התוועדויות תשמ"ב
דף מתוך 4
|
א. 1) י"ט כסלו וחנוכה: שמן שבתורה 2) י"ט כסלו: הפצת המעיינות חוצה הטעם שיש צורך בעבודת ופעולת האדם – כי צ"ל פעולה טבעית, כמודגש באופן הנסים דחנוכה ודי"ט כסלו שהיו ע"י פעולות טבעיות; עי"ז ממשיכים ממקור נעלה יותר, ולכן דוקא הנס דחנוכה קשור עם בחי' השמן, ומודגשת בו חיבתן של ישראל (שמצאו שמן טהור אף שהי' מותר להדליק בשמן טמא) (ז-י) ההוראה בפועל: הפצת המעיינות באופן של יגיעה והשתדלות באופן טבעי, כולל התעסקות בנוגע לאוה"ע (יא-ג) ב. מעלת היום: שבת שבין י"ט כסלו לחנוכה בשבת זו מתעלים כל עניני י"ט כסלו לתכלית השלימות בבחי' התענוג, וממנה נמשכת ברכה לכל ימי החנוכה (יד-טז) הוראה משבת זו: גם בשבת ישנו ענין העבודה, אלא שהיא באופן נעלה יותר, בלא טירחא ויגיעה (בדוגמת "עמל תורה"); וההוראה היא שבאופן זה צ"ל עבודת הפצת המעיינות – שא"צ להלחם עם המנגד כו', כיון שעצם מציאותו פועל על הזולת, וההתעסקות היא רק בעניני טוב וקדושה (יז-כב) הוראה בפועל: הוספה בהפצת המעיינות חוצה; מבצעים (כג) ג. מצות כתיבת ספר-תורה (המשך) הטעם ש"הלוקח ס"ת מן השוק" יצא (וי"ל שמה"ת יצא לכו"ע) – כי פעולת הלקיחה היא בדוגמת כתיבה; משא"כ בירושה שאין פעולה אינו יוצא י"ח (כו) מענה לשאלה – עפ"ז מדוע אין יוצאים י"ח בס"ת של שותפין: כיון שענין זה תלוי בדעתם ורצונם (כז) מענה לשאלה – מהו הדמיון למצות לולב, והרי כאן בעינן "לכם" כל ימי חייו: א"צ שיהי' "לכם" כל ימי חייו, אלא בשעת הלימוד (כח) מענה לשאלה – על סמך מה יכול העולה להעיד על כשרות הס"ת (ע"י ברכתו): כיון שהס"ת היא בחזקת כשרות; ע"י העדות נעשה הידור במצות הכתיבה (כט) המעלה בכתיבת ס"ת ע"י ציבור – בדוגמת המעלה דלימוד ברבים (ל) מבצע ס"ת הכלליים (לא) מאמר ד"ה שלום רב לאוהבי תורתך ד. 1) פרש"י (וישב לז, כג): "את כתנתו את כתונת הפסים" 2) לקוטי לוי"צ (בראשית ע' קמז): "איהו לא חשיד עלייהו דהוה ידע דכולהו הוו זכאין" 3) י"ט כסלו: המאסר המצב בעת הכתישה (המאסר) – בדוגמת הזית תחת קורת בית הבד, שהוא מוקצה (דאף שאין דין דחי' בפירות, בשעת הדחי' עצמה ישנו); ועי"ז נפעל אחרי הכתישה עילוי יותר מקודם הכתישה (לו-ח) ה. 1) הביאור בפרש"י 2) הביאור בלקוטי לוי"צ 3) הביאור בפרש"י (המשך) |
|
א. 1) צבאות השם: מלחמת היצר 2) חנוכה: מוסיף והולך ב. 1) מבצע ס"ת לילדי ישראל 2) חנוכה: חינוך מחודש 3) "דמי חנוכה" (ח) ג. דברים ברוסית גם חוקת בריה"מ מתירה לכאו"א לקיים את המצוות ומנהגי ישראל (י) רכישת אותיות בס"ת (יא) ד. 1) חלוקת שטרות למבוגרים (יג) 2) שלימות התורה, העם והארץ 3) סיום |
|
א. 1) א' דחנוכה: כולל כל ימי החנוכה 2) חנוכה: הוספה בצדקה אלו שלא השתתפו עדיין במגבית י"ט כסלו – ישלימו זאת עתה (ד-ה) ב. 1) חנוכה: הוספה בצדקה (המשך) ע"פ מנהג ישראל שבחנוכה הכל "מהדרין מן המהדרין", צ"ל נתינת צדקה באופן של הידור – חומש ויותר (ז) 2) כינוסים בימי החנוכה 3) ב' דחנוכה: נשיא יששכר 4) מבצעים (יא) 5) מבצע ס"ת הכלליים 6) מצות כתיבת ספר-תורה (המשך) מענה לשאלה – הרי לדעת רש"י בפי' "תורה חתומה ניתנה" לא נכתבה אלא לבסוף: עכצ"ל שגם לדעתו היתה כתובה לפנ"ז, וכפי' התוס' (יד) מענה לשאלה – הרי לפנ"ז עדיין לא היו הלכות כתיבת ס"ת: י"ל שגם הכתיבה שלפנ"ז היתה בהתאם להלכות; בנוגע לשמות הוי' י"ל שהוסיפום אח"כ (טו) בנוגע ללימוד בס"ת יש מעלה כשהוא של רבים, והענין ד"לב ב"ד מתנה עליהם" י"ל שהוא רק בנוגע לכתיבה (טז) הזריזות במבצע ס"ת פועלת את ביאת המשיח באופן ד"אחישנה" (יז) ג. 1) מבצע חינוך 2) מבצע ס"ת הכלליים |
|
א. חנוכה: "מעלין בקודש" כבר בתחלת העבודה ההוראה בעבודה עם הזולת: גם כשעוסק עם סוג א' של יהודים (נר מ"מנורת זהב כולה", כי רצונו האמיתי הוא לקיים תומ"צ, אלא שאינו "דולק" עדיין) עליו לדעת שתפקידו "להדליק" גם את שאר הסוגים, ולעסוק גם בנרות שכבר דולקים, אלא שלהבתם קטנה כו' (ז-ט) אלו הטוענים ש"מנהג אבותיהם בידיהם" ולכן אינם לומדים חסידות ואינם מניחים תפלין דר"ת (ענין הקשור לשבת זו, בה קוראים ע"ד נשיא שבט גד, שענינו "וטרף זרוע אף קדקד") – בענינים אחרים אינם נוהגים כמנהג אבותיהם (י-יב) שייכות העבודה הנ"ל (הדלקת נרות נש"י) לשבת זו, שבה נתאספו יהודים רבים מחוגים שונים (יג-ד) ב. 1) חנוכה: "תורה אור" 2) מבצע ס"ת הכלליים 3) התורה – בעה"ב על העולם 4) מצב הגלות: "וויפל איז אַ שיעור"?! (כ) ג. מבצע ס"ת הכלליים: "כל הנמצא כתוב בספר" מאמר ד"ה רני ושמחי בת ציון ד. 1) פרש"י (מקץ מא, נו): "וישבור למצרים – שבר לשון מכר ולשון קנין" 2) לקוטי לוי"צ (בראשית ע' קסח): הנהגת יוסף עם אחיו 3) קביעות השנה: שבת ר"ח וחנוכה ההנהגה שצ"ל כשיוצאים לפעול על הזולת – צ"ל ב"דרך ארץ", כיאות לבנו יחידו של הקב"ה, ומתוך ידיעה שההתעסקות בענין זה אינה אלא זכות עבורו, להעלותו ממעמדו ומצבו כו' (לג) 4) מבצעים (לד) ה. 1) הביאור בפרש"י 2) הביאור בלקוטי לוי"צ בימינו ניתן להחליף את השעבוד דעבודת פרך ב"שעבוד" דלימוד התורה כהכנה לגאולה (לט) |
|
א. זאת חנוכה: התקפה חזיתית וכללית על היצר תוכנו של "זאת חנוכה" – "התקפה חזיתית וכללית" על היצר (בניגוד לימים הקודמים שהם "התקפות חלקיות"), כמודגש גם בקריה"ת ע"ד שבטים רבים; נצחון זה מביא את הנצחון הסופי בגאולה האמיתית והשלימה (ה-ו) האמור שייך במיוחד לילדי "צבאות השם", עליהם נאמר "מפי עוללים גו' להשבית אויב ומתנקם"; ובפרט כשעוסקים בענינים אלו בימי חנוכה (ז-ט) ב. קביעות השנה: זאת חנוכה בסמוך לר"ח ג. 1) סיום 2) מבצע ס"ת הכלליים 3) סיום ניגוני שמחה (יח) |
|
1) חנוכה: נצחיות 2) חנוכה: הוראות מעניני הנרות ההוראה המיוחדת לימים אלו, בהם העולם מזדעזע כו' – על בנ"י לדעת שקיום העולם תלוי בהם ובהנהגתם (ה) 3) מעשה בפועל |
|
