אני אלמד אותך לשיר

"אותה שיחה פשוטה ארכה כמעט לילה שלם", כותב הסופר אלי ויזל על מפגשו הראשון עם הרבי, בראשית שנות השישים. "והיוותה נקודת מפנה בכל הנוגע לכתיבתי".

בשנת 1964 פרסם ויזל את ספרו שערי היער. פרקו הרביעי של הספר, פרק בשם חורף, כולל תיאור דרמטי ורגשי מאד של אותה פגישת יחידות. זהו תיאור מסעיר רגשות וקורע לב. אושוויץ, כמובן, הוא הציר המרכזי של השיחה. "כיצד אתה מסוגל להאמין באלוקים אחרי אושוויץ?", נשאלת השאלה מפיו של הסופר.

ככל שהשיחה מתקדמת ונעה ונוגעת ברגשות שונים ועמוקים יותר ויותר, מפציר הרבי בבן שיחו לגלות לו מדוע הגיע אליו, מהו המניע העמוק והנסתר לפגישתם. "מה אתה מצפה ממני?", שואל הרבי ונענה: "כלום, באמת שכלום".

אבל לרבי יש סבלנות. לאחר שעות של דיאלוג, חווה ויזל מעין התגלות. לפתע הבין מדוע ביקש לראות את הרבי. "שאלת אותי למה אני מצפה ממך, ואמרתי לך שאיני מצפה לדבר. ובכן, טעיתי", הודה ויזל. "אני מבקש ממך שתגרום לי לבכות".

בגרסה המקורית והארוכה בהרבה של הספר, שהתפרסם בשם "הלילה", מתאר ויזל את מותו של אביו בבוכנוולד. לדבריו, האירוע היה כה טראומטי בעבורו, שבאותו רגע נגזלו ממנו כל דמעותיו ומאז לא הוחזרו אליו. "לא בכיתי, ועל כך אני מתאבל עמוקות: על חוסר היכולת לבכות. ליבי קפא, ונראה שארובות עיניי יבשו לגמרי. אני מבקש שתלמד אותי שוב לבכות".

כיצד אפשר להשיב לבקשה אנושית כה נואשת? "זה לא מספיק", השיב הרבי בחום. "אני אלמד אותך לשיר".

הרבי לא העלים את דמעותיו של ויזל, חלילה. התייצבות מול המצוקה, על אף ממדיה העצומים, והזדהות עם הכאב המצמית חיוניות להשתחררות ממנו. עם זאת, הרבי ביקש לומר לויזל שהשחרור הנפשי-רגשי הזה איננו המטרה הסופית. אחרי הדמעות מגיע משהו חשוב בהרבה. הרבי הבין שעל מנת שויזל יחלים באמת, עליו לעורר בו מחדש את הרצון והיכולת לשוב ולשיר.

פוסט טראומה

זו הייתה אבחנה שיטתית של הרבי: יש למנוע מהצער לבלוע את השמחה ומהדמעות להשכיח את השיר שבלב. אבחנה זו נבעה מניתוח מעמיק של המצב היהודי לאחר ההרס שהמיטו מלחמת העולם השנייה והשואה. בעוד רבים עסקו בהנצחת האובדן המזוויע של יהדות אירופה, הרבי מיקד בעקביות את מאמציו להמשך קיום החיים היהודיים, ואף רתם אחרים למשימה. הרבי מעולם לא הסתפק בהישרדות, אלא שאף כל העת לפריחה מלאת חיות. הרבי הסיט את מוקד הזהות העצמית והשיח הפנים-יהודי מהשואה על זוועותיה, להתמקדות בעתיד וההבטחות שהוא נושא וגם בהווה ובבשורות הטובות שהוא מבשר.

הרבי לא המעיט בערכה של הטרגדיה הנוראה ולא התייחס באדישות לאסון ההיסטורי שפקד את עמנו, חלילה. משימתו הייתה להבטיח כי אותו אסון לא ייהפך למוקד הבלעדי של הגדרתו, זהותו ותולדותיו של העם היהודי.

