בהטייתו החיובית של הרבי ניתן לזהות ארבעה מרכיבים יסודיים: להאמין בטובו האינסופי של ריבונו של עולם, לדעת שהברכות מחכות לנו גם בעומק החוויה הכאובה ביותר, לתור באופן פעיל אחר אותן ברכות ולהפיץ את אורן בכל העולם.

את תפיסת העולם הזה עלינו להפנים בעצמנו באופן פעיל, כך שיעצבו את האופן בו אנו נפגשים, מפרשים ומתחברים לעולם. זו דרך חיים שתיטיב לא רק עמנו בהתמודדות עם מאורע כזה או אחר בחיינו. בכוחנו להיטיב עם כל מי שניגע בו בחיינו, שעשוי להזדקק לניצוץ מאותו אור מופלא.

ומכל התחומים, נדמה כי אין נושא שניכרת בו הטייתו החיובית של הרבי בצורה עוצמתית יותר מגישתו לשכול ולאובדן. לתובנותיו של הרבי בנוגע למוות, לאבל ולטרגדיה יש כוח מרפא1.

אסון או זכות

יהודי אחד מימן כתיבת ספר תורה והשקיע בכך את כספו ומאמציו. כעבר שנה מתחילת העבודה כל כתיבת הספר, הוזמנו חברי קהילתו של האיש לסעודה חגיגית בביתו לרגל השלמת המלאכה. הסעודה נקבעה לחג השבועות, והתכנון היה שאחרי החג יוכנס הספר אחר כבוד אל ארון הקודש שבבית הכנסת.

אלא שבמהלך החגיגות, אחת המשתתפות, אישה צעירה, התמוטטה באופן פתאומי ונפטרה. המארח הוכה תדהמה וצער, ובעקבות האירוע הקשה טרדו את מנוחתו שאלות קיומיות: כיצד יכולה הייתה מצווה קדושה ככתיבת ספר תורה לגרום לאסון כה מצער? מה עליו, כבעל השמחה, להסיק מכך שהאירוע התרחש בביתו?

האיש כתב לרבי והציג את שאלותיו. תשובתו של הרבי היא ביטוי מדהים להטייתו החיובית. "אי אפשר לנברא", כתב הרבי, "לדעת את כל טעמיו של הבורא, ואפילו לא מקצתם... ועל פי התורה, אי אפשר שתבוא רעה מקיום תורת ומצוות הבורא (כולל מכתיבת ספרי התורה). אדרבה, נראה שעל ידי מעשה זה נמנעה רעה.

"לכל אחד ואחד נקצב משך חייו עלי אדמות... לאור זאת, ניתן להציע כי לולא שהייתה הנפטרת מוזמנת לחגיגת ספרי התורה, הייתה נמצאת בהתחלת ההתקף האחרון שלה בסביבה אחרת לגמרי: ברחוב, או בקרבת זרים, וודאי שלא בנוכחות רופא שהינו ידיד ודתי כמוה. [היא זכתה] שברגעיה האחרונים שמעה דברי עידוד וראתה את פניהם של משפחתה ומכריה מבני עמה. האם אפשר בכלל לשַער את ההבדל בין שני מצבים אלו? האם ניתן לשער מה חווה בן אדם בכל רגע ורגע מרגעיו האחרונים, ובפרט, צעירה דתיה במהלך חג מתן תורה?!...

"ייתכן ואחד הטעמים לכך שעוררו אתכם מן השמים לממן כתיבת ספר תורה הוא בכדי שעל ידי זה תתעלה נשמתה של אותה צעירה מתוך שלווה פנימית ובבית יהודי, ובבית שהסימן והשמירה שלו הוא מזוזה, שהתחלתה: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד [הפסוק שיהודים נוהגים לומר ברגעים האחרונים עלי אדמות].

"כנראה שיש לך ולזוגתך זכויות גדולות ביותר שבגינן זכיתם מלמעלה במצווה הכי גדולה: 1) להקל רגעיו האחרונים של אדם, 2) לטפל ב"מת מצוה" [גופת נפטר שאין מי שיטפל בה] (עד לבוא האַמבולנס). לזכויות אלו נלוות חובות ייחודיות. נראה שעליכם הוטל לברר את כל האמור לעיל לאלו שיתעוררו אצלם שאלות זהות או דומות לאלו שהצגתם במכתבכם, עד שגם להם יתבהר כי מקרה זה הוא גילוי מובהק של השגחה פרטית".

