סבתי המתוקה (או איך שהיינו קוראים לה "בָּבִּי") הייתה אישה קטנת קומה שגובהה הגיע בקושי למטר וחצי. מנורת הפמוטים שלה, שגובהה היה יותר מחצי מטר, לא הייתה סתם מנורת פמוטים. היא הייתה סמל משפחתי, מגנט שמשך אליו את כולנו וליכד אותנו.

בערבי שבת נהגה סבתא לעטות מטפחת מיוחדת לשבת. היא הדליקה כל אחד מהנרות ברוב טקס. כשסיימה להדליק את הנר האחרון, היא עמדה מול מנורת הפמוטים ועצמה את עיניה. דמעות זלגו במורד לחייה. היא התפללה למען בעלה, למען ילדיה הנשואים ולמען נכדיה. היא אמרה ביידיש, ""הער מיין טייערע טאטע, היט אויף מיין מאן, קינדער און דין אייניקלאך"... (אלוקינו היקר שבשמים, שמור והגן על בעלי, על ילדיי ועל נכדיי. מי ייתן ויעלה רצון מלפניך שהם יגדלו להיות בני אדם טובים ונאמנים לדתנו. אנא הענק לבעלי היקר פרנסה וסבלנות. שמור על כולנו).

כולנו עמדנו ביראה סביב שולחן השבת. סבתא נראתה כמו מלכה המדברת אל מלך המלכים, אלוקים הכול-יכול. כשסיימה את תפילתה התחלנו את קבלת השבת.

ככל שהלכה משפחתנו וגדלה, כך בילתה סבתא זמן רב יותר עם נרותיה. כשהגיעה ליום הולדתה ה-94 היו לה נכדים נשואים רבים, שגם להם היו ילדים משלהם. במשפחתה של סבתא היו חמישה דורות. כשהייתה מדליקה את הנרות היא התפללה למען כל אחד ואחד מהבנים והבנות שבמשפחתה הענפה.

מנורת הפמוטים שלה הייתה עשויה כסף יצוק, והיה לה בסיס כסף כבד. בכל השנה היו לה שלושה ענפים שבכל אחד מהם שני נרות. באמצע היה פמוט לנר נוסף. המנהג המסורתי בערב שבת הוא להדליק נר אחד לאב, נר אחד לאם ונר לכל אחד מן הילדים. כשנולד תינוק מוסיפים לנרות השבת עוד נר. במהלך השנה כולה הייתה חנוכייתה של סבתא מותאמת לחמישה נרות.

בשבוע החנוכה היא הוסיפה עוד שני ענפים, שבכל אחד מהם שני נרות, כך שבסך הכול היו לה תשעה נרות. המנורה הייתה בנויה כך שניתן היה להסיר את הפמוטים ולהתקין במקומם צלוחיות לשמן, לצורך ההדלקה המיוחדת בחנוכה. מנורת הפמוטים שלנו הפכה לחנוכייה.

במשך השבוע של חג החנוכה נתנה סבתא לסבי להדליק את נרות החג במנורת הפמוטים המופלאה שלה. היה זה הזמן המאושר ביותר שלנו במשך השנה. כל הילדים, הנכדים והנינים היו מגיעים אל סבתא וזיידי ("סבא") כדי לקבל דמי חנוכה ולהצטרף להדלקת החנוכייה.

תארו לכם חנוכייה בגובה שישים סנטימטרים עם תשעה נרות דולקים בכל תפארתם. כשהדליק את הנרות עמד זיידי בגאווה, כמו כוהן גדול בבית המקדש.

אחרי שזיידי הלך לעולמו נהגה סבתא לבלות את חורפיה במיאמי ביץ'. היא לקחה עִמה את מנורת הפמוטים שלה. בכל שבת הדליקה סבתא את הנרות במנורת הכסף שלה והתפללה, "מי יתן והמזל יאיר לי תמיד".

כל זה בא לקצו כשמישהו גנב את מנורת הפמוטים של סבתא. היא רתחה מזעם. כשדיברה על מנורת הפמוטים שלה – אוצרה היקר לה ביותר – רעד גופה הקטן כעץ ערבה בעת סערה. איך יכול היה מישהו לגנוב אותה? הדבר שעמד בראש דאגותיה היה כיצד תדליק את הנרות.

היא האמינה שמנורת הפמוטים תשוב אליה. "התפללתי שהמנורה תגן עלינו, ואני בטוחה שהיא אכן הגנה עלינו. עכשיו אני מתפללת שהמנורה תגן על עצמה ותשוב אליי".

היא התפללה שוב ושוב בדממה נחושה. המשפחה לא ידעה מה לעשות. ואז הגיע אלינו באופן בלתי-צפוי ידידת ילדות מאוסטריה, ארץ הולדתה של סבתא, והכריזה: "עד היום לא ראיתי מעולם מנורת פמוטים אחרת כמו זו שלך, ודווקא היום ראיתי פתאום העתק של המנורה שלך בחלון של חנות מתנות".

נאלמנו דום. הייתכן שהאורחת ראתה את מנורת הפמוטים הגנובה? סבתא קמה על רגליה באחת ואמרה, "בואו נלך להביא את המנורה שלי! עוד מעט יגיע חנוכה ואני צריכה אותה בחזרה". סבתא, הוריי, חברתה של סבתא ושוטר אחד – כולם יחדיו עשו את דרכם לחנות המתנות. כשניצוץ בעיניה ובקריאת שמחה הצביעה סבתא לעבר מנורתה ואמרה לה, "כן, את הצלחת יפה מאוד. את הגנת עלינו, ועכשיו הגנת גם על עצמך. בואי ושובי אתי הביתה".

בטרם הצליח מי מהנוכחים להוציא הגה מפיו אחזה סבתא במנורה, הורידה אותה מהמדף וקירבה אותה ללבה. איש לא היה מסוגל לעצור בעדה. שכנים יהודים ולא-יהודים התלוו אליה כששבה לביתה בתהלוכת ניצחון. ככל שהתקרבה לביתה הצטרפו אליה יותר ויותר אנשים. סבתא הצועדת בראש – לבושה בסגנון אירופי, גופה הצנום נושא את המנורה שכמעט נשתוותה לו בגודלה – ואחריה תהלוכת בני משפחה נלהבים וחברים נרגשים – הייתה מחזה מרשים ביותר. זו הייתה באמת תהלוכת חנוכה מפוארת.

המנורה זכתה לניקוי מיוחד, והחג של אותה שנה היה חג חנוכה הזוהר ביותר בביתה של סבתא. מי אומר שנסים כבר לא מתרחשים?