בעקבות פטירת אימו, הגיע מר צ'רלס סמואל רַמַט אל הרבי. מוכה יגון, גילה מר רמט את לבבו והודה כי הוא חווה משבר אמוני. "אני באמת לא מאמין, רבי. אני אוהב את היהדות, אני אוהב רבות מהמצוות, אך הן אינן חלק מחיי".
"אם אבקש ממך לעשות משהו עבורי, ללא תנאים", שאל הרבי, "האם תבטיח למלא את בקשתי?". "כן", השיב מר רמט. "כל שתבקש ממני, אני מבטיח שאעשה".
"האם אתה ואשתך תסכימו להדליק נרות שבת בכל ערב שבת?", שאל הרבי. "כן", ענה מר רמט.
ואכן, מאותו יום והלאה הקפידה משפחת רמט להדליק את נרות השבת ביום שישי מדי שבוע לקראת כניסת השבת. בעקבות כך הפך ליל שבת בהדרגה לזמן מקודש עבור המשפחה כולה. אפיית החלה, קבלת האורחים והארוחה המשפחתית הוארו בנוגה הייחודי של נרות השבת.
לכאורה, הדלקת נרות שבת היא בסך הכול מצווה אחת, יש שיגידו אף פשוטה ביותר. עם זאת, עבור בני משפחת רמט מדובר היה במאורע מהפכני. המפגש המשפחתי השבועי סביב תוכן קדוש הוסיף רובד חדש של עומק ומשמעות לחייהם. הכבוד שרחשו ליהדות והקשר הנפשי שחשו כלפיה הועצמו מאז לאין ערוך. בקשתו הצנועה של הרבי, סיפר מר רמט עצמו, "שמרה על יהדותה של משפחתי לאורך כל השנים, וממשיכה להאיר גם את בתי בנותינו".
סיפורה של משפחת רמט אופייני לגישתו של הרבי להשפעה על אחרים באופן חיובי. בין אם ביחס לזהותם היהודית או לשמירת המצוות ובין אם במחלוקות אידיאולוגיות, הרבי העדיף בעקביות להרבות אור ואהבה מאשר להיאבק חזיתית עם מקור החושך. בניגוד למסר שמתמקד בהתראות מפני הבעיות ודפוסי ההתנהגות שצריך להיפטר מהם, הרבי שאף להשפיע על אחרים לאמץ אל חייהם ניצוצות מאורה של התורה, מתוך אמונה איתנה שהארה גוררת הארה.
זוהי תוצאה נוספת מהטייתו החיובית של הרבי, להשתמש בטקטיקות של העצמה וחיוביות גם כשמדובר על השפעה בתחום הדתי וגם בכדי להשפיע על מי שאחזו בהשקפה שונה ואפילו הפוכה משלו. במהלך הפרק נספר מספר סיפורים שימחישו את השימוש החוזר שעשה הרבי בשיטה הזו בכדי לגעת באנשים ולהשפיע על חייהם.
הפסל והתפילין
בשנת 1958 נכנס אל הרבי ז'אק ליפשיץ, אמן ופסל מודרני משפיע ומוערך. במהלך פגישתם, מספר ליפשיץ, "סיפרתי לרבי את כל מה שעברתי, את כל חטאיי. אינני מקפיד על כשרות, אינני מתפלל, אינני הולך לבית הכנסת. אפילו סיפרתי לו על הפסלים שלי שהוצבו בכנסיות".
הרבי הקשיב לכל דבריו של האמן, ואז ביקש שתי בקשות. ראשית, ביקש מליפשיץ להניח תפילין ולהתפלל בכל בוקר. שנית, הפציר בו הרבי לשאת את אשתו הנוכחית כדת משה וישראל.
כשיצא ליפשיץ מהפגישה, היה ניכר עליו כי התרגש עמוקות מדברי הרבי. שנים לאחר מכן סיפר ליפשיץ בראיון כי "לאחר כמה ימים שלח עבורי הרבי אדם עם תפילין. מאז אני מתפלל בכל בוקר. הדבר תרם לחיי רבות. עצתו של הרבי התגלתה כמועילה ביותר. אני מתחבר בכך אל עמי. אני איתם. אני גם קרוב לאלוקים, לריבונו של עולם. אני מדבר אליו, והוא נותן לי כוח ליום נוסף. זה פעל עליי רבות, ובאמת שאני כבר לא מסוגל לחיות בלי זה".
