"זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים". במשפט זה (תרגום חופשי מארמית) אנו פותחים את אמירת ההגדה, כאשר קערת הסדר ובתוכה שלוש מצות מונחת לפנינו.

אבל רגע: האם אכן זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים? הלא זוהי מצה שנאפתה בירושלים, בכפר-חב"ד או בברוקלין שבניו-יורק. הגיוני יותר שנשתמש במשפט: לחם זה המונח לפנינו, דומה ללחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים!

דומה כי מחבר ההגדה רצה להעביר כאן מסר חשוב, והוא בחר לעשות זאת מיד בפתיחת ההגדה. מצרים אינה מוגבלת רק לגבולות גיאוגרפיים, וגלות מצרים אינה דבר שהתרחש לפני מאות שנים. למעשה, גלות מצרים מסמלת את הגבולות הפנימיים עליהם אנו מנסים להתגבר מדי יום. ארץ מצרים, מלשון 'מיצר', מסמלת את המחסומים המעכבים את דרכנו אל הבורא ועבודתו.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" נאמר בהגדה, ורבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד מוסיף כי יציאת מצרים היא הליך המתבצע בכל יום ויום. כאשר אנו מתגברים על חששותינו וגבולותינו, אנו יוצאים ממצרים.

וכך אומר לנו מחבר ההגדה: בבואכם לערוך את ליל הסדר ולקרוא על יציאת מצרים, אל תתייחסו לטקסט כאילו הוא מתאר מאורעות שאירעו לאבותינו לפני שנים רבות. ראו זאת כטקסט רלוונטי ועכשווי, המבקש מכל אחד מהמשתתפים: צאו ממצרים, היום.