לאחר שהשלים את לימודיו במונטריאול שבקנדה, עבר הנער מנדל ליפסקר ללמוד בישיבת חב"ד המרכזית בניו יורק. לקראת יום הולדתו נכנס מנדל לפגישה אישית עם הרבי, להתברך ולבקש את עצתו והדרכתו של הרבי.

מנדל החליט לשתף את הרבי בקושי שחווה באותה עת בלימודיו. הוא והחברותא שלו – בן זוגו ללימוד – פשוט לא הפסיקו להתווכח בהבנת החומר ובפרשנותו. כל סברה שאחד הציע, השני היה מפריך. "כנראה משהו בי לא בסדר", הוא אמר לרבי. "אני מוצא את עצמי שוב ושוב מתווכח עם החברותא שלי".

"נראה", השיב לו הרבי, "שיש לך כשרון לפלפול". הרבי רמז למנדל: יש לך כישרון לקחת חלק בדיונים התלמודיים ולרדת לעומקם של דברים גם בסוגיות סבוכות. הרבי הוסיף ועודד אותו להמשיך ולפתח את כשרונו.

"לפתע", סיפר לימים הרב ליפסקר, "מצב שהיה נדמה כשלילי בהחלט, הואר לפניי כהזדמנות כבירה לשיפור עצמי. מאז אותה פגישה, כשלמדתי בחברותא, חוויתי את הוויכוחים בינינו באופן אחר לגמרי. זו הייתה חוויה חיובית: הרי שנינו לא מרוצים מהבנה שטחית של הסוגייה, שנינו מבקשים הבנה עמוקה יותר".

זו דוגמה קלאסית למה שמטפלים ומאמנים רבים מכנים "מסגור מחדש". שיטה זו מאפשרת לנו להתבונן במצב, אדם או קשר מסוים מזווית אחרת. לפי גישה זו, תפיסת המציאות שלנו תלויה במסגרת שבה היא מוצגת – בהקשר המגדיר, ממקד ותוחם את הכרתנו. כאשר המסגרת משתנה, משתנה גם המשמעות, וכך גם חשיבתו והתנהגותו של האדם.

הרבי היה אמן המסגור המרפא. במפגש קצר ואף במילה אחת, יכול היה הרבי למסגר מחדש תפיסת עולם, יחסים, אירועים ואף את חייו של אדם. הרבי סייע לאנשים למסגר מחדש את חוויית החיים שלהם, מה שאפשר להם לבנות לעצמם עתיד חיובי יותר. ולא פחות מדהים מכך: ברגישות גדולה, הרבי לימד אנשים למסגר מחדש אפילו את זיכרונות וחוויות העבר. זהו אחד היישומים העילאיים והחזקים ביותר של הטייתו החיובית של הרבי.

עכבר מעבדה? חלוצה!

שיינדל איטקין הייתה נערה בת ארבע עשרה כשבשכונת מגוריה נפתח בית ספר תיכון חדש ומתקדם. אביה של שיינדל עודד אותה להירשם לתיכון החדש, אך שיינדל לא התלהבה מכך. שיינדל העצמאית ברוחה מיאנה להיות נסיינית עבור המוסד החדש. היא העדיפה ללמוד במוסד הוותיק והמבוסס שפעל באזור. באכזבה גלויה, הפציר בה אביה לכתוב מכתב לרבי ולבקש את עצתו והדרכתו.

בעוז נעורים של גיל ההתבגרות כתבה שיינדל לרבי מכתב גלוי, אותו חתמה במילים הפרובוקטיביות הבאות: "אינני מוכנה להיות עכבר מעבדה".

תשובתו של הרבי שינתה לחלוטין את תפיסתה. מכתבה המקורי הוחזר אליה, בתוספת תיקון קל בכתב ידו של הרבי. הרבי מחק את המונח "עכבר מעבדה", והחליף אותו בתואר "חלוצה".

"הרבי ידע", סיפרה שיינדל שנים רבות מאוחר יותר, "כיצד לגעת בליבי במילה אחת. מילה שקלעה במדויק לצורך הנפשי העמוק שלי להיות ייחודית, שונה ופורצת דרך. אני, חלוצה? אטפס על ההר, אחצה את הנהר, אעשה הכול כדי להיות כזו!".

שיינדל נרשמה לתיכון החדש, והייתה בין בנות המחזור הראשון – מחזור החלוצות של בית הספר. גם לאחר אותה שנת חניכה, המשיכה שיינדל לפעול במסגרת בית הספר וכיום היא מנהלת המוסד.

השקעה בעתיד

בובי פוגל, איש עסקים מלונדון, נטל חלק משמעותי בהקמת בית ספר תיכון לבנות. בשיחתו האחרונה עם הרבי, הביע בובי את צערו על כך שאיננו יכול להמשיך לתמוך כלכלית בבית הספר. האחריות הוטלה כמעט כולה על כתפיו בלבד, והוא חש כי הנטל כבד מדי עבורו.

הרבי חייך ואמר: "אענה לך בשפתם של אנשי עסקים. תאר לעצמך שאתה סוחר יהלומים. לו היה לך שק גדוש ביהלומים והייתי מוסיף לו עוד כמה יהלומים מובחרים, האם היית מתלונן? אתה נושא יהלומים, לעולם אל תעזוב אותם".

באמצעות משל פשוט, שינה הרבי את השקפתו של בובי לחלוטין. מה שנתפס בעיניו כנטל התגלה כברכה גדולה. חינוך איננו משימה הכרחית אלא הזדמנות יקרה. כל תלמיד הוא יהלום שיש ללטש ולהכין אותו לחיים שיאירו ויעשירו את סביבתם. בובי המשיך לתמוך כלכלית במספר מוסדות ומיזמים חינוכיים במשך ארבעים שנים נוספות.