הנה דוגמה לאדם שהתרחק מחיים יהודיים מסורתיים, שזכה לחיבוק מהרבי, שכל בקשתו הייתה שיוסיף נקודת אור לכל בוקר וכך ממילא כל יומו יהיה מואר.
עת לדון ועת לרקוד
חיים כהן גדל בבית חרדי למהדרין. במשך שנים אף היה חבר פעיל בחוגי אגודת ישראל. בשלב מסוים החל כהן לאמץ בהדרגה אורח חיים חילוני, עד שהתנתק לגמרי מהדת. לאחר קריירה מוצלחת וארוכה כשופט, התמנה כהן כשופט בבית המשפט העליון, שם ניצל את כוחו בעקביות לקידום השקפת עולמו, למורת רוחו של הממסד הרבני והציבור הדתי בארץ.
אחד הפסקים המרעישים של השופט כהן היה כי גם מי שאינו יהודי על פי ההלכה, אם הוא רק מגדיר את עצמו כיהודי זכאי לאזרחות ישראלית על פי חוק השבות. עמדה זו הסבה לרבי כאב רב, והוא חש כי הוא מוכרח לנקוט עמדה ציבורית חריפה שהתנגדה לכרסום העמדה המסורתית בשאלת "מיהו יהודי". גליה של הפרשה היכו בפרהסיה הישראלית וברחבי העולם היהודי כולו.
כעת אפשר לתאר את ההלם שאחז בנוכחים בבית הכנסת המרכזי של חב"ד בעת ההקפות בשמחת תורה של שנת 1975, כאשר אל האולם הגדול נכנס לא אחר מהשופט חיים כהן. התדהמה רק גברה כשהרבי הורה לכבד את השופט כהן בקריאת אחד מפסוקי "אתה הראת" ובנשיאת ספר התורה במהלך ההקפות.
רבים מהנוכחים בבית הכנסת חשו אי נוחות עמוקה לנוכח המחווה כלפי אויבה המוצהר של היהדות הדתית. הסיטואציה הרגישה אף גרמה למזכירו האישי של הרבי לשאול אותו כיצד באמת לנהוג באורח המפורסם. תשובתו של הרבי הייתה ברורה וחד משמעית: "יהודי מגיע לכאן עם רצון להתחבר, ואתה לא רוצה לתת לו ספר תורה?!".
לתדהמת כולם, השופט כהן כובד בנשיאת ספר התורה. לאחר מכן, במש ארבעים וחמש דקות רצופות עודד הרבי במחיאות כפיים נלהבות את השופט כהן ואת אלפי המתפללים סביבו לרקוד. השופט כהן אחז בחזקה את ספר התורה ורקד בלהט, והרבי לא הסיר ממנו את עיניו לרגע.
כעבור שנה פגש אחד משלוחי חב"ד במנהטן חבר קרוב של השופט כהן והזמין אותו לפגוש את הרבי. החבר סירב והסביר: "מאז שחיים כהן השתתף בריקודי שמחת תורה אצל הרבי, השתנו רבות מדעותיו והשקפותיו. אני, לעומת זאת, אינני מוכן לשנות את דעותיי. כעת אני זה שנאלץ לסבול כתוצאה משמחת תורה שבילה חיים כהן במחיצת הרבי...".
תן להם לטעום
פעיל קהילתי מודאג פנה אל הרבי לעזרה. גורמים מיסיונריים יצרו קשר עם כמה נערים בקהילה שלו שהלך והעמיק, והוא שאל בחשש: "כיצד יש לשוחח עם הנערים שכבר הביעו עניין בנצרות?".
"אל תתווכח איתם, ואל תדון בטענותיה של הנצרות. ספק להם חומר למחשבה, משהו שטרם זכו לחוות. תן להם לחוש ולטעום את היופי והעונג שמציעה היהדות".
להיות מגדלור באפלה
הקונגרס הלאומי האפריקני שכר את שירותיו של משרד פרסום דרום אפריקאי, כדי שיסייע לו לשפר את תדמיתו הציבורית. בעלי המשרד היה יהודי גאה. בוקר אחד, בעת שביקר במשרדי הקונגרס, נדהם לגלות כרזה תלויה על הקיר עליה התנוסס פרצופו של יאסר ערפאת. נבוך לנוכח הגילוי על הקשרים ההדוקים בין לקוחותיו לטרוריסטים רצחניים, פנה בעצת חבריו אל הרבי.
