השעה 4.45 בבוקר. אוי לא, לא עוד פעם. רק לא היום... אמרתי כשאני משפשפת את עיניי בקומי, מחפשת את החלוק והולכת באי-יציבות לעבר חדר הילדים.

הוא עומד לו בעריסה כשזרועותיו מתוחות והוא מצביע על הדלת. הוא הפסיק לבכות ודרש לקום. הוצאתי אותו במהירות ממיטתו כדי שלא יעיר את אחיו.

"זה לילה עכשיו!" אני אומרת לו בתרעומת.

"אני רוצה כסא", הוא אומר בקול של תינוק. אני מוותרת ולוקחת אותו למטבח.

בעוד הוא מכרסם בקול את דגני הבוקר, אחזתי את ראשי בידיי, מביטה החוצה דרך החלון המערבי הגדול, אך לא, השחר עדיין לא הפציע. מה, לעזאזל, אנחנו עושים פה בשעה כזאת? מה מעיר אותו בשעה מגוחכת כזאת?

כנראה שלא התעוררתי לגמרי. אני מנסה להיזכר איזה יום היום, כשאני מפצירה בגלגלי מוחי להתחיל להסתובב. מנסה להיזכר ביום האתמול, ובמצבי העייף, המבולבל והסובל מחסך-שינה – משהו מוזר קורה. אינני זוכרת שום דבר, כאילו לא היה אתמול.

מחשבה תת-הכרתית עולה במוחי האפוף בענני-שינה, ואני מתחילה ללחוש מספר מילים.

"מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".

שירתה של ציפור עליזה מבשרת את בואו של יום חדש. יום חדש, שאינו המשך של אתמול. יום חדש עם אפשרויות חדשות. קרן שמש ראשונה חודרת למטבח ואני מחייכת אל התינוק שלי המשחק עם התפוח. הכל יכול לקרות היום; הבוקר טומן בחוּבּו הזדמנויות. ההתחדשות הנוצרת עם התבהרותם האיטית של השמים מעוררת כבוד.

היום אוכל כל דבר. אינני צריכה להיצמד להרגלים הישנים שלי, ולא לחזור על הפעולות השגרתיות מאתמול. לא צריך שתהיינה לי אותן בעיות היום כמו שהיו לי אתמול. לא צריכים להטריד אותי אותם דברים ואינני צריכה ליפול לאותן מלכודות. ואם אתמול עשיתי שגיאות או הייתי חסרת סבלנות, זה לא אומר שגם היום אהיה כזו. כשהקב"ה החזיר לי את נשמתי, רעננה ומלאת נעורים, הוא ברא אותי מחדש, ובידי הדבר כיצד אעצב את ייחודיותו של היום.

אני מתעוררת לאטי ומקבלת באהבה את החום הקורן מבחוץ המזכיר לי את ניקיון הפסח. אני מבינה שאוכל להתחיל מוקדם היום. "שהחזרת בי נשמתי בחמלה".

עליתי על שרפרף כדי לנקות את החלון הגדול המשקיף על ההרים, מנסה לשפשף את הלכלוך והאבק שהצטבר על מסגרת החלון ועל אדן החלון. אני יודעת שאבק זה לא חמץ, כל אותם פירורי לחם ומאפה שמהם עלי להיפטר. אך בניקיון האביב שלפני פסח אני רוצה להגיע למשהו שהוא יותר מניקוי פירורים. אני מנסה לשחזר את ההתחדשות שאני מרגישה הבוקר. אני רוצה שהבית יחווה את הרעננות של יום חדש, של שנה חדשה.

בדרך למרכול כדי לקנות חומר ניקוי עברתי ליד עדר כבשים רועים על גבעת בית שמש. תחילת האביב, זמן של היוולדות מחדש; הכבשים שנולדו לא מכבר עומדים בחוסר יציבות. אני חושבת על הכבשים האלה כשאני מטפסת כדי להגיע למדף העליון של ארון הספרים כדי לנער את הספרים מפירורי חמץ אפשריים. פסח. לידה מחדש. כשהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים, נהיינו לעם בפעם הראשונה. פסח הוא חג לידתה של האומה, וכל שנה אנו חוגגים את ההזדמנות להיוולד מחדש. לעץ הנקטרינות הפורח מחוץ לחלוני לא אכפת אם יש על העץ פרי רקוב משנה שעברה. הנקטרינות החדשות נדחפות לאוויר האביב ברעננות נעורים משלהם.

והנה אני מנקה את הקירות. שמעתי על אנשים המנקים את הקירות לפסח, וחשבתי לעצמי שהם משוגעים. האם הם לא מגזימים? כאילו כמה שאריות חמץ יכולים להיות דבוקים לקירות? אך ככל שהסיד הישראלי בחדר האוכל שלנו נעשה לבן יותר ומבריק יותר, אני מחייכת לעצמי. מחר, אולי לא ארגיש כל כך מושפעת מן ההזדמנות החדשה של האביב, מהתחדשותו של כל יום ויום. יתכן שאזדקק לקירות ביתי, לחלון הנוצץ ולארון הספרים הנקי כדי להזכיר לי, ש"היום יום חדש. הזדמנות חדשה. אתה יכול להיות מה שתחליט להיות. אתה יכול להשיג כל מה שתרצה. פסח מגיע. כל העולם חדש ורענן".

נראה לי שאני מבינה מדוע השם בחר להוציא את העם החדש שלו ממצרים ולהוביל אותו במדבר יחד איתו בתחילת האביב. אנו אומה של אביב. ההתחדשות מושרשת בנו. אנו מתעוררים כל בוקר ומודים להשם על המתנה של יום חדש ועל ההזדמנות להישגים אינסופיים. כמה גדול אמונך, השם, בנו, שננצל כל יום באופן מרבי.