במילותיו של הרב יונתן זקס: "קראתי חיבורים רבים על תיאולוגיה יהודית פוסט-שואתית. כולם דנים באותה שאלה: מה מאחד אותנו, העם היהודי, כיום, על אף כל מחלקותינו ומחלוקותינו? בסופו של דבר, כולם מציעים את אותה התשובה. מה שמאחד אותנו היהודים כיום הוא זיכרון השואה ופחד משותף מאנטישמיות. מה שמאחד אותנו, בעצם, הוא שנאתם של אחרים כלפינו. הרבי הטיף ליהדות אחרת לגמרי. מה שמאחד אותנו, טען הרבי, איננו שנאת העמים, אלא אהבתו של אלוקים; בכל אחד מאתנו שוכן היבט מסוים של הנוכחות האלוקית. יחד, כעם, אנחנו מהווים את נוכחותו הגשמית של אלוקים בעולמנו. וודאי שמסר זה, על אף אופיו הרוחני והמיסטי, עוצמתי בהרבה ואצילי בהרבה מהחלופה לה הטיפו רבים".

לשיר!

בנוסף למאמציו הנרחבים למקד את מבטם של יהודי העולם בתקומה ולא בטראומה, שינה הרבי ללא היכר את הגישה הדתית והתרבות הקהילתית של קהילתו שלו.

מבחינה היסטורית, חסידות חב"ד דגלה בגישה מופנמת, שכלתנית ועצורה לחיי הרוח ועבודת ה' בתפילה והתבוננות. השירה הנלהבת והריקודים הסוחפים אפיינו חצרות חסידיות אחרות, אך נעדרו כמעט לחלוטין מבתי הכנסת של חסידי חב"ד. אך בהכוונתו של הרבי שולבו בהתוועדויות ובהתכנסויות החסידיות ריקודים, מחיאות כפיים, שירה רועמת ולא פעם אף שריקות נלהבות. ההתבוננות האישית המכונסת הומרה בשמחה מתפרצת ורוממות רוח.

תוך זמן קצר, אותה גישה מוחצנת ונלהבת ליהדות נעשתה מזוהה לחלוטין עם תנועת חב"ד. אם בדמות האווירה המחשמלת בהתוועדויותיו של הרבי, ואם בסעודות השבת הסוחפות בבתי חב"ד מסביב לעולם.

השפעתו של המהפך התודעתי שחולל הרבי ניכרה בחייהם של רבים, שסיפרו כי חייהם השתנו בעת ריקוד סוחף ושירה נלהבת באחת מהתוועדויותיו או תפילותיו של הרבי.

כך למשל מתאר הסופר הארווי סבדוס את הפעם הראשונה והמרגשת בה השתתף באחד מאותם כינוסים: "השקפתי על הקהל ממושבי, וראיתי מה שוודאי ראה גם הרבי: התכנסות מרשימה ביותר, כזו שאני מצידי לעולם לא אשכח.

"לא הצלחתי לעקוב אחר מהלכה המורכב של דרשתו, מארג מופלא של סיפורי חסידים מימים עברו ואקטואליה, שלובים בתיאוריה פילוסופית מופשטת שנאמרה, בנוסף לכל, ביידיש. כיוון שכך, הייתי פנוי להביט לכל עבר ולסקור את היושבים סביבי: רבנים, סוחרים, חוקרים, בעלי עסקים, סטודנטים, פועלים. כולם היטו אוזן בדריכות שבה מעולם לא נתקלתי בשום שיעור, הרצאה, כינוס דתי או עצרת פוליטית. ואז החלה השירה.

"תחילה התנהלה השירה בספונטניות, אך עד מהרה עודד אותה הרבי ו'ניצח' עליה בזרועותיו, מנופף בהן בעליזות לקצב השירה ממרום מושבו. עשר, אולי חמש עשרה פעמים, חזרו החסידים על הפזמון בהתלהבות חסרת רסן, ובכל פעם הגבירו את הקצב בשלהוב גובר. רק אדם שליבו אבן היה מסוגל שלא להצטרף לאותו פרץ עוצמתי של שמחה משולהבת".