קשה לדמיין מקרה מצער וטרגי יותר ממותה הפתאומי של צעירה, בעיצומה של חגיגה לכבוד התורה וביום כמו חג השבועות. אך גם באירוע זה הצליח הרבי לזהות ולהאיר בעדינות את תוצאותיו החיוביות של האירוע, עם כל הצער והבלבול הכרוכים בו. יתרה מכך, הרבי ביקש להפיץ מסר זה לאחרים, ובכך לתעל את האירוע להארת חסדי שמים גם במאורעות הקשים ביותר.

עצב ושמחה

אישה אחת התכוננה בלב שמח לחתונתה של בתה, אך למרבה הצער, כשבוע לפני החתונה אמה שלה נפטרה לפתע. מוכת יגון פנתה האישה לרבי לעצה טובה ולנחמה.

במענה לדבריה, ציטט הרבי את דברי התלמוד כי המשיח נולד מיד לאחר חורבן בית המקדש. הסמיכות בין הגאולה לחורבן איננה צירוף מקרים אלא שיקוף של מעורבותו העמוקה של אלוקים בתהליך גאולת האנושות והעולם כולו. גם באסונות או משברים חסרי פשר טומן ריבונו של עולם ברכה פוטנציאלית הגנוזה דווקא בחוויה הכאובה. אם נחפש ונבקש אותה, נוכל לצעוד לאורה המופלא של ברכה זו.

הידיעה כי המשיח נולד סמוך לחורבן הנורא העניקה לעם היהודי את החוסן שאפשר לו לשרוד את חסרונו של המקדש ואת הגלות הארוכה והקשה. ניתן לראות, אם כן, שגם בתקופות צער ומכאוב טמון היבט חיובי נסתר.

אך טבעי שהשמחה בנישואי הבת תיפגם עקב פטירת הסבתא, ושאמה של הכלה תתאבל על כך שאמה שלה לא תוכל לנכוח באירוע. אך הרבי מציע לה דפוס חשיבה חלופי: המוות הוא אכן מאורע טרגי ועצוב, וכולנו זקוקים לעזרה בכדי להתגבר על אובדן. אם כך, ניתן לשער כי אלוקים הוא שדאג שפטירתה של האם תתרחש סמוך לחתונה, וזאת בכדי לסייע לה להתמודד עם האובדן מתוך תחושה כי משפחתה צומחת ומנציחה בדרכה את מורשתה של אמה. במילים אחרות, סמיכות האירועים והעירוב בין עצב לשמחה הם מקור לברכה ונחמה, אם רק מתבוננים נכון על ההתרחשויות.

המשך החיים

בשנת 1960 נכנסה קבוצת סטודנטים לפגישה עם הרבי. אחד הנושאים עליהם נסבה השיחה היה יחסה של היהדות למוות. כך הסביר הרבי: "המונח היהודי למותו של אדם הוא הסתלקות, שמשמעותה איננה תום החיים אלא התעלותם לדרגת קיום גבוהה יותר. בעת שנשלמת משימת חייו של אדם, הרי שנשמתו מתעלה אל מציאות עליונה יותר...

"המוות איננו מבשר על גמר החיים, אלא על מתן לבוש חדש לנשמת האדם או, כאמור, התעלותה. שלב זה הגיוני ואף תואם את עקרונות המדע שיש המחשיבים כאמת צרופה. העקרון המדעי של חוק שימור האנרגיה קובע ששום חומר איננו יכול להתכלות. ניתן לחתוך או לשרוף את השולחן שלפנינו, אך לא ניתן להשמיד את החומר ממנו הוא עשוי. הוא רק ילבש צורה אחרת. כך גם בנוגע לרוח, נשמתנו איננה ניתנת להשמדה. לאחר המוות, היא מתעלה או לובשת צורה אחרת.

"יש הדנים בחיים שלאחר המוות. אך לאור דברינו, ראוי יותר לכנות אותם "המשך החיים". עד מאה ועשרים, חייו של האדם נחווים ברמה מסוימת, ולאחר מאה ועשרים הם נחווים ברמה אחרת לגמרי, וכך הולכים ומתעלים מבחינה רוחנית".