"על אף שאני נוטה מאד לליברליות ומתנגד לאפרטהייד, אני חש שאני עובד עבור האנשים הלא נכונים", כתב במכתבו. "האם עליי להמשיך לספק להם את שירותיי?".
"אל תפסיק", ענה הרבי. "אדרבה, המשך לעבוד איתם ועשה כל מאמץ להשפיע עליהם לטובה".
כאשר שורר חושך, עלינו לשמש כמגדלור באפלה. אם כל הפועלים למען הטוב ייסוגו מכל עימות או שיחה מאתגרת, לעולם לא תאוזן השליליות הנפוצה בעולם וכאוס ישרור בעולמנו. נדירים ביותר המצבים בהם ניתוק קשר השיג את המהפך המבוקש אצל היריב. הפגנת ניכור כלפי כוחות החושך וניסיון לבידודם, רק מעצימים את כוחם. מאבק בחושך באמצעות ריבוי אור הוא הדרך היחידה להפיץ את האמת. לא בוויכוחים, אלא בהצגת דוגמה חיה טובה.
איך לשכנע אנטי ישראלי?
אלן דרשוביץ הוא פעיל חברתי, עורך דין, סופר ופרופסור למשפטים מפורסם, שמעולם לא הצניע את דעותיו הפוליטיות והחברתיות. הודות לשלל התחומים בהם הוא פעיל זה שנים, זכה דרשוביץ במספר מקרים לדון עם הרבי במגוון נושאים ומקרים הנוגעים לקהילה היהודית.
תכתובת אחת כזו יכולה לשמש דוגמה נהדרת להטייתו החיובית של הרבי בכל הנוגע ליחס הראוי לאנשים שחולקים עלינו.
"קראתי בעיתון", סיפר דרשוביץ בראיון, "שתנועת חב"ד תכבד את ג'סי הֶלְמְס [סנטור רפובליקני שהחזיק בעמדות שמרניות קיצוניות] ליטול חלק בחגיגות 'יום החינוך' השנתיות. לא היה אדם באמריקה שתיעבתי יותר מאת ג'סי הלמס. כיושב הראש של ועדת קשרי החוץ של הסנאט, הלמס קידם בעקביות את כל מה שהתנגדתי לו באותם ימים, כולל מדיניות אנטי-ישראלית תקיפה. לא היססתי, ושיגרתי לרבי מכתב בוטה. במכתבי טענתי שמדובר בנושא מהותי. "כיצד אתם מסוגלים לכבד אדם המייצג ערכים הפוכים לגמרי מערכי היהדות בארצות הברית?!" – תקפתי.
"הרבי החזיר לי מכתב, ושמר על טון מכבד לכל אורכו. את המכתב אני שומר מכל משמר בגלל תוכנו היקר לליבי. הרבי בעצם נזף בי, אבל בנועם. הוא הסביר לי שלעולם, אבל לעולם, לא מתייאשים מאף אדם. ייתכן והיום ג'סי הלמס עוין את ישראל, אבל מחר, אם נדע כיצד לגשת אליו ולהציג את הדברים, הוא עשוי להתגלות כתומך נלהב של ישראל.
"בשולי מכתבו הוסיף הרבי הערה בה הסביר את גישתו להשפעה על הזולת לטובה. הרבי כתב שיש לנקוט גישה חיובית כלפי כל אדם, וודאי כלפי פוליטיקאים. פוליטיקאים מונחים משיקולים תועלתיים יותר מאשר משיקולים ערכיים. כך שזו הדרך והשפה שיש לנקוט כדי להשפיע עליהם.
"אני מוכרח לציין שלא השתכנעתי לגמרי, אבל כמו שאומרים, השאר היסטוריה. על אף שחלקתי על ג'סי הלמס בנושאים רבים, בכל הנוגע למדינת ישראל הוא נעשה מגדולי תומכינו. אני מאמין בלב שלם שאת התמורה שחלה בעמדותיו חולל הרבי מליובאוויטש, שהבין את מה שרובנו טרם השכלנו להבין: איך לתקשר עם אנשים מרקעים ותרבויות שונים באופן המותאם אליהם. הרבי ידע כיצד להחדיר את האור לליבו של כל אחד על פי דרכו ולפי מצבו".
