מי מאתנו לא חולם להיות אדם אוהב וחומל יותר? מי מאתנו לא היה שמח לדחות את סיפוקיו הרגעיים והאנוכיים, ולעסוק בעיקר בהטבה לאחרים? במילים אחרות, מי מאתנו לא היה רוצה להיות אדם טוב יותר?

הבשורה הטובה היא שכולנו מסוגלים לכך. כל אחד מאתנו מסוגל להפוך להיות האדם ה'טוב יותר', פשוט משום שהפוטנציאל הזה טמון בנו ומשתוקק להתממש. שינויים חיוביים שיקדמו את אותו מהפך הם חלק בלתי נפרד מכל תהליך התפתחות רוחני ארוך טווח. השאלה אחרת: כיצד משתנים?

חכמינו הסבירו שבכל אדם שוכנים שני יצרים: האחד מסור כולו לצרכינו הרוחניים ולטובתה של נשמתנו, לעומת השני שמשרת את תאוותינו הגופניות והאגואיסטיות. אנחנו מגשימים את מירב הפוטנציאל הטמון בנו כשאנחנו מצליחים לנתב את שתי האנרגיות הללו בצורה נכונה.

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה

במשך דורות רבים התווכחו הוגים יהודים באשר לדרך המועילה ביותר להתעלות נפשית. יש שטענו ששיפור עצמי תלוי בעיקר במאבק בדחפים שליליים התוססים בקרבנו. לעומתם, יש שטענו כי עדיף להתמקד בעשיית טוב, בקיום מצוות ובתרומה לזולת.

המחלוקת הזו משתקפת היטב בוויכוח שהתעורר בין שניים מגדולי החסידות במאה ה-18: רבי אריה לייב גרונדי, המוכר בשם "הסבא משפולי", ורבי שניאור זלמן מליאדי, "האדמו"ר הזקן", מייסד חסידות חב"ד.

אפשר לפשט את הוויכוח ביניהם בשאלה המונחת בבסיס כל עימות. מהי האסטרטגיה היעילה ביותר להשגת ניצחון: להשקיע בביצור קו הגנה יציב ואיתן, או להעז להיות הראשון לתקוף?

רבי אריה לייב טען בעד התבצרות והתגוננות. לשיטתו, הדרך המועילה ביותר להשתפרות היא השקטת הקול השלילי השוכן בליבנו וחסימה מוחלטת שלו. רק לאחר שייעקרו מתוכנו כל מחשבה, דיבור או מעשה אסורים – טען "הסבא" – יוכל אדם להשקיע את כל כוחו בעשיית טוב. באופן פרדוקסלי מעט, גישה זו דורשת מהאדם להתמקד ללא הרף בדחפיו השפלים ובתכונותיו השליליות כדי לזהות ולנטרל אותם.

כתימוכין לשיטתו, ציטט "הסבא" את פסוקו של דוד המלך בספר תהלים: "סור מרע – ועשה טוב" (תהלים, לז, כז). הנה לנו סדר הפעולות הנכון: ראשית יש לסור מהרע, ורק לאחר מכן ניתן לעסוק בטוב. יש הרבה הגיון באסטרטגיה הזו, שאפשר להדגים בדימוי פשוט: לפני שנכניס אל ביתנו רהיט חדש ויפה, ננקה את הבית באופן יסודי. מה הטעם בהצבת פריט כזה בבית מטונף?

כאמור, רבי שניאור זלמן חלק על שיטה זו בתוקף. לדעתו, יש לאמץ גישה התקפית יותר למלחמת היצר. הוא לימד שהתמקדות באיכויות החיוביות הטמונות בתוכנו והעצמה שלהן יכולות להחליש משמעותית את כוחם הממגנט של דחפינו השליליים. בחינת אישיותנו בזכוכית מגדלת, מציבה אותנו בחיכוך ישיר ומתמיד עם היצר הרע ובהכרח מושכת אותנו למאבק מלוכלך. "המתאבק עם מנוול, מתנולל גם כן", טוען האדמו"ר הזקן בספר התניא, ונדמה שכל מי שנכח או השתתף בקמפיין פוליטי יכול להעיד כמה האבחנה הזו מדויקת. עדיף, הסביר רבי שניאור זלמן, לכוון היישר לנשמה ולהשקיע בהתפתחות שלה, מאשר להיגרר למלחמת חפירות עם היצר הרע.

תתמקד בעתיד

הרבי תמך ללא סייג בגישה שמעדיפה את ההשקעה בחיובי על פני המאבק בשלילי, והוסיף לה תובנה עמוקה.

אל הרבי נכנס פעם גבר צעיר והתוודה בבושה על ריחוקו במשך שנים מאורח החיים היהודי. כעת, אמר בעצב, הוא שב אל חיק היהדות ומבקש דרך לכפר על חטאיו. ענה לו הרבי: "אל תתמקד לעת עתה בעברך; עסוק בקיום המצוות בשמחה, ובעת אחרת תוכל לדאוג לעברך".

בפתחו של תהליך חדש עדיף להימנע ממניית כל השגיאות שביצעתם בעבר. סביר שמחשבות כאלה רק ירתיעו אתכם מלהתקדם בעתיד. עדיף להתחיל בצעדים קטנים אך ממשיים בכיוון הנכון. אותן הצלחות זעירות בתחילת הדרך יסייעו לכם לצבור תאוצה לקראת היעד הסופי ויעוררו בכם תאבון להרבות עוד טוב.

