הילד הצעיר שלי היה בן 10 כשנכנסתי להריון של בני יהונתן, בחורף 2014.

בסקירה מוקדמת באולטרסאונד, הרופא הבחין בכתמי נוזלים רבים וגדולים במוחו של העוּבָּר. הוא סיפר לנו שב-30 שנות הקריירה שלו הוא מעולם לא ראה כתמים כה גדולים ורבים ולא היה בטוח מה לייעץ לנו לעשות. איבריו של התינוק היו בריאים, מה ששלל את האפשרות שמדובר בתסמונת דאון, אבל נדרשו עוד בדיקות כדי לקבל החלטה לגבי המשך הטיפול. בינתיים, הוא קבע לנו בדיקת אולטרסאונד נוספת לשישה שבועות לאחר מכן.

נקלענו לסערה רגשית גדולה, במיוחד בגלל שהאבחנה לא הייתה ברורה, אבל סירבנו לשקול "חלופות אחרות".

התקשרתי מיד לרבנית שלי, הגברת טובי ברנשטיין מחב"ד ריצ'מונד היל, קנדה, כדי להתפלל יחד שהכול יסתדר לטובה וגם כדי לכתוב לרבי.

כבר הייתי פעם אחת ב'אוהל', הצִיוּן הקדוש של הרבי, יחד עם הרבנית ברנשטיין, כשהצטרפתי אליה לכנס השנתי של שליחות חב"ד, והרגשתי צורך חזק לפנות אל הרבי ולבקש ברכה. התיישבתי לכתוב מכתב מפורט המתאר את המצב, סיימתי בבקשת ברכה ושלחתי את המכתב ל'אוהל'.

בשש שבועות הבאים, בתקופת ההמתנה לבדיקת האולטרסאונד הבאה, מצאתי נחמה ועידוד באמירת תהלים, במיוחד מזמור קיח (118) אותו נהגתי לומר מידי יום.

הגיע יום האולטרסאונד. אחרי שעה של סריקה וכמה התייעצויות של הצוות הרפואי, ניגש אליי הרדיולוג הראשי ושאל בטון מתוסכל "מה את עושה פה? התינוק שלך בסדר גמור. אין עדות לכתמים כלשהם!"

שמחנו מאוד מהתפנית הפלאית של האירועים. מעתה ציפינו לקבל את פניו של תינוק בריא לעולם.

לפי התוכנית הייתי אמורה ללדת בניתוח קיסרי, אבל לאלוקים היו כנראה תוכניות אחרות. צירי הלידה החלו 24 שעות לפני מועד הניתוח הקיסרי המתוכנן וביום כ' בחשוון ילדתי ברוך ה' תינוק בריא וקראנו לו יהונתן. מאוחר יותר נודע לי שזהו יום הולדתו של האדמו"ר החמישי של חב"ד, רבי שלום דובער, הידוע בכינויו 'הרבי הרש"ב'. יום סגולה.

כעבור שלוש שנים הזמינה אותי הרבנית ברנשטיין להצטרף שוב למסע נשים ל'אוהל'. החלטתי שהגיע הזמן להביא את יהונתן כדי להודות לרבי על הולדתו הניסית של יהונתן בזכות ברכתו.

הבאתי עימי ספר תהלים מהבית וכשנכנסתי ל'אוהל', כשאני אוחזת את יהונתן בזרועותיי, פתחתי במזמור קיח כדי לומר את (מה שאני חשבתי1 שהוא) "הפרק של הרבי".

להפתעתי המוחלטת, תצלומי האולטרסאונד, עם כתמי הנוזלים הגדולים והרבים במוחו של התינוק, עדיין היו תקועים באותו עמוד! שכחתי לגמרי שבמהלך השבועות מלאי המתח אמרתי את המזמור הספציפי הזה שוב ושוב ומבלי משים השתמשתי בתמונת העובר שלי בתור סימנייה.

כשעמדתי ב'אוהל', מחזיקה ביד אחת את תצלום האולטרסאונד עם התחזית הרפואית הקשה שלו וביד השנייה את יהונתן הבריא שלי, הוצפתי בהתרגשות וחשתי מין שלווה עמוקה. הרגשתי כאילו הרבי מחייך אליי, מודה שהוא היה עם יהונתן הקטן שלי לאורך כל החוויה הקשה עד לסיומה המאושר.