הרבי ניחן ביכולת נדירה לשקול את צו העבר ביחס לתביעות ההווה ולמצוא את הפתרון הרגיש והמאוזן. הוא ביקש להחדיר את הגישה החסידית לשמחה אל ליבה של יהדות זמננו, לשנות את פס הקול של היהדות לדורותיה מניגון מינורי עגום למארש ניצחון נלהב. העם היהודי נזקק כעת נואשות להתנער מאפר החורבן, ועל כן כולנו מוכרחים לשיר.

שִׁרקו חסידים, שרקו!

לבחירה בביטויי התרגשות והתלהבות מוחצנים הייתה תכלית עמוקה יותר, רוחנית. זה לא היה רק שימוש בשמחה ככלי להגברת מוטיבציה, וגם לא רק שינוי קריטי בגלל הנסיבות ההיסטוריות.

בהתוועדות מרובת משתתפים בפורים של שנת 1971 התעוררה סערה רבתי, כאשר הרבי עודד את אלפי החסידים הנבוכים לשרוק יחד בשמחה. את המחזה הנדיר תיאר בלשונו הציורית הרב ד"ר מאיר מיכאל אבוחצירא, שנכח באירוע:

"בחג הפורים השתתפתי בהתוועדותו החסידית של הרבי מליובאוויטש. יחד עם כמה אלפי החסידים שרתי ומחאתי כפיים. לפתע, ללא שום התראה, פנה אליי הרבי, הביט ישירות לתוך עיניי, ושם שתי אצבעות בפיו. כך הביט בי והנהן מספר פעמים לכיווני. לא הבנתי למה הרבי מתכוון. אמנם, חלפה מחשבה במוחי כי הרבי מסמן לי לשרוק, אך סירבתי להאמין לכך. אדם בדרגתו האצילית של הרבי לא היה מבקש דבר כה... אווילי!

"הבטתי מבעד לכתפי, מוודא שהרבי לא פונה למישהו אחר, אבל כל העומדים מאחוריי דווקא הביטו בי. ובכן, הכנסתי שתי אצבעות לפי וחיכיתי. פניו של הרבי אורו, וכל הספקות נעלמו. חשתי כנכנס לממד אחר בעת ששרקתי בקול.

"עד מהרה הצטרפו אליי רבים, כך שמאות שריקות מילאו את האויר. האולם כולו הדהד את קול השריקות הרמות. שפתי התחתונה כבר כאובה מהמאמץ, אך הרבי לא מרפה. הוא התייחס למעשה ברצינות תהומית.

"הרבי דרש עוד כוח בעוד שאני, בדמיוני הפרוע, דימיתי לפניי עננים שחורים ומאיימים מתפוגגים לאבק דק. גירשנו את החושך עם אותן שריקות, טיהרנו את המוחות מכל מחשבה זרה... כל פיתוי מתוק שהגיש הסטרא אחרא נעלם במשב הרוח שהערינו מפינו. כל טיעוניה של הטומאה התעופפו משם כעטלפים מפוחדים בעת שקירות לבנו רעמו לקראת מלחמה כוללת של רוח ברוח. כל רוחות השטות, שאינן אלא הבל, לא יכלו לעמוד בפני שריקותינו. גם המשוררים בשיר לא נדמו בעת הקרב והיו לנו כעורף לחזית.

"תרועתנו האחרונה הדהדה כקולו של השופר, מעין הכנה לקול שופרו הגדול של משיח".

אפשר לחוש מהתיאור האותנטי כי הייתה להתרחשות זו השפעה כבירה על ליבם ומוחם של המוני הנוכחים בו. אך היו שהתרגשו באופן שונה מעט.