במכתב משנת 1978 למשפחה במילאן אשר חוותה מוות פתאומי של אחד מבני המשפחה, כותב הרבי: כל שביכולתן של מחלה או תאונה קטלנית לפעול היא החלשת או הפרת הקשר האוגד בין הגוף לנשמה. במצב זה מסתקלת הנשמה ממשכנה הזמני בעולמנו ושבה אל מקורה ומתקיימת כרוחניות טהורה בעולם הנצח.

המוות איננו מוחק או מעלים את קיומו של אדם. המוות מביא אתו צער ותחושות אובדן ואבל, אך עבור המנוח או המנוחה עצמם – זוהי התעלות לקיום מסוג אחר. זהו המשך מסעה של הנשמה אל האלוקים, משוחררת ממגבלות הגוף והעולם הזה. בשלב זה של "המשך החיים", הנשמה חופשיה להתענג במקור הראשוני שלה – בקרבתו של הקדוש ברוך הוא.

לשלוח חבילות לשמים

בהתכתבויות ושיחות עם אנשים השרויים באבל, היה הרבי מתעקש שגם לאחר המוות מתקיים קשר נפשי ורוחני מתמשך בין החיים לנפטרים, ושיחסים אלה אינם תאורטיים בלבד אלא ממשיים לגמרי, ואף דינמיים וניתנים לחיזוק וטיפוח.

במכתבו לאלמנתו של חייל שנפל בקרב, כותב הרבי: "הקשר בין שני בני אדם, וודאי שבין בני זוג או הורים וילדיהם, הינו בעיקרו קשר רוחני החורג מגבולות החומר והטבע. לפיכך בכוחם של כדור, רימון או מחלה לפגוע בגוף, אך לא ברוח או בנשמה. ניתן לנתק את הקשר הפיזי בין שני בני אדם, אך הקשר הרוחני ביניהם הוא קשר בל ינותק".

פעם המתין הרב נחום רבינוביץ מירושלים לתורו להיכנס לפגישת יחידות אצל הרבי, ולצידו המתין אדם שפניו נפולות. כשיצא אותו אדם מחדרו של הרבי, הוא נראה כאיש אחר. פניו קרנו מחיוניות ותקווה. המהפך הקיצוני במצב רוחו של האיש סקרן את הרב רבינוביץ. הוא קבע להיפגש עם האיש, וברגע המתאים שאל אותו אם יסכים לחלוק אתו את מה שעבר עליו.

"לא מזמן", סיפר האיש. "נפטר בני היחיד. מאז חשתי שחיי איבדו טעם. לא ראיתי שום ערך או תכלית בכלום. באתי לרבי בחיפוש אחר עצה ונחמה. הרבי שאל אותי כיצד הייתי חש אם בני היה נוסע לחוץ לארץ והיה חי במדינה זרה ממנה לא יכול היה ליצור איתי קשר, אך הייתי בטוח שדואגים לו לכל צרכיו ושהוא לא חש שום צער. עניתי שעל אף שפרידה כזו הייתה קשה עליי, הייתי שמח בשביל בני. הרבי הוסיף ושאל: "ואם, למרות שהוא לא יכול היה ליצור עמך קשר, לך הייתה אפשרות לתקשר אתו ולשלוח לו חבילות, היית עושה זאת?". "כמובן", עניתי, והרבי הגיב: "זה בדיוק המצב שבו אתה נמצא. כל תפילה שתאמר היא מסר הנשלח לבנך. כל תרומה לצדקה וכל מוסד הממומן מהונך נשלחים כ'חבילה' לשמים. הוא אינו יכול להשיב, אך ודאי מעריך את מילותיך ומתנותיך".

הרבי כתב ואמר לא פעם שמעבר לתקשורת עם נשמת היקירים שהלכו לעולמם, אפשר אף להמשיך ולהנכיח אותן ואת השפעתן. "הרי מתקיים קשר בין החיים בעולם הזה עם הנשמה שעלתה למעלה, שהרי קיימת ונצחית היא ורואה ומתבוננת בנעשה עם הקשורים והקרובים אליה, וכל מעשה טוב הנעשה על ידם מוסיף לה נחת רוח, ובפרט [מעשה] הנעשה על ידי אלה שחינכה וגידלה אותם חינוך המביא לידי מעשים טובים. זאת אומרת, שחלק [יש] לה במעשים אלה הנעשים על ידי החינוך שנתנה לילדיה ולמושפעים ממנה".