1) תענית: הוספה בתורה עבודה וגמ"ח 2) עשרה בטבת: "סמך מלך בבל" 3) קביעות השנה: יום שלישי בשבוע 4) שיעור חומש היומי (ויחי מח, יט; כב): "אחיו הקטן יגדל ממנו", "בחרבי ובקשתי" תוכן הענין ד"לקחתי מיד האמורי" – כיבוש שבע המדות דלעו"ז, ע"י עבודת התפלה ("בצלותי ובבעותי"); "בעותי" (תחנונים נפשיים) הוא "קשת" (בניגוד לחרב), שעל ידה הורגים גם את השונאים הרחוקים (טז) 5) שלימות הארץ 6) מבצע ס"ת הכלליים 7) מעשה בפועל 8) רמב"ם (סוף הל' תעניות): "עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה" |
|
1) פתיחה בשלום החילוק בין "שלום" ל"ברכה" – ש"ש*ום" הוא כשישנם ב' ענינים, שצריך לעשות שלום ביניהם (ב) הנהגת אדמו"ר מוהריי"צ לכתוב תיבת "שלום" בשלימותה (ג) תכלית הכוונה בהענין ד"אין דעותיהן שוות" – כדי שיהי' ענין השלום (ד) ב' ענינים בענין השלום – בבנ"י ובעולם כולו (ה) ע"ד ההכרח בענין הברכה בימים אלו (ו) בשו"ט בעניני שלום וברכה מירושלים עיה"ק (ז) 2) ביאת המשיח – "היום" 3) מצב בריאות האדמו"ר מגור (י) 4) ניצול מסיבות לעניני מגבית 5) כתיבת ספר-תורה דבר פלא – שלא נהגו (אפי' גדולי ישראל) להקפיד לכתוב כאו"א ס"ת לעצמו, אף שזוהי מצוה המוטלת על כאו"א, תיכף לאחר בר מצוה (ואין נוגע ענין של ישוב הדעת כו', שהרי אינו צריך לכתוב האותיות בעצמו) (יד-טו) רכישת אותיות בס"ת – גם ע"י נשים, כיון שחייבות בלימוד מצוות שלהן (טז) המעלות בזיכוי יהודים באות בס"ת: עי"ז מגלים את שייכותם להתורה ולהקב"ה; עי"ז נעשית האחדות דבנ"י, כפי שכלולים ב"תורה אחת" (יז-ח) |
|
א. 1) פתיחה 2) כ"ד טבת: "פועל ישועות בקרב הארץ" ההוראה: גם כאשר אדם עוסק בעניני "עשי'" שבעולם, ואפילו באופן שלא ניכר כלל שהאדם הוא העושה – גם בו נמשכת ההשפעה ד"ישועות"; ועד במעשה בפועל – הסרת כל הענינים המבלבלים לקיום התומ"צ, ועד להשלמת תכלית כוונת הבריאה בגאולה האמיתית והשלימה (ה-י) ב. 1) שיעור חומש היומי (וארא ו, ח): "והבאתי אתכם אל הארץ גו'" 2) שלילת האמירה שעם ישראל יכול להתקיים עוד אלפיים שנה בגלות הדברים האמורים הוקלטו על "סרט הקלטה" שהגיע לידי אוה"ע, וזוהי התגרות באומות; בעבר היו משתיקים דברים אלו, משא"כ עתה מפרסמים אותם כו', ויש לומר להם שמוטב (גם למען כבודו) שהאומר יודע בטעותו; משתמשים לשם כך בשמו של ה"חפץ חיים" – היפך המבואר בספרו ע"ד שמירת הלשון; האיסור להתגרות באומות אינו שייך בנוגע לשטחים שכבר נתנו לבנ"י ע"י הקב"ה (יז-כ) ישנם יהודים שבמקום לומר לו להודות בטעותו ה"ה מחזקים אותו ומשתדלים להוסיף בשנאת ישראל (ועד שגירשו מחדרו אשה בעלת תשובה), ועורכים לשם כך אסיפות מיוחדות, ושולחים שליחים מיוחדים לקיים אסיפות כאלו גם בחו"ל (שהמשתתפים בהן אינם יודעים שבודאי הדבר יתפרסם) (כא-ג) אף שאין תועלת בצעקות כו' – הרי כאשר כואב צועקים; ויה"ר שאותם יהודים יחזרו בתשובה, ובפרט ביום ההילולא דאדה"ז שענינו הי' עשיית בעלי תשובה, ועי"ז זוכים לביאת משיח צדקנו (כד-ה) 3) קביעות השנה: יום שלישי בשבוע 4) פרשת וארא: גאולתם של ישראל ע"י הנהגה בדוגמת האבות ג. סיום על סידור אדמו"ר הזקן הביאור: התפלה ענינה עבודת האדם, ולא השכר הבא עי"ז (ולכן לא נכללו בסידור היחודים שהם בדוגמת שכר, אלא רק דברים השוים לכל נפש); שלימות העבודה היא ספה"ע, שהו"ע התלוי בעבודת כאו"א בתור יחיד (משא"כ שבת דמקדשא וקיימא, ויו"ט הנקבע ע"י פעולת הבי"ד); ולכן פותח בקימת חצות לילה – התחלת העבודה, ומסיים בספה"ע – שלימות העבודה; משא"כ בסידור האריז"ל מביא גם את הענינים הנפעלים מלמעלה (ל-לח) ד. 1) מגבית עבור הפצת המעיינות חוצה (לט) 2) מבצע ס"ת הכלליים 3) סיום ה. קיום מצות כתיבת ס"ת ע"י קניית אות ו. כ"ד טבת: הוספה בלימוד תורת אדמו"ר הזקן (מז-ח) |
|
א. 1) שבת מבה"ח שבט: נתינת כח להליכה בדרכי בעל ההילולא בשבת מברכים נמשכת נתינת כח לכללות העבודה דחודש זה (שהוא כנגד יוסף – שמו הראשון של אדמו"ר מוהריי"צ), בנוגע להליכה בדרכיו של בעל ההילולא, ובעיקר בנוגע למעשה בפועל; והחל מהענין השייך לחודש שבט, שבו הי' "באר את התורה הזאת" "בשבעים לשון" – הפצת התורה והיהדות בכל האופנים האפשריים, עד "בשבעים לשון" (ד-ז) בשבת ישנה נתינת כח לעסוק בעבודה האמורה באופן של תענוג ו"כל מלאכתך עשוי'", ובפרט בהתוועדות הקשורה עם סעודת שבת (ח-ט) 2) יו"ד שבט: השייכות לספר שמות ב. 1) קביעות השנה: ר"ח שבט ביום השני בשבוע 2) פרשת וארא: עבודה בכח עצמו הענין דפ' וארא (גילוי שם הוי') ודפ' בא ("בא אל פרעה" – "דאתפריעו כו' כל נהורין") נעשה ע"י הקדמת הביטול – "שמות" (ענין הגלות) (יח) ג. סיום ס"ת הכללי העילוי שע"י סיום ס"ת – במכ"ש מקיום כל מצוה, עד שפועלים "תשועה והצלה" בעולם כולו; עי"ז שוברים את הקליפה דאוה"ע, כפי שמבאר אדמו"ר מוהרש"ב במאמר דש"פ וארא עזר"ת (ודבר פלא – שבאותו פרק מת ניקולאי); ויה"ר שכן יהי' ע"י סיום ס"ת זה (כג-ה) מאמר ד"ה וידבר גו' וארא אל אברהם גו' ד. 1) פרש"י (וארא ט, כד): "מתלקחת בתוך הברד – נס בתוך נס" 2) לקוטי לוי"צ (שמות ע' נא): "כד תסתלק מעלמא וישתאר עלמא יתום מינך" 3) קיום מצות כתיבת ס"ת שלימות ענין הציבור – דוקא בא"י (לא) ה. 1) סידור האריז"ל – סידור הר"ש מרשקוב 2) הפטרת שבת ר"ח אב: לא נאמרו פסוקים מהפטרת "השמים כסאי" 3) הביאור בפרש"י 4) הביאור בלקוטי לוי"צ 5) חלוקת משקה ו. הביאור בפרש"י (המשך) ההוראה: גם כאשר צ"ל עבודה עם הזולת בענין "סור מרע" ("בליעה") – יש לעשות זאת באופן העבודה דאהרן, מתוך שלום ובקרירות (מטה), ולא ברוגז וכעס (תנין) (לט-מ) |
|
א. 1) אחדות ישראל: הדגשתה בעניני היום 2) שיעור חומש היומי (בא י, יב): "נטה ידך על ארמ"צ בארבה" 3) סיום ספר-תורה: מזרז את סיום הגלות (ח) ב. כתיבת ספר תורה: אחדות ישראל בס"ת של ציבור ענין נוסף בס"ת זו – שנרכשו בה אותיות עבור יהודים הנמצאים "מאחורי מסך הברזל", שזוהי פעולה (משא"כ בדיבור ומחשבה, שא"א לדעת באיזו מדה הדבר פועל) שבכח כאו"א לעשות כדי לסייע לבנ"י הנמצאים שם ולהתאחד עמהם (יב-ג) אין הבדל (בנוגע לענין האחדות) בין המנהגים השונים בכתיבת הס"ת, כי כולם מרועה א' ניתנו; עי"ז מתאחדים גם אלו שהם בבחי' "אובדים" ו"נדחים"; ענין האחדות נפעל ע"י התורה שענינה "לעשות שלום בעולם" (יד-טו) ג. הגאולה העתידה: שייכותה לשיעורי היוםחומש – מכת ארבה, בגימטריא יצחק (שלעת"ל יאמרו לו "כי אתה אבינו"); תהלים – "אשרי האיש", לשון תענוג, ששלימותו לעת"ל; תניא – ע"ד כח המס"נ, שכן יהי' לעת"ל ("לעבדו שכם אחד") (טז-יט) ד. הוספה בלימוד התורה |