שנים מספר לאחר מכן, בשנת 1975, תיעד צלם עיתונות את הרבי מעודד את הקהל לשרוק בעת התוועדות. תמונתו של הרבי פורסמה באחד העיתונים היהודיים הנפוצים ועוררה סערה בקרב ציבור הקוראים. על אף שהאירוע סוקר באהדה, קוראים נזעמים הציפו את המערכת במכתבים מזועזעים והביעו מחאה קולנית על קלות הדעת שביטאה התנהגותו של לא פחות מרבי חסידי.

מספר חודשים לאחר מכן, בהתוועדות פורים, התייחס הרבי ישירות לסערה המדוברת: "מספר חודשים עברו מאז אותה התוועדות. חשבתי שמישהו יתבונן בספרים וימצא מקור לשריקותינו, אך בפועל טרם פורסם מקור לכך".

הרבי החל לפרט מספר מקורות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה בהם מופיעות שריקות, מדגיש בכל פעם את הקו השוזר את שלל הסיפורים. בכל הסיפורים, מורה השריקה על שמחה משחררת וחסרת מעצורים. כששמחה כזו מופיעה בעת עשיית מצווה, היא מעידה על הזדהותו השלמה של האדם עם המעשה ועם אלוקים שציווה לעשותו.

הרבי סיפר את המסופר בספר שמואל, כיצד דוד המלך "מפזז ומכרכר" (שמואל ב, ו, טז) מול העם, בעת שהעלה את ארון הקודש לירושלים לאחר חזרתו משבי הפלשתים. גם דוד המלך ננזף על ריקודו הנלהב, אך השיב להגנתו כי במעשיו עורר את ההמון להתעלות בקדושה. זו הייתה התנהגות שהביעה שמחה שלא ניתן להכיל מרוב התרגשות קדושה.

הרבי ציטט מספרו של הרמב"ם פסקה הקובעת ש"השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן – עבודה גדולה היא" (הלכות לולב, ח, יד). כלומר, לא רק שמותר לשמוח במצוות, אלא שזו 'עבודה' רוחנית גדולה ונעלה.

הרבי הוסיף והעיר כי כבר בתלמוד מצוי יחס חיובי לשריקה. הנביא זכריה אומר: "אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים ורבו כמו רבו" (זכריה, י, ח). הגמרא אומרת על כך כי השריקה היא סימן לביאת המשיח, שבימיו אלוקים 'ישרוק' ויקבץ את עם ישראל מכל הגלויות אל ארץ הקודש.

"מובן", סיכם הרבי, "שאין עניין לשרוק בכל הזדמנות. אך כאשר ישנו עניין של שמחה ויש סיכוי שבזכות השריקות תתעורר נקודת היהדות של אחד הנוכחים או של השורק עצמו, מצוה לשרוק על הספק, ואפילו על מאה ספקות. על אחת כמה וכמה כאשר רואים בגלוי ובפועל כי יש אשר עברו מהפך מהקצה אל הקצה בזכות אותן שריקות!

"הרי בעת השריקות נכחו יהודים שראו במוחש על פניהם, מבלי כל צורך לקרוא את מחשבותיהם, שמכאן ולהבא יוסיפו לקיים את מצוות היהדות בחיות יתרה. במקרה כזה פוסק הרמב"ם שצריך לנהוג בדיוק כמו דוד המלך שהיה "מפזז ומכרכר בכל עוז", לשם עידוד אותם יהודים.

"ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לשריקה של קדושה באופן המותר – שזה יהיה בקיום היעוד "ביום ההוא ישרוק" (ישעיהו, ז, יח), שהקדוש ברוך הוא יעשה את השריקה שלו, ויאסוף את כל היהודים מכל קצווי תבל באופן של "ואתם תלוקטו לאחד אחד", ואף יהודי לא יישאר בגלות, ויביאם אל ארצנו הקדושה, ובחסד וברחמים, ובקרוב ממש".