כשאנחנו מנציחים את הנפטרים במעשים טובים לזכרם ולעילוי נשמתם, אנחנו בעצם עושים את אותן מצוות גם בשמם של הנפטרים, ובכך גורמים להם נחת רוח ומאפשרים להם להתעלות בעולם שבו הם נמצאים.

ניצחון התקווה

גישה עקרונית זו אפיינה את יחסו של הרבי לצער, אבל וטרגדיה: הגברת הפעילות החיובית לאחר אובדן מולידה תחושת שליחות, ועשויה להועיל גם כמקור לנחמה. גם באסונות כבדים מנשוא ראה הרבי את הצורך הקריטי בהרמת הראש ומילוי החיים בעשיית טוב.

בשנת 1956 אירע פיגוע אכזרי בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד. חמישה תלמידים ומדריך צעיר נרצחו בדם קר. תושבי הכפר הוכו הלם וחרדה. בכתבה שפורסמה באותם ימים סופר כי "ייאוש ויגון שוררים בכפר ומכרסמים ביסודותיו. יש מראשיו שמעדיפים לסגור את בית הספר. אחרים רואים במאורע סימן לכך שחלומם על חיי שלווה בארץ הקודש היה תעתוע שווא. שמא עדיף להתפזר, ולבקש מקלט באזורים בטוחים יותר? הכפר הולך וגווע". הספקות שהחלו לקנן בתושבי כפר חב"ד בנוגע לאפשרות קיומו של הכפר רק החריפו בעקבות המחשבות הפסימיסטיות והשיחות המדכאות שהעסיקו את כולם.

תגובת הרבי הוכיחה כי גם כשאין הסבר, מענה בהחלט יש. לאנשי הכפר האבל וההמום כתב הרבי: "תקוותי חזקה אשר בעזר השם יתברך, השומר בעין פקוחה ומשגיח בהשגחה פרטית, תתגברו על כל מונע, תתחזקו בבניינים הפרטיים והציבוריים, תרחיבו כל המוסדות בכמות ובאיכות, ומתוך מנוחה והרחבת הדעת יתגדל ויתאדר לימוד תורתנו-חומתנו... וקיום מצוותיה בשמחה ובטוב לבב". המסר היה ברור: רק בשקיעה בפעילות חיובית ומיקוד בצמיחה תוכלו להתחיל לראות את משימתכם באור אחר וגם אמונתכם בעתיד תשוב לפרוח.

הפחתת מאמצינו ומעשינו החיוביים בעקבות פיגועי טרור רק תורמת לקידום ערכיהם המעוותים של המפגעים. בחירתנו להגביר את הפעילות החיובית על אף האובדן, ובמיוחד בתגובה לפעולות איבה וטרור, היא ניצחון התקווה כנגד האלימות והפחד. מעשינו הטובים הם עדות חיה לכך שהרשע עתיד לחלוף ושהחיים תמיד יגברו על המוות.

להעצים את החיים

בעיני הרבי, הדרך הראויה והאצילית ביותר לציין הסתלקותם של חיים מעולמנו היא העצמה של החיים. הרבי עצמו שימש דוגמה מופלאה להפיכת הריק שמותירה פטירתו של אדם קרוב לכוח חיובי ומחיה. את האובדן האישי שהוא חווה, תיעל הרבי ליצירה ותגבור של הפעילות הטובה.

בשנת 1988, חודש בלבד לאחר שהתאלמן מרעייתו הרבנית, חנך הרבי קמפיין עולמי להפצת היהדות. היוזמה, שכונתה "מבצע יום הולדת", נחנכה במכוון בתאריך שבו אמורה הייתה הרבנית לחגוג את יום הולדה השמונים ושבעה. הרבי הציע "להוסיף מנהג טוב לזכות ולעילוי נשמתה... כל אחד ואחד יערוך ביום הולדתו התוועדות של שמחה".