|
ביאור הענין ד"אור א"ס למטה מטה עד אין תכלית" – שלא זו בלבד שגם בהיותו למטה מטה ה"ה נשאר בבחי' אין סוף, אלא יתרה מזו – שע"י ההמשכה למטה מיתוסף בו עילוי שלא הי' גם קודם הצמצום, שהו"ע המשכת העצמות, כיון ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה". וזהו ענין "בכל קראנו אליו", "אליו ולא למדותיו" – שתפלתו של כאו"א מישראל אינה לבחי' האורות, אלא לעצמותו ומהותו ית' (וכמאמר אדמו"ר הזקן "איך וויל זע גאָר ניסט כו' איך וויל מער ניט אַז דיך אליין"). וזהו תכלית כל הצמצומים (כידוע שישנם צמצומים עד אין קץ, ונחלקים לג' צמצומים כלליים) – כדי שעי"ז יהי' ענין האחדות עם עצמותו ית'. וזהו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שכאו"א מישראל פועל ע"י עבודתו להיות אחדות עם עצמותו ית', ולעשות גם את העולם דירה לעצמותו ית'. |
|
א. יו"ד שבט: שייך גם להווה ע"י כללות העבודה בעניני תומ"צ זוכים לגאולה האמיתית והשלימה (ו) ב. עבודת האדם: התעסקות בכל הענינים מתוך חיות גם אלו שעיקר התעסקותם עם אינם יהודים – גם בזה הנהגתם צ"ל באופן ד"לשם שמים", דהיינו – לפעול עליהם שיקיימו ז' מצוות בני נח, וכיו"ב (י) ע"י ההנהגה באופן האמור זוכים עוד בזמן הגלות לקיום הענין ד"ולכל בנ"י הי' אור במושבותם", ועד לקיום הענינים המדוברים בפרשתנו – "בשלח גו'", "ובנ"י יוצאים ביד רמה", "אז ישיר גו'" (דקאי אלעת"ל) (יא) ג. 1) יו"ד שבט: ל"ב שנה התחלת וסיום התורה באותיות ל"ב – כי התורה היא ה"לב" דישראל (הסיום בתיבת "ישראל") ודכל הבריאה (ההתחלה בתיבת "בראשית") (יד) 2) מבצע ס"ת הכלליים ד. שמחה: הדגשתה בשיעורי היום ובעבודת האדם בכלל הדגשת ענין השמחה בעבודת האדם – בג' הענינים דתורה עבודה וגמ"ח; השמחה פורצת את כל הגדרים וההגבלות שבעבודה, ועי"ז העבודה היא בתכלית השלימות ("בכל מאדך"); העבודה בשמחה בזמן הגלות היא הכנה לשירה העשירית לעת"ל (יח-כ) מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה ה. 1) פירוש אדמו"ר הזקן על מארז"ל "אליו ולא למדותיו" 2) יו"ד שבט: הדגשת מעלת המעשה במאמר ההילולא ו. 1) פירוש אדמו"ר הזקן עה"פ "גוי אחד בארץ" 2) שלימות הארץ 3) סיום ז. 1) סיום על מסכת שבת ע"י העסק בעניני שבת זוכים ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (מב) 2) מגבית (מג) ח. סיום |
|
א. 1) פותחין בדבר מלכות: מאמר מבעל ההילולא 2) שבת: מעלת עצמה ומעלתה מצד עבודת בני ישראל הדגשת מעלת עבודת בנ"י המגעת בעצומ"ה: בתורה – דוד הי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה (ושייך לכאו"א, שהרי דוד הוא מלך – "לב כל קהל ישראל"); ובתפלה – "אליו ולא למדותיו", דקאי על עצומ"ה, כפי שמבין ילד קטן (שאינו שייך לגילויים) באמרו "מודה אני לפניך" (בלשון נוכח – כי המציאות דעצומ"ה היא אצלו בפשיטות, ועד שהוא בטל למציאות זו באמרו "מודה"); ועפ"ז מובנת מעלת עבודת בנ"י, שכאשר חסר ליהודי ענין מסויים הוא מבקש זאת מעצומ"ה (ג-ח) 3) פותחין בדבר מלכות: מאמר מבעל ההילולא (המשך) ב. מאמר ד"ה ויבוא עמלק תש"ט: שייכותו לענין המבצעים מבצע ס"ת הכלליים: ע"י האותיות מתאחדים כל בנ"י שבכל הדורות, ועד שמציאותו של כאו"א היא המציאות דכלל ישראל ועד למציאות דעצומ"ה, שהרי "העצם כשאתה תופס במקצתו כו'"; מזה מובן גודל החשיבות בפעולה על יהודי שיקנה אות בס"ת; ההוראה בפועל – השתדלות שכאו"א יקנה אות בס"ת, הן מבוגרים והן קטנים מיד עם לידתם, וכן קטנים בידיעת עניני יהדות (טז-כ) בשבת זו מתגלים הנפלאות ("גל גו' נפלאות") שבמאמר הנ"ל – העילוי בענין זה (אות בס"ת) כפי שנוגע לכלל ישראל ולגאולה העתידה (ע"י ביטול סיבת הגלות – היפך האחדות); סיום המלחמה בעמלק (כא-ב) מאמר ד"ה ויבוא עמלק גו' ג. 1) פרש"י (בשלח טו, ג): "ה' שמו – מלחמותיו לא בכלי זיין, ד"א כו'" 2) לקוטי לוי"צ (שמות ע' עג): "ראו כי ה' נתן לכם השבת" 3) סיום על מסכת שבת (המשך) מענה לשאלה (על הביאור דהתוועדות שלפנ"ז בסיום מס' שבת) – מהי הראי' שהירושלמי פליג על הבבלי, והרי הירושלמי מפרקים אלו לא הגיע לידינו: אין לומר כן אלא כאשר יש הכרח לכך (כז) מענה לשאלה (על ביאור הנ"ל) – הרי האיסור למדוד הוא משום זלזול שבת, ולא משום חשש שיהי' בעתיד (כמשנ"ת שם): גם הענין ד"זלזול שבת" הוא סייג לתורה, שלא יבואו לזלזל בקדושתה לעתיד (כח-ט) ד. הביאור בפרש"י ההוראה בפועל: גם כאשר נמצאים בזמן הגלות, הרי כשנמצאים ב"עיר הסמוכה לספר" יש לנקוט בפעולות טבעיות ולצאת בכלי זיין (לג-ד) ה. "מלוה מלכה" לטובת "מכון חנה" (לה) ו. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ 2) סיום |
|