בצאתו מההתוועדות, פגש הרבי את המו"ל של העיתון בו התפרסמה התמונה. "בזכותך נאמרה השיחה לרבים", אמר הרבי, וחיוך גדול מאיר את פניו.

עִבדו את ה' בשמחה

הדגשת השמחה במשנת הרבי נובעת בעיקר מתורתם המהפכנית של מייסדי תנועת החסידות, ובראשם הבעל שם טוב עצמו. החסידים היו טיפוסים שמחים, ולמעשה, עוד לפני שהם נקראו "חסידים", לתלמידיו של הבעל שם טוב קראו "השמחים".

לפני הופעת החסידות, במאה ה-18, הנורמה הדתית כללה קיום מצוות מתוך אמונה בשכר ועונש שמימיים לצד לחץ חברתי וחשש מחרם או נידוי מהקהילה. מניעים אלה עבדו היטב ונחשבו ראויים באקלים ההיסטורי והתרבותי ששרר באותה העת. במשך מאות שנים, הדת הייתה רצינית וחמורת סבר. אלוקים דרש חשבון נפש תמידי והיטהרות מן החטא. האושר והשמחה לא היוו שיקול רוחני בעבור רוב היהודים עד לאותה עת.

בהקשר זה ניתן להבין כמה עמוק היה הזעזוע שחוללה תנועת החסידות, שהדגישה את חשיבותה של התלהבות דתית, בקרב הקהילה היהודית. בשנת 1801 נאסר רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, בעקבות הלשנה עליו לשלטון הצארי שהגיעה מצד המתנגדים לחסידות. הם טענו כי החסידים בודים דת חדשה, נפרדת מהיהדות, כפי שמוכח מ"המצוי בספרי מייסדי החסידות, בהם נטען כי על אדם להיות שמח תמיד, לא רק בעת התפילה, אלא בכל עת. רעיון זה נוגד את הדת היהודית".

והנה לנו שורש העניין. "שמחה של מצווה" הוא מושג מוכר במקורות היהודיים מאז ומעולם. "עִבדו את ה' בשמחה" (תהלים, ק, ב), קרא כבר דוד המלך. אך השמחה הזו הצטמצמה לתחומי הלימוד וקיום המצוות. בכל הנוגע לפעולות ולתחומים שאינם מקושרים באופן מובהק לפעילות הדתית, השמחה נתפסה כהתפנקות ואף כנהנתנות.

לזירה דתית זו נכנס הבעל שם טוב, והכריז כי חובה על יהודי "להיות בשמחה תמיד". "תמיד" – גם בתחומי החולין. בכדי לתמוך את קביעתו זו, ציטט הבעל שם טוב את דברי חז"ל במסכת אבות: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות, ב, יב). כל מעשיו של אדם – כולל אכילה, שתייה, מסחר ואפילו מנוחה – יכולים להיות עבודת קודש, אם הם ייעשו מתוך כוונה ראויה. ואם אדם אכן עובד את ה' בכל מעשיו, הרי שקריאתו של דוד המלך לעבוד את ה' בשמחה תקפה בכל עת ובכל מצב.

זוהי המהפכה החסידית שחולל הבעל שם טוב והרבי העצים: השמחה הכרחית, לא רק בתחומים הדתיים אלא בכל מרחבי החיים.

שמחה משמים

במהלך פגישת יחידות עם הרבי, חסיד התבטא באופן שלילי ופסימי לגבי עתידו. בתגובה, קם הרבי ושלף מהמדף כרך של ספר הזוהר. הוא פתח את הספר ונתן לחסיד לקרוא [כאן בתרגום מארמית לעברית]: "בא וראה! העולם הזה מוכן לקבל את השפע העליון הנשפע מלמעלה... והעולם העליון לא נותן לו אלא באופן שהוא ניצב. אם הוא בשמחה, משמחים אותו מלמעלה. אך אם הוא בעצבות, נמנעת ההשפעה אליו". "עבוד את ה' בשמחה", אמר הרבי, "בכוח השמחה והאופטימיות להוריד מלמעלה שפע שמחה".