בשנת 1980, במהלך התוועדות שערך הרבי לציון יום השנה לפטירת אביו, הודיע הרבי שעל החסידים לסייע לבני הגיל השלישי בניצול זמנם להתפתחות ולמידה. הוא ייסד רשת של מוסדות חינוך לזקנים, אותם קרא על שמו של אביו. בדומה לכך, לאחר פטירת אימו ייסד הרבי סדרת שיחות שבועיות לזכרה. פטירתה של אשתו הרבנית הייתה, כמובן, קשה לרבי במיוחד. אך עד מהרה החל הרבי לבקש שמורשתה תונצח באופנים חיוביים מגוונים, ואף האציל ברכה מיוחדת לכל מי שייסד יוזמה חינוכית או חברתית על שמה.

דור אחרי אושוויץ

אפילו בשואה, האסון הבלתי נתפס ובלתי ניתן לעיכול שעבר העם היהודי, הצליח הרבי לגעת באופן רגיש שיכול להקהות את הכאב ולראות את הטרגדיה האיומה ממבט שונה מעט. מבחינה רגשית לא קל לקבל את הדברים, אבל יש להם כוח לסייע לנו למסגר מחדש את האופן בו רבים מאתנו מתייחסים לאובדן אישי בכלל, ולטרגדיות שחווה העם היהודי בכלל.

הרבי מיעט מאד להתייחס לנושא השואה, אך בשיחה נדירה בשנות השבעים חלק עם הציבור מעט מהשקפתו בנושא:

"אם תשאלו אדם חושב: "האם חנית או חרב יפגעו במשהו רוחני?", הוא יצחק למשמע השאלה. הרי איזו יכולת יש לחרב או חנית, גם לא לאש או מים, לפגוע בישות רוחנית? כל אחד יודע שהאש עלולה לפגוע רק בגוף ולנתק את הקשר בין הגוף לנפש, אבל האש לא יכולה לשרוף את הנשמה, בדיוק כפי שהמים אינם יכולים להטביע אותה.

"אם תשאלו אדם רציונלי: מהי מהות האדם? האנשים שהוא אוהב, האנשים הקרובים אליו – מי הם באמת, הגוף או הנשמה? ודאי יאמרו: הנשמה! על אף שהם מבשר ודם, והוא מתחבר אליהם באופן פיזי בנגיעה ודיבור – למי הוא באמת מחובר? מי או מה יקר לו באמת? על מי הוא מגן ולמי הוא דואג? לנשמה.

"ובכן, האדם האהוב שנשלח לאושוויץ וחייו נגדעו רק בגלל היותו יהודי – רק הגוף נלקח, אבל הנשמה נותרת. הקשר בין הגוף לנשמה נותק, אבל הנשמה ממשיכה לחיות. יום אחרי אושוויץ, שנה אחרי אושוויץ, וגם דור אחרי אושוויץ. אין שום סיבה לומר שההתרחשויות בעולם הזה משפיעות עליה, אין שום סיבה להניח שהיא חדלה להתקיים.

"מה אנחנו למדים מעקרון זה? אם מישהו היה בא ומדווח: "ראיתי אדם שיושב ובוכה, בכאב נורא. ברור שהחיים שלו רוויים סבל בלתי נסבל"; או אם היה מדווח "פגשתי פעם אדם, והוא היה מלא שמחה. מכאן שחייו הם בוודאי רצף של מאורעות מאושרים, ללא שמץ כאב" – היה ברור לכולם שהדובר הינו שוטה גמור. רגע אחד מתוך שנות חייו המלאות של אדם אינו מעיד בשום אופן על כלל מהלך חייו, לא על עברו ולא על עתידו.

"גם אלה שנספו באושוויץ חיו מספר שנים עד אז, וגם לאחר מכן נשמותיהם ממשיכות לחיות ויחיו עוד אלפי שנים. אמנם ראינו רגע מחייהם, והרגע הזה אכן היה רווי כאב. עם זאת, לעומת חיי הנצח של הנשמה זה רגע חולף. אין זה הגיוני להסיק חד משמעית מהתבוננות של רגע על מה שעוברת הנשמה ותעבור מכאן והלאה.

"בדומה לכך, כל השאלות הנשאלות לגבי מלחמת העולם השנייה ועל השואה, כיצד יכולה הייתה להתרחש וכיצד המאורע מתיישב עם קיומו הנצחי של העם היהודי – הרי זה דומה לתצפית רגעית על חייו של אדם ממנה יוסקו מסקנות על מהלך חייו עד עתה, ואף ועל עתידו מעתה והלאה".