א. 1) ט"ו בשבט: התוועדויות של שמחה קיום התוועדויות של שמחה בכל מקום בט"ו בשבט (או בימים שלאח"ז); ענין זה שייך גם לילדי "צבאות השם" (ולפלא שלא קיימו כינוס "צבאות השם" ביום זה) (ג-ד) 2) ט"ו בשבט: שייכותו לכאו"א מישראל ב. 1) ט"ו בשבט: מנהג אכילת פירות ההוראה בעבודה: אין להסתפק בעבודת התומ"צ ההכרחית כפי שעד עתה, אלא צ"ל הוספה – "מעלין בקודש" – שעי"ז נפעל ענין התענוג; בענין זה ישנו ריבוי דרגות, וצ"ל אצל כאו"א בהתאם למדריגתו; ע"י ההנהגה באופן של תענוג מוסיף גם הקב"ה בברכותיו באופן זה (יב-ד) 2) מבצעים (טו-ז) ג. 1) סיום על מסכת שבת (המשך) הביאור בשאלה (דהתוועדות שלפנ"ז) כיצד מתאימה ההנהגה ד"מתעסק בעלמא" עם "כל מעשיך יהיו לש"ש" (ומה שתירצו שעשה כן להסיח דעתו מד"ת – אינו שייך כאשר הוא "מתעסק בעלמא"): רבה בר רב הונא עשה זאת כדי ללמוד מכך דין זה גופא, וכפי שמצינו בנוגע ל"מקושש עצים" (יט-כא) 2) לימוד ספר התניא על גלי הרדיו ד. 1) מאמר ההילולא: תורת הבעש"ט בענין "כמה צמצומים" ההוראה בעבודה – שלימות העבודה היא בכל ג' הענינים דמחדו"מ, בדוגמת ג' הצמצומים; ובפועל – אין להסתפק בענין התענוג בלבד, אלא יש להמשיכו במעשה בפועל (בדוגמת אכילת פירות כפשוטו בט"ו בשבט) (כז-ח) הסיפור ע"ד אמירת אדמו"ר מהר"ש להצ"צ שרוצים את המשיח בפשטות; ע"י דרישת "משיח נאו" זוכים לגאולה ברגע כמימרא (כסיפור המדרש אודות אדם שרצה להעלות אבן לירושלים); וזהו ענינו של ט"ו בשבט – המשכת ברכות הקב"ה בפשטות (כט-ל) 2) פרשת יתרו: "שיתר פרשה אחת בתורה" 3) שיעור חומש היומי (יתרו יח, יג-כג) שייכות ענין ההוספה לכללות ענין ההילולא: ענין לימוד המשניות ואמירת קדיש ביום ההילולא הוא כדי להעלות את הנפטר למדריגה נעלית יותר (לו) ההוראה ד"ואתה תחזה גו'" – על כאו"א לפעול על סביבתו; ע"ד ה"מבצעים" (לז) ה. ט"ו בשבט: תענוג בענינים רוחניים |
|
ברכות בכל המצטרך |
|
א. מעלת המאורע והזמן ע"י ההוספה בלימוד התורה וקיום המצוות זוכים לתוספת בהמשכת ברכת הקב"ה (ה) ב. 1) ט"ו בשבט: צמיחה וגידול 2) ט"ו בשבט: אכילת פירות ג. 1) פורים: "לך כנוס את כל היהודים" 2) שיעור חומש היומי: "ואלה המשפטים" ד. סיום |
|
א. פרשת שקלים: פעולה על העבר, ההווה והעתיד ההוראה בעבודה: ענינו של מחה"ש הוא נתינת הצדקה, שבזה מתבטא שעושה מכל עניניו משכן להקב"ה; וענין זה פועל על ההווה – הוספה בעבודתו באופן של חידוש (ע"ד ההקרבה בתרומה חדשה), על העבר – תיקון הענינים שלא היו בשלימות (ובפרט שבזמן הגלות העבודה אינה יכולה להיות בשלימות), ועל העתיד – העבודה דאתהפכא, ועד לגאולה העתידה (ה-ט) ב. שיעור תהלים היומי: ט"ו "שיר המעלות" לא מצינו כדוגמתו בשאר ימי החודש; הענין ד"שיר המעלות" הוא – העלי' ממדריגה למדריגה ע"י יגיעה, וביחד עם זה בשמחה; המענה למי שטוען שאינו זקוק לכך – הרי זוהי עבודת יעקב אבינו, שדוקא בהיותו בבית לבן (עבודה באופן של יגיעה מרובה, להעלות לקדושה ענינים שמצ"ע אינו שייך אליהם – כמאמר לבן "הצאן צאני") היתה עבודתו באופן ד"שיר המעלות", ולכן נדרשת עבודה זו מכאו"א מישראל (יא-ח) השייכות לקביעות דאדר"ח אדר ופורים ביום ג': עבודת יעקב היא "טוב לשמים" (מרכבה לאלקות) "וטוב לבריות" (העבודה בבית לבן); העבודה ד"טוב לבריות" (התעסקות עם הזולת) צ"ל מתוך שמחה ("שיר") (יט-כ) ההוראה בפועל: עבודת כאו"א באופן ד"טוב לשמים וטוב לבריות", ע"י ההתעסקות ב"מבצעים", ובפרט מבצע קניית אותיות בס"ת (כא-ב) מאמר ד"ה כי תשא ג. 1) פרש"י (משפטים כד, ד): "ויכתוב משה – מבראשית ועד מתן תורה" 2) לקוטי לוי"צ (ר"פ משפטים): "זכייא נקיי' ברירה" – כנגד נר"נ 3) סידור אדמו"ר הזקן: השינויים מסידור האריז"ל ד. 1) הביאור בפרש"י 2) "מלוה מלכה" לטובת "גמילות חסדים שומרי שבת" (לח) ה. הביאור בלקוטי לוי"צ |
|
א. 1) פורים: ההכנות פועלות על ימי הפורים עצמם 2) פורים: "לא יכרע ולא ישתחוה" המשכת השמחה מימי הפורים על כל השנה, ועד לגאולה העתידה (ז) ב. 1) פורים: "לך כנוס את כל היהודים" 2) פורים: "לא יכרע ולא ישתחוה" 3) פורים: לימוד הלכות בית-המקדש ג. 1) מעשה בפועל 2) סיום |
|
1) תענית אסתר: תשובה מאהבה שייכות ענין האתהפכא שע"י תשובה מאהבה לשיעור תהלים היומי – שהתחלתו "באו מים גו'" וסיומו "כי אלקים גו'"; ולימי הפורים – שענינם "ונהפוך הוא" (ד-ה) 2) תענית אסתר: מחצית השקל 3) תענית אסתר: "ונהפוך הוא" לששון ולשמחה 4) פרשת כי-תשא: נשיאת ראש גם ב"ראש בני ישראל" 5) שיעור חומש היומי: "ויתן אל משה גו'" 6) מעשה בפועל 7) שיעור חומש היומי: מעלת נשי ובנות ישראל 8) מגילת אסתר: "הסתר אסתיר פני ביום ההוא" 9) מבצע פורים (טו) 10) פורים: "לא יכרע ולא ישתחוה" |
|
בתורה יש ב' ענינים: (א) תורה אור, שזהו כפי שהתורה היא בספירת החכמה, (ב) אורה, שמפעיל את הענין דתורה אור, שזהו כפי שהתורה היא למעלה מספירת החכמה, בדוגמת כח המשכיל שמפעיל את השכל. והענין בזה: במ"ת שהי' מלמעלה, כפה עליהם את ההר כגיגית – ניתנה תורה אור. ובפורים, שקיימו מה שקבלו כבר, ע"י עבודת המטה בענין המס"נ (לאחרי שקבלו מתורה אור, כפי' הב' שאורה הוא מקבל מאור) – פעלו להמשיך מבחי' אורה, שמפעיל הענין דתורה אור. וזהו ליהודים (שמורה על ענין המס"נ) היתה אורה. ועי"ז ניתוסף גם בשמחה ששון ויקר: שמחה זו יו"ט – לא רק שמחה במדידה והגבלה, אלא שתומשך גם השמחה שלמעלה ממדידה והגבלה, עד דלא ידע; וששון זו מילה – שאף שברית מצ"ע הו"ע שלמעלה ממדידה והגבלה, הנה בזה גופא ניתוסף עילוי שבאין ערוך; ויקר (בגימטריא ש"י) אלו תפילין – המשכת חצי העליון שבכתר. וענין זה נמשך ופועל גם בגוף – שנעשה במעמד ומצב שלמעלה מטו"ד, לבסומי עד דלא ידע, וזוהי המעלה בפורים לגבי יום הכיפורים שאינו נמשך בעניני אכילה ושתי'. |
|
א. פורים: "והימים האלה נזכרים ונעשים" ב. מגילת אסתר: "לעשות כרצון איש ואיש" הוראה מהענין ד"לעשות כרצון איש ואיש" – הגשת מאכלים כשרים עבור היהודים במשתה אחשורוש: על יהודי להפגין את יהדותו גם ב"שושן הבירה" וב"שער המלך", ואדרבה – שם הדבר נוגע ביותר, כיון שאנשים רבים לומדים מהנהגתו (ולאידך הדבר נוגע גם אליו עצמו, כיון שזהו רצונה של נשמתו, ואם לא ינהג כך ייגרם "פיצול אישיות"); דוקא ע"י הנהגה זו מתייחס אליו הגוי בכבוד, כיון שהוא רואה שאינו רמאי, וביכלתו לפעול אצלו שיסייע לבנ"י (יא-טז) ענין זה הוא הוראה גם בנוגע לחינוך הילדים – שיש לחנכם מקטנותם להנהגה ד"גאון יעקב", ודוקא עי"ז גדל כבודם בעיני הילדים הלא-יהודים; אין זה ענין של "פנטיזם", אלא עצם מציאותו של יהודי; כאשר מחנכים כך את הילד, הרי הדבר מתבטא אצלו גם לאחר התבגרותו, וע"י הנהגתו באופן זה מתחשבים בדעותיו, ועד ש"שמעו הולך בכל המדינות" (יז-ט) ע"י ההנהגה באופן זה בזמן הגלות (שעי"ז בנ"י נעשים בבחי' "משנה למלך"), זוכים לגאולה האמיתית והשלימה (שאז יהיו בבחי' "מלכים") (כ) ג. מגילת אסתר: "לעשות כרצון איש ואיש" (המשך) ד. 1) פורים: הזכרת מחיית עמלק בתורה כמה פעמים 2) שירת "אל תירא" ע"י ילדי ישראל מאמר ד"ה ליהודים היתה אורה גו' ה. 1) פורים: יום אחד בלבד 2) פורים: בדוגמת הבירור ע"י שלמה המלך 3) מבצע ס"ת הכלליים ו. 1) מגילת אסתר: "איש יהודי הי' בשושן הבירה" 2) קיום "עד דלא ידע" ע"י א' מהציבור ז. מגבית לטובת "קרן רבינו" (מח) ח. מבצעים ט. כינוס "צבאות השם" בקשר ל"מבצע פסח" (נב) |
