אני לא באמת שייכת לסוג הנשים שאופות את החלה שלהן בעצמן. אני ממש מתחילה בתחום הזה, אך מאז שהתחלתי להאמין שאני קצת אלרגית לחיטה וכי היא גורמת לי לתחושת עייפות, היה לי ברור שהפתרון הוא לאפות בעצמי חלה מקמח כוסמין. מלבד זאת, אפיית החלה והפרדת חלק קטן מבצק החלה (מצוות הפרשת 'חלה' מהעיסה) שייכות הרי לשלוש המצוות שניתנו במיוחד לנשים יהודיות.

מצווה זו, יש לה היכולת הייחודית להביא את ברכת אלוקים לבית היהודי, וזהו זמן טוב לבקש מאלוקים את כל אשר תחפצי. אלוקים יודע שיש לי הרבה דברים שאני צריכה להתפלל בשבילם, כך שהנה – עמדתי שם עם מרכיבים על השולחן ועם צרות בלב.

הבטתי בכלי השונים, לטשתי עיניים במערבל הבצק העקלקל וחשבתי, "זו הרי מצווה כל כך מיוחדת... אני אלוש את הבצק שלי ביד!" יש משהו מיוחד בלישה ידנית. זה הזכיר לי את הסיפור שבו המלאכים באו לבקר את אברהם. הוא כל כך שמח שהגיעו אליו אורחים, ומתוך אהבה אדירה למצוות הכנסת אורחים הוא הלך ושחט בעצמו את בעלי החיים לבשר שרצה להגיש להם, אף שהיו לו משרתים שיכלו לעשות זאת עבורו. אולם את הכנת הלחם הוא השאיר לאשתו שרה, מפני שהמצווה הייתה שייכת לה. זוהי למעשה הפעם הראשונה שבה מוזכרת בתורה מצוות החלה.

שמתי את הקמח ואת כל שאר המרכיבים בקערה הגדולה וידיי היו מוכנות ללישה.

כשמדובר בבצק מקמח כוסמין, העיקרון הוא לא ללוש יותר מדי. לכן חשבתי לעצמי, "יש לי חמש דקות לדבר עם אלוקים על הדברים שאני זקוקה להם". הפעלתי את הטיימר והתחלתי.

לשתי את הבצק. "אלוקים, אני זקוקה שבני משפחתי יהיו בריאים, פיזית, רוחנית ורגשית".

לשתי, לשתי את הבצק. "ואלוקים, אני כל כך מתוסכלת מכל טיפולי השיניים שעליי לעבור עכשיו".

לשתי. לשתי. "אלוקים, אני די נרגזת מ..."

סיימתי עם הצרות שלי – איזה צרות? בחיי, זה לקח רק כחצי דקה. הבצק היה זקוק לעוד ארבע וחצי דקות של לישה. עכשיו התחלתי ממש ליהנות מן התרפיה הזו.

"אלוקים, אנא שלח לכל החולים רפואה שלמה במהרה".

חשבתי על בעלה החולה של חברתי. חשבתי על בתה של חברתי שהייתה חולה. הבן של החברה של חברתי עבר תאונה. בן דוד של חברה אחרת חולה אנוש. האישה שפגשתי עוברת סדרה שנייה של טיפולי כימותרפיה. למרבה הצער, הרשימה הייתה ארוכה מאוד. "ללוש, ללוש, למעוך, למעוך", הלמתי בבצק הזה. "אלוקים, אנא רפא את כולם במהרה! אל תיתן לילדיך לסבול!"

בצק כוסמין לא נעשה חלק כל כך, אלא הוא נשאר די דביק. הלישה קצת קשה יותר מבצק רגיל. הסתכלתי בטיימר, ו- אוי, לא! – נשארו לי רק שתי דקות ללוש.

"אלוקים, הבת של חברתי מחפשת חתן כבר שנים, עזור לה למצוא את האיש המתאים לה". ואז חשבתי על בת דודתי שגם היא מחפשת אחר האיש המתאים לה. הו, וזה הזכיר לי את האיש הצעיר שפגשתי, שרוצה כל כך לפגוש נערה צעירה ולהתחתן ולהקים בית. רעיון החל להתבשל במוחי. "הו, אולי..." כך התחלתי לחשוב, "אולי נערה מתוקה זו שפגשתי תהיה שידוך מתאים ל..."

טרררררר.... הטיימר צלצל. אבל... אבל.. עדיין לא סיימתי. עדיין יש כל כך הרבה אנשים שרציתי להתפלל עבורם. וכך המשכתי ללוש, להלום בבצק ולהסיר את העיסה הדביקה מעל אצבעותיי. לא היה איכפת לי שאני לשה אותו יותר מדי. לא היה איכפת לי אם החלות תצאנה כבדות ומתפוררות. זה לא היה משנה – היו לי עוד תפילות.

וכך התפללתי ולשתי.

לאחר מכן כיסיתי את הבצק והנחתי לו לתפוח. "הבא רק טוב וחסד לכל האנשים שהזכרתי ושהתפללתי עבורם", חשבתי.

שעה אחת לאחר מכן הייתי מוכנה להפריש חלה מהעיסה ... "אלוקים, אנא שלח גאולה לכל מי שזקוק לה!". כנהוג, שמתי כמה מטבעות בקופת הצדקה ולאחר מכן אמרתי לאט לאט את הברכה... "ברוך אתה ה' אלוקינו ... מלך העולם... אשר קדשנו במצוותיו... וציוונו להפריש חלה". כדי להשלים את המצווה הפרדתי מן העיסה פיסת בצק קטנה, הרמתי אותה והכרזתי בגאווה: "הרי זו חלה!"

עיצבתי את הבצק יפה ככל יכולתי. הנחתי לו לתפוח עוד חצי שעה. מרחתי עליו ביצה ופיזרתי עליו זרעוני שומשום. שמתי אותו בתנור האפייה.

איזה ניחוח נפלא מילא את הבית.

בעודי אורזת את החלות הטריות ושמה אותן במקפיא (לא כולם שמחים כל כך לאכול את החלה המתפוררת הזאת) חשבתי לי, "רע מאוד. אני רוצה לעשות את זה שוב ומהר. אני לא רוצה לחכות עוד כמה שבועות".

נהניתי מאוד מן התהליך הזה וייחלתי להזדמנות המיוחדת להתפלל לאלוקים עבור חבריי ובני משפחתי. אני ממתינה בכליון עיניים לאפייה הבאה.

מישהו רוצה את חלת הכוסמין שלי? היא נאפתה באהבה, באמונה, בהרבה דבש וב.... דמעות.