הטענה כי שמחה היא הדרך היעילה ביותר להשפעה שמימית חיובית, עשויה לסתור את האינטואיציות הדתיות של רבים מאתנו. אם נתבקש לתאר תפילה מעומק הלב, כנראה שנתאר חוויה רוויית דמעות. על פניו, נשמע הגיוני. התפילה במהותה עוסקת בבקשת הצרכים להם אנו, אהובינו והעולם כולו זקוקים נואשות.

אך לא כך סבורה החסידות. על פי הקבלה, השמים והארץ עומדים בתקשורת מתמדת. יתרה מכך, מה שקורה כאן קובע את התגובה משם. במילים אחרות, בכוחנו להתערב ולהשפיע על המציאות מתוך שותפות עם אלוקים. ויותר משמשפיעות המילים שאנחנו אומרים, משפיעה הדרך בה אנחנו אומרים אותן. האם אנחנו נסוכים בעצבות או שופעים תודה? האם אנחנו בוכים או שרים? מצבנו הרגשי בעת התפילה ובמהלך יומנו בכלל משמשים כגלים עליהם נישאים חלומותינו אל עבר הגשמתם בפועל בחיינו.

שמחה היא המצב הנפשי המיטבי בכל הנוגע לקשר בין רצוננו לרצון ה'. היא לא רק פריבילגיה, היא האמצעי הכי טוב להשיג להישגים אישיים ורוחניים שאין דרך אחרת להשיג אותם. כפי שאומרת האמרה המוכרת: "שמחה פורצת גדר". השמחה עושה את מה שאפילו הדמעות לא יעשו, כפי שאמר אחד מגדולי החסידות: "שערי דמעות לא ננעלו, אך בכוח השמחה לנתץ את כל המחיצות".

שמחה לגאולה

ברוח זו, חשף הרבי תובנה מפעימה שהתייחסה ישירות לחלום חייו, הלא הוא הגאולה. בדבריו מיישם הרבי את התפיסה כי שמחה שוברת את כל העיכובים שמונעים את ביאת המשיח.

בלשונו של הרבי: "במשך שנות הגלות, השתוקק העם היהודי לגאולה והתפלל עבורה מעומק לב בכל יום ויום. הדבר נכון וודאי לגבי צדיקים ומנהיגי ישראל, שבכל ליבם כספו לביאת המשיח. עם זאת, התעוררות עצומה לאין ערוך בכל הנוגע לציפיית הגאולה הופיעה מעת שקרא כבוד קדושת חמי הרבי: "לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה".

"אלא שכמה עשרות שנים עברו מאז אותה קריאה, ופעולות רבות נעשו על ידו בכדי להביא את המשיח. ועם כל זה, המשיח טרם בא. אין לכך שום הסבר. אם כן, מתבקש שנשאל: מה אנחנו יכולים לעשות להביא את המשיח שטרם נעשה?

"נראה להציע שהעבודה הקדושה הנדרשת היא הבעת שמחה לשם הבאת המשיח. בדורות עברו ודאי שמחו רבים שמחה של מצווה. עם זאת, אותה שמחה הייתה טפלה למצווה עצמה, בעוד ששמחה כזרז להבאת משיח מדגישה את ערכה העצמי והטהור של שמחה לשמה.

"וכיוון שיכוונו לביאת המשיח תיכף ומיד, מתוך ידיעה שבביאתו תופץ שמחה טהורה בעולם כולו, אפשר שיוכלו לחוש מעין אותה שמחה כבר כעת. ושמחה זו תוביל לשמחת הגאולה, עליה נאמר "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה"".

בחייו ובתורתו גילם הרבי את טיפוחה המודע והנלהב של שמחה טהורה ומשוחררת, שמחה שאינה תלויה בדבר. שמחה זו היא כל מה שחסר כדי שייפתחו שוב שערי גן עדן.