|
ברכה לכאו"א בכל המצטרך, ובפרט בהכנות לחתונה ובכללות חיי הנישואין; חלוקת שטרות לצדקה |
|
א. 1) קביעות השנה: פורים בימי שלישי ורביעי בשבת זו נדרשת עבודה נעלית יותר מבימי הפורים בענין "עד דלא ידע" (עבודה שלמעלה ממדוה"ג – השייכת הן לשבת והן לפורים), ואף שכבר בפורים היתה עבודה זו – הרי עתה היא נדרשת באופן נעלה יותר; פעולת העבודה דפורים (ושבת שלאחריו) היא על כל הדורות ("וזכרם לא יסוף מזרעם"); אף שהשבת ענינה תענוג – הרי זה עצמו נעשה ע"י עבודה ("וקראת לשבת עונג"), אלא שעבודה זו היא באופן של תענוג – בדוגמת נשיאת יהלומים כבדים וכיו"ב (ג-ט) 2) מעשה בפועל מעות חטים; "מבצעים" (שכולם קשורים עם ימי הפורים), שעי"ז זוכים למבצע הגאולה ע"י הקב"ה (יב) 3) פורים: גאולת פורים והגאולה העתידה ב. 1) פורים: הזכרת מחיית עמלק בתורה כמה פעמים (המשך) אף שמצינו כו"כ פעמים שענין כלשהו נכפל בתורה כדי להוסיף כו' – הקושי כאן הוא בכך שהגמרא מדגישה את הכפל (טז) בדומה לביאור האמור ניתן לבאר גם בנוגע לחזרת הענין ד"כ"מ שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה כו'" כו"כ פעמים, כיון שזהו ענין הנוגע להלכה (יז) ביאור נוסף בחזרת הענין כו"כ פעמים – שעי"ז ניתוסף בחביבות ותדירות הענין (יח) גם כשהדבר כבר נכתב בתורה, שייך עדיין לומר "צריכין חיזוק" בנוגע להוספה שבחזרת הענין בכתובים; ועוד – מכיון שבכל פעם הי' הענין קשור עם מאורע מסויים, הרי בשעת מעשה הי' צורך להוסיף בתוקף הענין (יט-כ) מקור בנגלה לכך ש"משנה תורה" הוא בדוגמת הענין דדברי נביא – מכך שדוקא במשנה תורה לכו"ע דרשינן סמוכים, כיון שמשה סידרם מפי עצמו; אף שהתוקף דדברי נביא הוא דוקא בשעת מעשה – הרי זה נוגע גם לאח"ז; ההבדל בין הכתיבה למשנה תורה לכתיבה בנבואת שמואל – בנביאים גופא יש דרגות (כא-ג) ההוראה מהאמור (ובפרט מהנהגת רבותינו נשיאינו לומר בכל שנה מאמר חסידות בענין מחיית עמלק) – ע"ד גודל הענין דמחיית עמלק; לאחרי כ"ז ישנם כאלו שאצלם אין הדברים פועלים כו', ולכן מוכרחים רבותינו נשיאינו לרדת ממדריגתם ולדבר בענין זה פעמים רבות (כד-ו) 2) מבצעים (כז) ג. 1) קביעות השנה: ש"פ פרה בשבת שלאחרי פורים 2) קביעות השנה: שבת שלפני פורים בי"א אדר 3) פורים: מעלת הגוף הגשמי 4) סיום מאמר ד"ה זאת חוקת התורה ד. 1) שיעור תהלים היומי (פט): "משכיל לאיתן האזרחי", "אשר חרפו גו' אמן ואמן" 2) "מלוה מלכה" במוצש"ק (מג) ה. נתינת משקה להתוועדות בביהכנ"ס צ"צ בירושלים (מד-ו) ו. 1) פרש"י (תשא ל, כ): "בבואם אל אוהל מועד" 2) לקוטי לוי"צ (שמות ע' קלו): "והי' באחרית הימים" 3) הביאור בפרש"י 4) הביאור בלקוטי לוי"צ הגאולה דלעת"ל נפעלת ע"י הגאולה הפרטית דכאו"א מישראל (נו-ז) |
|
א. פרשת החודש: חידוש והמשך הדגשת ב' הפכים הנ"ל בעצם המושג "חידוש" – המורה על היות מציאות הדבר לפנ"ז; וכן במארז"ל "לא הי' צריך כו' אלא מהחודש הזה לכם" – שאעפ"כ ההתחלה בפועל היא ב"בראשית" (בדוגמת העבודה שלפני בר מצוה ביחס לעבודה שלאח"ז) (ו-ז) הטעם שמקשרים את העבודה החדשה עם העבודה שלפנ"ז – כדי לסייע לו לעמוד בנסיונות דומים, וכדי להעלות גם את עבודתו הקודמת למדריגתו דעתה (ועאכו"כ כשהיו אצלו ענינים בלתי רצויים); וכמודגש בכללות הענין דיציאת מצרים – בירור הניצוצות ("רכוש גדול"), ועד"ז ב"גאולה" בעבודת כאו"א (ח-יא) ההוראה בפועל: מי שהחסיר עד"מ אמירת חת"ת, לא די שיתקן מכאן ולהבא, ועליו להשלים גם את העבר (ומה שטוען שעוסק בענינים נעלים יותר – עליו לדעת שא"א לבנות ענין בקדושה על חשבון ענין שני); ועד"ז אם החסיר בנתינת מעות חטים (מסיבה דומה), שעליו להשלים זאת (יב-ד) העבודה בכללות ענין המבצעים באופן חדש לגמרי, הן בכמות והן באיכות (טו-ז) ב. קביעות השנה: פרשת החודש בש"פ ויקהל-פקודי ב' ענינים הנ"ל בבנ"י – האחדות דכלל בנ"י, והשליחות דכאו"א בפ"ע; הדגשת ב' ענינים אלו במבצע כתיבת ס"ת הכלליים (כג-ד) הידיעה ע"ד הנתינת כח המיוחדת מוסיפה עידוד בעבודת כאו"א בב' הענינים ד"ויקהל" ו"פקודי" באופן ד"החודש", ומתוך שמחת חודש אדר, עד לשמחת הגאולה האמיתית והשלימה (כה-ז) מאמר ד"ה החודש הזה לכם ראש חדשים ג. 1) פשש"מ (ויקהל לה, ה): "קחו מאתכם תרומה גו'" 2) לקוטי לוי"צ (שמות ע' קנג): "א"ר אבא כתיב מן היום גו' לא בחרתי בעיר גו'" 3) קביעות השנה: פרשת החודש בכ"ה אדר החילוק בין כ"ה אלול לכ"ה אדר – שבכ"ה אלול הוא בריאת חיצוניות העולמות, ובכ"ה אדר – פנימיות העולמות; עפ"ז יובן מאורע שאירע בכ"ה אדר – "נשא אויל מרודך גו' את ראש יהויכין", שכבר בזמן הגלות רואים שכוונתה הפנימית היא הגאולה; וההוראה – עתה (עוד בזמן הגלות) רואים כבר את הגאולה, ועד "ארוחת תמיד ניתנה לו גו'", "כסעודת שלמה בשעתו" (ומה שטוען שאינו רואה זאת – הרי מחשבת הסוס אודות התבן אינה משנה את מציאות הדבר) (לג-ח) קיום הענין ד"אור במושבותם" עוד בזמן הגלות, עד ליציאה מהגלות תומ"י ע"י ביטול הענינים דלעו"ז (לט) ד. 1) הביאור בפרש"י 2) ט"ו בשבט: יום פטירתו של ר"נ מדובראוונא (המשך) 3) פורים: הזכרת מחיית עמלק בתורה כמה פעמים (המשך) ב' הפכים במגילת אסתר: מצד אחד נכתבה רק בהשתדלות אסתר (בהיות הנס שבה מלובש בטבע), ומצד שני דוקא בה ישנו העילוי ד"לא יסוף מזרעם" (מג) 4) מעשה בפועל ה. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ 2) הביאור בפרש"י (המשך) 3) מעלת נשי ישראל ו. כינוס "צבאות השם" לפני חג הפסח (נד) |