אתה לא הסיפור

הרבי הוסיף לגישה הזו תובנה מעצימה: לימד כי אם במקום להתמקד בעצמנו נתמקד בזולת, נוכל להתגבר על הדחפים והתכונות השליליים שלנו.

כך השיב הרבי לאדם שביקש עצה להכניע דחף שלילי שטרד את מנוחתו: "בוודאי אין זו אלא עצת היצר, ומה טוב שתמעט את המחשבות על עצמך (אפילו מה שנדמה לך שצריך לתקן בענייניך) והחלף מחשבות אלו בעניינים הנוגעים לזולת. ומה טוב אם תמקד את מחשבותיך גם באלוקים עצמו".

המרת המיקוד העצמי במיקוד בזולת אמורה לתקן את נטייתנו הטבעית להתרכז בעצמנו בלבד. גם אם המטרה של המיקוד העצמי היא שיפור ותיקון, בסופו של דבר זה גורם לנו להיוותר בתוך המסגרת המצומצמת של אישיותנו. מי שמחליף את העיסוק בעצמו בביצוע מעשים לטובת אחרים, מצליח להשתחרר ולהגיע לשגב של אהבה, תפילה וחיבור לבורא העולם. וזו הדרך הטובה ביותר להשקיט את הדחפים הרעים, ואפילו להעלים אותם לגמרי.

עצם העיסוק בדברים טובים פותח שער אל מצבור אינסופי של יעדים חיוביים. התנדבות בקהילה, חניכת תלמיד מתקשה, תרומת מזון לנזקקים, גיוס כספים למען מטרה נעלה – כל אלה דרכים להשפיע לטובה על הזולת ועל העולם בכלל. במקום להיאבק במשך שנים בכל תכונה לא טובה – כמו חומרנות, קנאה, תאוות כבוד, יהירות, התמכרויות, זעם וקוצר רוח כלפי הזולת – אפשר במספר רגעים להמיר את האנרגיה הזו כדי לעשות הרבה יותר באהבה וברצון.

מי שמקדיש את מרצו וזמנו ב"עשה טוב", ישיג ממילא גם את "סור מרע". לא מתוך מאמץ מודע, אלא כתוצאה טבעית ממעשיו. ובלשונו של רבי שניאור זלמן בספר התניא: "מעט אור דוחה הרבה מן החושך".

מעל ומעבר

זו הייתה תשובה עקבית של הרבי למי שהוטרדו מדחפים ונטיות שליליים: "התעלו על עצמכם". הרבי לא התכוון לומר להם לקבל את העובדה הזו כנתונה ובלתי ניתנת לשינוי, אלא תבע מהם להתעלות מעבר לצרות ולמצוקות שהם חוו.

כשדב לנט היה סטודנט צעיר, הוא חשש שסגנון החיים בקמפוס האוניברסיטה ירחיק אותו מאורח החיים הדתי. הוא שיתף בכך את הרבי, שהשיב: "הדרך הטובה ביותר להתמודד עם היצר הרע איננה להילחם בו. והדברים אמורים במיוחד בתנאים מאתגרים. אל תתעמת עם היצר מלכתחילה. התנער ממחשבות אלו בכך שתאמר לעצמך: 'אני עסוק, ואין לי זמן לדברים שכאלה! עליי ללמוד, לקיים מצווה, לגמול חסד'".

לנט מימש את העצה שהעניק לו הרבי. בזמנו הפנוי הוא היה לומד תורה בחברותא, ובנוסף היה עוזר לארגן שבתונים בקמפוס עבור קהילת הסטודנטים. "במקום לאפשר לסביבה החילונית להשפיע עליי באופן שלילי", אמר לנט, "הצלחתי להשפיע לטובה מבחינה רוחנית".

העצה הזו מזכירה אמרה שנונה של רבי מנחם מנדל מקוצק, אדמו"ר חסידי נודע בן המאה ה-18: "איני מצפה מחסידיי לא לחטוא, אני מצפה מהם שלא יהיה להם זמן לחטוא...". הרעיון הוא להתמלא בטוב, להיות עסוקים ושקועים בעשייה חיובית – ואז, למי בכלל יש זמן לחטוא?

הרבי נהג לצטט פעמים רבות את הסיפור שמסופר בתלמוד על רבן יוחנן בן זכאי. על ערש דווי, כשכל תלמידיו סביבו, מתחיל רבן יוחנן לבכות. שני שבילים הוא רואה לפניו, האחד מוליך לגיהינום והשני לגן עדן – "ואיני יודע באיזו דרך מוליכים אותי", על כך הוא בכה. שימו לב, אמר הרבי. דמות ענק כמו זו של רבן יוחנן אינו יודע האם דרכו לגן עדן סלולה. משום שכל חייו הוא היה עסוק, הוא לא בזבז זמן אפילו לעריכת מאזן רוחני על מצבו. המעשים הטובים צריכים למלא את זמננו בלי שיישאר לנו פנאי לעסוק בעצמנו בכלל.

אם נחזור לשאלה: מה קודם, לסור מרע או לעשות טוב? התשובה היא: תמיד, בכל התנאים ובכל המצבים, "עשה טוב".