נר אחד של אמת
בעשרים וארבעה בספטמבר 2009, יום לאחר ששליט לוב מועמר קדאפי ונשיא איראן מחמוד אחמדיניג'ד נשאו דברים בפני עצרת האו"ם והשמיצו את מדינת ישראל בשקרים נתעבים, נאם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בפני אותה אסיפה. את דבריו פתח ראש הממשלה בסיפור אישי.
בליל שמחת תורה של שנת 1984 הגיע נתניהו, שבאותה העת שימש כשגריר ישראל באו"ם, למעמד ההקפות אצל הרבי. אלפים התאספו באולם בית הכנסת ונערכו לתחילת החגיגות והריקודים עם ספרי התורה. אך כשהרבי נכנס ותפס את מקומו, בעוד המוני החסידים ממתינים ומצפים לאות הפתיחה, הרבי התעכב ושוחח בחיבה עם נתניהו על מגוון נושאים הנוגעים ליחסים בין מדינת ישראל לקהילה הבינלאומית.
"הרבי אמר לי", סיפר נתניהו את הסיפור, עליו הוא חוזר לא פעם בהתרגשות, '''אתה הולך לבית החושך והשקר הנצחי, אבל זכור שגם באפלה הגדולה ביותר, נר אחד מסלק את החושך. כשאתה מדליק נר אחד של אמת, הוא מפיץ אור יקרות שנראה למרחוק. עליך לעמוד בתוקף ובגאווה על הערכים היהודיים ולהדליק את האור גם במקומות החשוכים'. מאז השתדלתי לפעול על פי דברים אלו. בעת הזאת, כולנו נתבעים לכך".
ייתמו חטאים ולא חוטאים
הרבי, מיותר לציין, התייחס לנושאים הנוגעים לביטחון ישראל ברצינות תהומית. הרבי היה מעורב באופן אישי וישיר בסוגיות הביטחון של יושבי הארץ, וגילה אכפתיות עמוקה לגורלה. הרבי גם לא נמנע מתמיכה במלחמה כאשר סבר שהיא נצרכת להתרעת האויבים והשגת ביטחון.
למרות כל זאת, הרבי מעולם לא הביע שנאה, גם לא לאויב. נאמן להטייתו החיובית, הרבי חזר וטען שנקודה טובה ישנה בכל אדם, ובהינתן היחס והקשר הנכון לאותו אדם תוכל הנקודה הזו להאיר גם את האישיות האפלה ביותר.
בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, ביטא הרבי אמירה מדהימה: "איננו חייבים להתפלל למותם של לוחמי אש"ף. עדיף להתפלל שישובו מדרכם הרעה".
יחס מהפכני זה ליריבים, ואפילו לאויבים של ממש, הוא ביטוי עוצמתי לאסטרטגיה שנקט הרבי בכל מאבקיו. חושך לא מגרשים במקלות, אלא בריבוי אור. וכפי שאת החושך ניתן להפוך לאור, גם את האויבים המושבעים ביותר ניתן להפוך לידידים.
גישה זו מזכירה סיפור מפליא שמספר התלמוד הבבלי על רבי מאיר ואשתו ברוריה. לרבי מאיר היו שכנים בריונים שנהגו להציק לו ולמרר את חייו. כאשר לא יכול היה רבי מאיר לסבול את ההצקות, הוא התפלל על שכניו שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: בתהלים נאמר "יתמו חֲטָאִים מן הארץ ורשעים עוד אינם". לא "חוטאים", אלא "חטאים". בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה, והם לא יהיו עוד רשעים. ביקש עליהם רחמים, וחזרו בתשובה.
הרבי התייחס לסיפור ואמר: "אכן, ישנם בעולם טרוריסטים אלימים. אך בשום מקום לא נאמר שהדרך היחידה לטפל בהם היא נטילת חייהם. עלינו לפעול כדי לעצור את אותו אויב, כלומר – לבטל את היותו אויב וצר. כדברי התלמוד: "ייתמו חטאים ולא חוטאים", עד שייעשו לתומכינו ועוזרינו".
כתוב תגובה