|
א. 1) פורים ופסח: הדגשת יחודם של ילדי ישראל 2) הכנה לחג הפסח: השפעה על ילדים נוספים ב. 1) ראש חודש: חידוש הלבנה 2) ר"ח ניסן: ענין הגאולה 3) ר"ח ניסן: חנוכת המשכן ג. סיום "צו השעה" לימים אלו – סיוע בהכנות לחג הפסח, ולימוד דיני החג (יד) ד. 1) חג הפסח: לימוד הלכות החג 2) חג הפסח: נתינת כח לכללות התומ"צ ה. שלילת הנסיעה לי"א ניסן |
|
א. ב' ניסן: יום ההילולא של אדמו"ר נ"ע והתחלת נשיאות אדמו"ר מוהריי"צ לימוד ההוראה מענינו של בעל ההילולא (כמ"ש "בכל דרכיך דעהו") צ"ל באופן השייך לכאו"א מישראל, ולכן יש ללמוד (לא מתורתו ומכללות הנהגתו, אלא) משמו (ובפרט שהשם קשור עם עצם המציאות) (ה-ו) ההוראה משם בעל ההילולא – "שלום דובער" (כפי שהי' חותם – משא"כ אדהאמ"צ הי' חותם לפעמים "דוב בער"): החילוק בין "דוב" (לה"ק) ל"בער" (לע"ז) הוא בדוגמת החילוק בין קודש לחול, ובין מחו"ד למעשה; ו"המעשה הוא העיקר" – הפיכת החול לקודש (העבודה ד"מסורבל בבשר" באופן ד"אין להם מנוחה"), עד שמתחברים יחד ("דובער" בתיבה אחת) ע"י הענין ד"שלום" – התורה שניתנה לעשות שלום בעולם, "בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה" (ז-יב) ההוראה בפועל: על כאו"א לדעת, שכל עוד לא פעל בעבודתו הפיכת החול לקודש אין עבודתו בשלימות; הדגשת ענין זה ביום השבת (ה"ויכולו" דיום ההילולא) – שבו ישנו הענין ד"מוסיפין מחול על הקודש", ונוסף לכך – בשבת נעשים כל הענינים בהירים ומוארים (יג-טו) נתינת כח מיוחדת בחודש ניסן, שענינו "נסי נסים" – עד לנס הגאולה האמיתית והשלימה (טז) ב. ג' ניסן: נשיא שבט זבולון ביאור הל' "שמח זבולון בצאתך" (שהרי אינו יודע כיצד יסתיים המסחר): כאשר יציאתו למסחר היא לש"ש בטוח הוא שיצליח, ולכן ה"ז באופן ד"שמח" (כג) ביאור השם "זבולון" – ע"ש "הפעם יזבלני אישי" שהוא "לשון זבול כו' בית מדור", בהתאם לעבודתו לעשות לו ית' דירה בתחתונים (כד) יש לתמוה על בעלי עסקים שאינם מאריכים בתפלתם בש"ק; ואף שיש ללמד עליהם זכות (שעבודתם היא ב"קול דממה דקה") – הרי "המעשה הוא העיקר", וצ"ל אצל כאו"א הוספה בקביעות עתים לתורה ובעבודת התפלה (כה-ז) קבלת החלטות טובות בכל הענינים האמורים, במיוחד בעמדנו בזמן ד"רעוא דרעוין" (כח) ג. פרשת ויקרא: קריאת הקב"ה לכאו"א מישראל יש לתמוה על כך שיהודים שבצאתם ממדינה ההיא (בשהותם בפריז) היו מתפללים באריכות כו', הרי עתה כשנמצאים במדינת הרווחה אינם עושים כן (לב) הוספה בעניני עבודת ה' בהתאם להוראה ד"ויקרא"; ע"ד "מעות חטים", מבצע ס"ת הכלליים, ושאר ה"מבצעים" (לג) מאמר ד"ה אדם כי יקריב ד. 1) פרש"י (ר"פ ויקרא; א, ט) 2) לקוטי לוי"צ (ויקרא ע' קסט): "פתח ואמר באתי לגני אחותי כלה" 3) ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות בפעם הראשונה (המשך) 4) הבעש"ט: גלגול של הרס"ג (המשך) 5) יום ההילולא של ר' נחמי' מדובראוונא (המשך) 6) סיום ה. 1) הביאור בפרש"י 2) הביאור בלקוטי לוי"צ ההוראה בפועל: העבודה דדירה בתחתונים באופן ד"צו" – "מיד ולדורות", וע"י שמראים "דוגמא חי'" פועלים זאת גם אצל הזולת (משא"כ כשאומר לו כיצד להתנהג אבל בעצמו נוהג אחרת) (מח) 3) סיום |
|
קרבן פסח הו"ע בירור קליפת נוגה, שלאחרי הפרדתה מג' קליפות הטמאות במשך ג' ימים אחר בעשור לחודש, יכולים להעלותה לקדושה, ע"י שחיטת הפסח ביום י"ד, לאחר חצות, ששייך לבחי' הטוב שבנוגה. החילוק ביניהם באופן העבודה – שהפרדת הרע היא באופן של אתכפיא בלבד (והו"ע קשירת השה לכרעי המטה), שהיא התחלת העבודה, ושחיטת הפסח ואכילתו הו"ע הבירור דאתהפכא, ועד שנאכל על השובע, שהו"ע התענוג. וכל זה מתחיל בעשור לחודש, שמורה שכל עשר כחות נפשו מאירים בשלימותם ומוכנים לעבוד את הוי', ועד שישנו גם ענין המס"נ ליקח הע"ז של מצרים לשחטו לשם פסח. ולאח"ז יכול להיות הבירור דקליפת נוגה, תחילה בבחי' אתכפיא, ואח"כ גם בבחי' אתהפכא. |
|
א. שבת הגדול: "למכה מצרים בבכוריהם" הטעם שדוקא נס זה נקרא "נס גדול" – כיון שהביטול דמצרים נעשה ע"י בכורי מצרים עצמם (ג) הרמז בכך שפסוק זה נאמר בתהלים ב"הלל הגדול", ובפסוק העשירי (כנגד "בעשור לחודש") שכנגד אות יו"ד דשם הוי' (ששייכותו לנס זה – שהבכורים הכריחו את פרעה לקיים את ציווי הוי', בניגוד למ"ש לפנ"ז "לא ידעתי את הוי'") (ד-ה) התחלת הענין ד"בשלח פרעה את העם" – עוד קודם הגאולה (בחצי הלילה), ועד"ז הענין ד"למכה מצרים בבכוריהם" (ו) ההוראה בעבודה: גם באותם זמנים שיהודי עוסק בעניני העולם (שהם בחי' "מצרים" – מצרים לישראל) עליו להשתמש בהם לעבודת ה' (כידוע המעשה מר"נ מדובראָוונא שכתב בסיכום חשבון מסחרו "אין עוד מלבדו") – "למכה מצרים בבכוריהם"; ועד"ז בעניני אכו"ש ושאר עניני הגוף (ז-ט) בשבת נעשית העבודה ד"למכה מצרים בבכוריהם" מתוך תענוג, וע"י העבודה בעצמו ה"ה פועל בעולם כולו (י) ב. קביעות השנה: שבת הגדול "בעשור לחודש" הוראה מענין העלי' מן הירדן בעשירי בניסן: בענין דיצי"מ ישנם ריבוי דרגות, ולכן גם לאחר שיצאו ממצרים הי' צ"ל "עלו מן הירדן"; וההוראה – גם כאשר עבודתו של יהודי היא למע' ממדוה"ג, הרי לגבי מדריגה שלמע' ממנה זהו מדוה"ג, ועליו לצאת גם ממדוה"ג זו (טו-יח) קבלת החלטות טובות ביום הש"ק פועלת על הימים שלאח"ז ואף על העבר; כללות העבודה דשבת הגדול פועלת עילוי בעבודה דחה"פ, ובפרט ששבת זו נקראת "שבת הגדול" ופסח נקרא "שבת" סתם (יט) מאמר ד"ה בעשור לחודש הזה ג. 1) פשש"מ (בכ"מ בפרשת צו): הזכרת "ריח ניחוח לה'" 2) לקוטי לוי"צ (ויקרא ע' ריד): "מאן דלעי באורייתא לא אצטריך לא לקרבנין כו'" 3) מבצעים ד. 1) י"א ניסן: מזמורים פ'-פ"א בתהלים תיבת "שושנים" מורה על בנ"י בזמן הגלות ("כשושנה בין החוחים"), ולכן זקוקים הם ל"רועה ישראל", "יושב הכרובים הופיעה", עד לגילוי ד"עוררה את גבורתך"; ומסיים "והאר פניך ונושעה" – עצומ"ה (כט-לא) 2) הביאור בפרש"י 3) הביאור בלקוטי לוי"צ ההוראה בפועל: כאשר יהודי רואה שאין לו "כלים" כדי לקבל את האורות, יאמר תהלים ואולי יזכה ל"כלים" נעלים יותר – בדוגמת ר"א בן דורדייא שקיבל את עולמו של יוחנן כה"ג (אלא שהעבודה צ"ל באופן דנשמה בגוף דוקא) (לו-ז) ה. 1) י"א ניסן: מזמור פ' בתהלים (המשך) 2) הביאור בפרש"י (המשך) כאשר נמצאים בזמן הגלות הרי כל עבודה גורמת "נחת רוח" מיוחדת להקב"ה, ולכן בוודאי יקבל הקב"ה את תפלת בנ"י "עד מתי עשנת גו'" ויביא את הגאולה (מג) ו. 1) פרשת צו: ביאור האוה"ח הק' עה"פ "זאת תורת העולה" 2) י"א ניסן: מזמור פ' בתהלים (המשך) ז. 1) מבצע ס"ת הכלליים (מז) 2) סיום |