לא סוג ב

והיה את אותו בחור ישיבה, שלמרות מאמציו הכנים, הישגיו הלימודיים היו בינוניים בהחלט. שאיפותיו להצטיין בלימודים, שתודלקו בציפיותיהם של בני משפחתו וחברי קהילתו, נותרו שאיפות בלבד. אכזבתו דרדרה אותו לדיכאון עמוק. הוא היה מיואש ומתוסכל. הוא הבין שלעולם לא יוכל להגשים את חלום חייו.

הוא גילה את ליבו בפני אחד מחבריו, שיעץ לו לכתוב מכתב לרבי, וכך הוא עשה. תשובתו של הרבי הדהימה אותו:

"הרי מפורשים דברי חכמינו בנוגע למשימת חייו של כל אדם: "אני נבראתי לשמש את קוני" (תלמוד בבלי, קידושין, פב, א). על פי משנה קצרה אך עמוקה זו, תכלית הקיום האנושי כולו היא לעבוד את בורא העולם ומנהיגו.

"ישנן מספר דרכים לעשות זאת. דרך אחת היא לימוד תורה, אך דרך אחרת, השווה בחשיבותה, היא התמיכה בלומדי תורה. ישנן נפשות המוכשרות ומתאימות לדרך אחת, בעוד אחרות יועדו לדרך אחרת. עם זאת, יש לזכור שדרכיהם של כל בני האדם מובילות לאותו היעד. באמצעות כישרונותינו הייחודיים מורה לנו אלוקים באיזה שביל עלינו לבחור בדרכנו לאותו יעד משותף".

מכתבו של הרבי סייע לבחור הישיבה למסגר מחדש את תפיסתו לגבי תכלית חייו, וכיוונה מחדש את שאיפותיו ומטרותיו. הוא הבין כי בעיניו של בורא העולם הוא שווה ערך, לא 'סוג ב'. השמחה, הסיפוק והאושר מילאו אותו, כתוצאה מתחושת ערך ומשמעות לחייו ולמאמציו.

בלי לחרוש לא זורעים

כאשר החל הרב אברהם גליק ללמד בישיבת חב"ד במלבורן, הוא מונה כאחראי על מספר פעילויות נוער. כעבור שלוש שנים, המשרה שלו קיבלה אופי מנהלי יותר והוא שימש כרכז לימודי יהדות. חלק ניכר מיומו של הרב גליק הושקע בטיפול בענייני משמעת של תלמידים שנשלחו אליו מכיתותיהם. הוא החל לחוש כי זמנו מתבזבז לריק. "ממחנך הפכתי לשוטר", אמר.

בביקורו הבא בארצות הברית, נכנס הרב גליק לפגישה עם הרבי. הוא סיפר על תחושותיו השליליות כלפי תפקידו הנוכחי.

הרבי השיב לו: "חרישה היא אחת המלאכות שנאסרו בשבת. התלמוד תמה על כך: לכאורה, חרישת השדה, הכוללת פירוק רגביו הקשים, היא פעולת השחתה – ואם כך, היא לא יכולה להיחשב כמלאכה יצרנית ומועילה. אם כך, מדוע נאסרה מלאכה זו בשבת? על כך ענו חכמים: החרישה חיונית לזריעה. הזרעים לא יצמחו באדמה שלא הוכשרה לכך כראוי. ואם לא יצמחו הזרעים, לא תצמח חיטה וגם לחם לא יהיה. בדומה לכך, משמעת בית ספרית חיונית ללמידה מיטבית. ללא משמעת לא ניתן ללמוד. אינך מכלה את זמנך בפיקוח על משמעת. אדרבה, מעשיך הם שמאפשרים למורים ללמד ולתלמידים ללמוד".

רק כמה מילים נדרשו לרבי בכדי להרגיע את הרב גליק ולהאיר את עיניו בתובנה עמוקה. בהקשר רחב יותר, גם פעילות שלילית-לכאורה מתגלה כשלב חיוני בתהליך המוביל לתכלית חיובית.

להפסיד עם חיוך

"איך הקדוש ברוך הוא מרשה זאת?", שאל הרב בנציון וינר את הרבי. זמן רב חלף מאז הוא הלווה לחברו סכום כסף משמעותי, מועד הפירעון עבר והכסף לא הוחזר. "איך ייתכן שמעשה טוב שעשיתי עבור אדם אחר יגרום לי נזק כספי והפסד?".

"לפעמים", ענה הרבי, "נגזר על אדם להפסיד מכספו ולהוציא אותו על תשלום חשבונות רפואיים, דו"חות חניה או ביש מזל אחר. אך לפני ביצוע, ניתנת לאדם הזדמנות להפסיד סכום זהה באופן אחר, בדרך חסד – למשל על ידי סיוע כספי למי שזקוק לעזרה".

מסגורו מחדש של הרבי סייע לרב וינר לראות את מצבו המצער באור אחר, ולקלוט את התמונה הגדולה שבה הוא לוקח חלק. "במקום להפסיד כסף בבכי", סיפר, "הפסדתי אותו בחיוך".

דבריו של הרבי מרחיבים את מבטנו ומזכירים לנו שיש לבחון את משמעותו של כל מאורע בודד בחיינו מתוך הקשר רחב הרבה יותר ממבטנו המצומצם נכון לרגע זה.