|
"כל המברך מתברך"
|
|
קונטרס י"א ניסן תשמ"ז
|
|
א. פותחין בברכה הברכה המיוחדת בהתוועדות זו, לכל לראש בנוגע לכללות ענינו של חודש ניסן – "חודש של גאולה"; עי"ז מתחדשים כחותיו של כאו"א בענין של חירות מכל הענינים המבלבלים, ובכחו לפעול הן בעצמו והן בסביבתו ועד לעולם כולו, ועי"ז ממהרים ומזרזים את הגאולה (ה-ז) ב. י"א ניסן: קביעת יום זה ליום התבוננות בתכלית הבריאה ההוראה בפועל: על כאו"א להתבונן בהתחלת היום ע"ד תכלית בריאתו – "לשמש את קוני"; מעלת כח המחשבה (התבוננות) – שעי"ז יכול האדם להתאחד עם זולתו, ועד לאחדות עם האנושות כולה; עי"ז זוכים להמשכת ברכותיו של הקב"ה בכל הענינים, כולל – למדינה כולה ולנשיאה (יב-טו) ג. י"א ניסן: אריכות ימים – הוספה בעבודה התחלת העבודה מתוך "מאַרש של נצחון" – "הרנינו לאלקים גו'" (כיון שכדי לנצח במלחמה יש צורך בבטחון חזק); ענין זה שייך לכאו"א, כמ"ש בהמשך המזמור "אנכי ה' אלקיך המעלך גו'"; ועי"ז נפעל "תקעו בחודש שופר" – "מלוך על העולם כולו בכבודך", עד לגאולה האמיתית והשלימה (כ-כא) ה"טעימה" מהיעודים דלעת"ל – עוד בימי הגלות האחרונים (כב) ד. 1) חינוך 2) סיפוק צרכי החג לנזקקים 3) מבצעים אין אפשרות להבין את טעם הגלות הארוכה כו'; העיקר הוא ביאת המשיח תומ"י, ואם יהיו קושיות כו' – יתרץ אותם אליהו הנביא (כט) ה. ספירת העומר הוראה נוספת: הענין דספה"ע מדגיש את יוקר הזמן, דהיינו שאי ניצול יום מסויים מאבד את כללות מציאותו של אותו יום; הדגשת ענין זה בעבודת אברהם אבינו – "בא בימים", וממנו בא ענין זה בירושה לכאו"א מישראל שבכחו להתנהג כן בפועל; וכשאדם עושה קודם השינה חשבון צדק מעבודתו במשך היום – גם שינתו היא באופן אחר כו' (לב-ה) מכיון שכבר ישנו ה"רכוש גדול" לאחרי עבודת בנ"י במשך אריכות שנות הגלות, בוודאי מסתיימת הגלות תיכף ומיד (לו) ו. שיעור חומש היומי (ר"פ שמיני): עבודת אהרן ביום השמיני למילואים הוראה משיעור חומש היומי: הנהגה בהתאם להנהגת אהרן – "אוהב שלום", ובהתאם להוראת משה ש"אוהב ישראל הי'"; הדגשת ענין זה בעקבתא דמשיחא – ביטול סיבת הגלות שהיא "שנאת חינם" (בהתאם להרמז ד"שמיני", מספר המורה על הגאולה) (מ-מג) מאמר המוסגר: צ"ע מ"ש בשו"ע ע"ד "שבת הגדול", שהרי אין כאן ענין של הלכה (משא"כ בנוגע לטעם דמצוות סוכה, שהוא חלק מהמצוה); וכן להעיר ע"ז שבשו"ע סוף חו"מ מוסיף סימן שלם על הטור (מד) קיום הענין ד"ויהי ביום השמיני" בגאולה האמיתית והשלימה; ובפרט ע"פ המבואר בספרי חסידות פולין ע"ד גודל העילוי ד"שמונה שמיני" (מה) ז. סיום על הרמב"ם הקשר דסיום הרמב"ם "לדעת את ה' כו'" עם התחלתו "לידע שיש שם כו'"; החילוק ביניהם – בהתחלת הרמב"ם מדובר באופן כללי, ובסופו – באופן נעלה יותר, ועד"ז בסדר דבריו בענין ביאת המשיח – בתחילה הכלל, ואח"כ פרטי הדברים (מח-ט) בסיום הרמב"ם צ"ע: מדוע מביא גם התיבות "כמים לים מכסים" (משא"כ בהל' תשובה); מהו הדיוק "בוראם" (דרגת האלקות השייכת למציאות הבריאה, ולא שם הוי' – עיקר האלקות), ועד"ז בתחילת הרמב"ם – "מצוי ראשון" ולא "אחד" (נ-נא) הביאור בהאמור: הקב"ה צמצם א"ע לבחי' "בורא" השייכת לנבראים (דאל"כ אינו מובן כיצד ייתכן שנבראים ישיגו אלקות), ולכן מדגיש הרמב"ם "מצוי ראשון" ו"בוראם"; ואח"כ מגיעים ל"כמים לים מכסים" – שמציאות הנבראים בטלה לגמרי, ולכן גם השגתם נעלית יותר; הטעם שהרמב"ם כותב זאת רק בהל' מלכים – כמבואר לעיל שרק בסיום הספר מבאר פרטי הענינים; כאשר ההשגה ד"דעת בוראם" היא כדבעי, בהכרח להגיע ל"כמים לים מכסים" (נב-ו) מאמר ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים גו' ח. רמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ז): חיוב הסיפור ביציאת מצרים יש לחקור אם היו בנ"י מחוייבים בהזכרת יצי"מ בלילות קודם אמירת הציווי ד"למען תזכור גו'" (שהרי מ"זכור את היום הזה" נלמדים רק הימים) (נט) הטעם שהרמב"ם אינו מונה זכירת יצי"מ בכ"י במנין המצוות (ואין לומר שזוהי מצוה זמנית שאינה נוהגת לימוה"מ, כי לא מסתבר שהרמב"ם יפסוק כבן זומא, ומלשונו משמע שזוהי מצוה ככל המצוות): מצוה זו נכללת במצות ק"ש (כשם שמצינו שמצות בניית ביהמ"ק כוללת גם עשיית הכלים) (ס-סג) ט. סיום חלוקת שטר של דולר לצדקה (בצירוף לס' התניא); הסיום בניגונים (סח) |
|
יש ב' עניני מצה: מצת חסר ו' – המצה שאכלו אבהתנא בארעא דמצרים, קודם חצות לילה; ומצות מלא ו' – המצה שאכלו בצאתם ממצרים, לאחרי חצות, בגלל שלא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם. החילוק ביניהם בעבודת האדם: מצה שצריכה שמירה – אתכפיא, שלכן נקראת "לחמא עניא"; ומצה שאינה צריכה שמירה – אתהפכא. אך דוקא ע"י העבודה דאתכפיא נעשה הענין דיצי"מ, כי, העבודה דאתהפכא היא במדידה והגבלה, ודוקא ע"י העבודה דאתכפיא שדורשת יציאה ממיצרים וגבולים, נעשה הענין דבכל מאדך, למעלה ממדידה והגבלה. לאחרי מ"ת ישנם ב' עניני מצה הנ"ל – לפני חצות. ובפשטות – שלאחרי השמירה לאפות את המצה כדבעי, אזי אין צורך עוד בשמירה. ובפרטיות יותר הרי זה החילוק בין שבעת ימי הפסח שבהם צ"ל הזהירות ממצה שרוי', לאחרון של פסח (שקשור עם ביאת משיח שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ), שבו מהדרים לאכול דוקא מצה שרוי'. |
|
א. י"ג ניסן: הכלי להמשכות יום ההילולא – העבודה "בקרב הארץ" ההוראה בפועל: הפצת היהדות גם אצל "אשר בשם ישראל יכונה" (אף שאפשר לעשות "חשבון" שזהו מקום סכנה), ועי"ז זוכים ל"ישועות"; כאשר יוצאים לשליחות זו, הרי קרוב לוודאי שמצליחים, כאשר יודעים שזהו בכחו של הקב"ה (ד-ה) מעלתו של יום (הילולא שחל ב)י"ג ניסן: חודש ניסן – נסי נסים (ובפרט בקביעות שנה זו שי"ג ניסן חל לאחרי שבת הגדול); י"ג – בגימטריא "אחד" (המורה על העבודה דהמשכת האחדות בגדרי העולם) (ו) העבודה האמורה היא הכנה מתאימה לכללות הענין דיצי"מ, עי"ז שלפנ"ז הוא נמצא ב"מצרים" – "בקרב הארץ"; ואין די בכך שמתבונן בזה כו', אלא עליו לצאת לשם בפועל (כידוע הסיפור בזה מהמגיד, שכאשר יש צורך ב"סחורה" יש צורך לנסוע ל"לייפציג" בפועל, ולא די לכוון כו') (ז-ח) הדגשת ענין הפעולה בפועל ממש בשיעור הנשיא דהיום – "זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו", המעלה שנפעלת דוקא לאחרי ההקרבה בפועל (ט) הוראה נוספת משיעור הנשיא דהיום – "בהעלותך את הנרות": על יהודי לדעת שעבודתו היא כחלק מכללות עם ישראל (שבעת הנרות), ולא "כחי ועוצם ידי" (י) ע"ד ה"מבצעים" דסיפוק צרכי הפסח לנזקקים ואיחוד כל הד' בנים ע"י קניית אותיות בס"ת, ועד"ז שאר ה"מבצעים" (יא) מאמר ד"ה הא לחמא עניא ב. מזמור פ"א בתהלים: "הרחב פיך ואמלאהו" החידוש בחוק שחוקק הקונגרס בקשר לי"א ניסן – שקיום ז' מצוות בני נח צ"ל בשייכות לעשה"ד, בהתאם לדברי הרמב"ם שקיומם צ"ל מפני שנצטוו ע"י הקב"ה (ולא מחמת הכרח השכל); וההוראה – כ"ש וק"ו שיהודי צריך לזכור ענין זה, וזהירותו מהשגת גבול כו' תהי' מפני ציווי הקב"ה, וכאשר הנהגתו היא באופן כזה אינו יורד לפרנסתו של יהודי כו'; ובצד החיובי – תיקון ענינים בלתי רצויים ע"י הוספה ב"הרחב פיך ואמלאהו" בדברי תורה (יז-כב) הוראה בפועל: אלו שהשפיעו עליהם שיתנו ברכות ואיחולים – יש לפעול עליהם שיוסיפו בלימוד התורה, ואלו השייכים לכך – שיוציאו לאור "קובץ" עם חידושי תורה שלהם, ענין שהוא יותר קל מאשר סיפור בשבחו של בו"ד כו' (כג-ד) ג. י"ג ניסן: התוועדות בבריה"מ ענין מיוחד שמצינו בעבודת הצ"צ – שתורתו היתה באופן ד"הרחב פיך"; וענין זה מתבטא גם בקובצי חידו"ת הנ"ל (כו-ז) הוספה בהתוועדות – במכ"ש וק"ו מקיום ההתוועדות בבריה"מ (כנ"ל); וכן הוספה בכל שאר הענינים הנ"ל, כולל הענין דקובצי חידו"ת (כח) ההכנות לכל האמור באופן המתאים (אף שיש לוודא שענינים אלו לא יפריעו לקיום מצות בדיקת חמץ כהלכתה) (כט) |
|
החילוק שבין ים ליבשה בעבודה – שיבשה מורה על הרגש העבודה בכח עצמו (כמו הנבראים שבים שהישות והמציאות שלהם היא בהתגלות), וים מורה על הרגש הביטול (כמו הנבראים שבים שמקושרים ובטלים למקורם); עבודה מתוך הבנה והשגה (ששייך רק בבחי' ממכ"ע), או עבודה מתוך אמונה, ובהשגה גופא – ידיעת החיוב או ידיעת השלילה. החידוש דקרי"ס – שגם בענינים שיש בהם הבנה והשגה, יתוסף ענין הראי' שלמעלה מהבנה והשגה. וחידוש גדול יותר לע"ל – שגם ענינים שלמעלה מהשגה שהם באופן של אמונה, יבואו בהבנה והשגה, ואז יהי' ענין האמונה בענינים נעלים יותר. הקשר עם מ"ש הרחב פיך ואמלאהו, בדברי תורה – שעיקרו בפנימיות התורה שבה רואים בגלוי הענין דארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ובאופן דאמלאהו, מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. |
|
א. אחרון של פסח: "מאסף לכל המחנות" העבודה דאחש"פ מתחלקת לב' פרטים – ענינים שאפשר לעשותם באחש"פ עצמו, וקבלת החלטות טובות לענינים שאפשר לעשותם רק במוציו"ט, כגון התעסקות עם הזולת כו', ו"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה (גם מל' זיכוך) למעשה" (ז-ח) ההוראה בפועל: מי שהחסיר בעניני העבודה, הרי באחש"פ ניתנה לו הזדמנות לתקן ולהשלים זאת, "ואם לא עכשיו אימתי" (שכאו"א מישראל צועק כן על נה"ב שלו); ועי"ז זוכים לגאולה האמיתית והשלימה (ט-י) ב. אחרון של פסח: "מאסף לכל המחנות" – בדורנו (המשך) הענין האמור (שדורנו הוא "מאסף לכל המחנות") אינו שייך לחישובי קיצין, שהרי "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה" (טז) המענה לשאלה – כיצד ייתכן שדורנו שייך לגאולה, והרי "אכשור דרא בתמי'": ידוע המשל דגדולי ישראל מננס העומד ע"ג הענק, שעמידתו ע"ג הענק אינה בכחו של ה"ננס", אלא כיון שכך נקבע ע"י הקב"ה (יז) מכיון שדורנו שייך במיוחד לגאולה העתידה, הרי נדרשת בו עבודה מיוחדת השייכת לזה – הענין דאהבת ישראל, ביטול סיבת הגלות שהיתה מפני "שנאת חינם" (יח) ג. מבצעים "מבצעים", החל מאלו שהזמ"ג – הדלקת נש"ק וכשרות האכילה ושתי'; ע"י ההוספה בכ"ז זוכים לגאולה האמיתית והשלימה (כא-ב) מאמר ד"ה ונחה עליו רוח ה' וגו' ד. 1) שיעור תניא היומי (פמ"א): "עסק התומ"צ והתפלה הוא ג"כ ענין מס"נ ממש" 2) שיעור חומש היומי (שמיני י, יט): החילוק בין "קדשי שעה" ל"קדשי דורות" 3) שיעור תהלים היומי (תהלים קו-ז): השייכות לאחש"פ 4) הטעם שהרמב"ם אינו מונה מצות הזכרת יציאת מצרים (המשך) ה. אחרון של פסח: ארבע כוסות ו. חג הפסח: ג' מצות וד' כוסות ההוראה בפועל: גם כאשר המשפיע כבר קרוב אל המקבל, עליו להוסיף ענין רביעי כדי שההשפעה תהי' בפו"מ, ובפשטות – בסבר פנים יפות (מד) ע"פ שייכות המספרים דג' וד' לדוד המלך – יה"ר שנזכה בקרוב ממש להקמת סוכת דוד הנופלת (מה) ז. השתתפות ב"כינוס תורה": סיום מסכת פסחים עד"ז צ"ב החילוק בתחלת המסכת: הבבלי פותח בפירוש תיבת "אור", והירושלמי – במקור החיוב לבער חמץ בליל י"ד (נ) הביאור בהאמור – בהתאם לכלל שבירושלמי מדובר בכללות, ובבבלי – בפרטות: התחלת הגמ' – בירושלמי בענין כללי, ובבבלי בענין פרטי; "הפסח עיקר כו'" הוא חילוק כללי, ו"זריקה כו'" הוא פרט; הטעם שאינו מסיים במעשה דר' שמלאי – כי ע"פ הכלל דעיקר וטפילה הענין מובן בפשטות; הדין ד"ישנו מקצתן" קשור עם הכלל דעיקר וטפילה, ולכן בירושלמי הם במשנה א'; וזהו הקשר דסיום המסכת להתחלתה (נא-ז) |
דף מתוך 4