יש להתבונן בכל עניין בהקשרו הרחב, מתוך פרופורציה נכונה. קביעה זו תקפה הן לאופן בו אנו בוחנים את חיינו האישיים והן לאופן בו אנו מנתחים את ההיסטוריה היהודית בכלל. מפתה להיתפס לרגע מסוים בעברנו, במיוחד רגע המאופיין בכאב ואובדן. אך בכך אנו מגדירים את עצמנו דרך בבואה של כאב. אם ניקח צעד אחורה ונתבונן במה שקדם לטראומה שחווינו, ונשקול גם את מה שיתרחש בהמשך חיינו, נוכל לראות את הכאב והצער כרגע חולף ובודד מתוך רצף אינסופי ומתמשך. נשמותינו העל-זמניות אינן כבולות או מוגדרות על ידי רגע אחד, כואב ככל שיהיה.

ברמת הפרט, הרבי פונה למי שבעקבות צער ואובדן חדלים לראות את העולם כבעבר, מי שמגדירים את כל מהותם על ידי כאבם. גרוע מכך, יש מי שכל סיפור חייהם משתקף ונחווה מתוך הקשר של אבלות, המונעת מהם לשוב לחיות ולאהוב כבראשונה.

ברמת הכלל, הרבי מתייחס לנרטיב ההיסטורי הפוסט-שואתי האופייני. נרטיב זה בוחר לראות את העם היהודי כקורבן, ומבליט את הרדיפות הרבות שחווה עמנו מידי אויביו. הסיפור הזה מדגיש כיצד היהודים תמיד הפסידו ולא כיצד חיו את חייהם. מיותר לומר כי הרבי לא הקל ראש באובדן העצום ובהרס החיים היהודיים שהותירה השואה, חס ושלום. עם זאת, הרבי ביקש לוודא שאותו צער לא יגביל את האופן בו העם היהודי מספר את שאירע לו בעבר, בהווה ובעתיד. תולדותינו אמנם רוויות צער, אך גם מלאות בשמחה, שפע, אמונה ויופי.

מכתב תנחומים לאריאל שרון

אחד מביטוייה המרוממים ביותר להטייתו החיובית של הרבי בהקשר לאובדן הייתה הדגשתו את אחד מיסודות האמונה היהודית: יום יבוא וכל הנשמות ישובו ויחיו חיים ארציים בגוף גשמי, בעת שיבוא המשיח. הרבי היה מדגיש שוב ושוב שלא רק שהמוות איננו גמר החיים, כיוון שהנשמה חיה לנצח, אלא שגם לחיים הגופניים ישנו היבט נצחי.

באוקטובר של שנת 1967, מספר חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, אירע אסון נורא בביתו של אריאל שרון, אז אלוף ומפקד אוגדה ובעתיד ראש ממשלת ישראל. גור, בנו בן האחת עשרה של שרון, שיחק ברובה ישן ונהרג מפליטת כדור.

הרבי שיגר מכתב תנחומים לשרון, ובו כתב: "נקודת נחמה, אפילו לאסון גדול שכזה, ועוד יותר מנקודה, מתבטאת בנוסח המסורתי והמקודש על ידי עשרות דורות של עמנו [הנוסח הנאמר לניחום אבלים]: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים"... בזה הוא עיקר הנחמה, בתוכנה הפנימי. כמו שבוודאי יבנה ה' חרבות ציון... כך הוא ללא ספק בנוגע לאבל היחיד, אשר יקיים ה' דברו "והקיצו ורננו שוכני עפר", ותגדל השמחה, שמחה אמתית, בהיפגשם כולם יחד בעת תחיית המתים".

אין אבדן מצער בעולמנו כמו פטירתו של אדם. אך הרבי יגע ועמל לחשוף את האור הגנוז בעמקי חשכת המוות, באיזון מופלא של הזדהות והתרוממות, כאב וצלילות דעת, הכלה לצד מעשי חסד. אפילו כלפי נסיבות מורכבות וכאובות שכאלה, לרבי הייתה השקפה מוטת חיוביות. גם אבל ניתן להפוך לחסד, חורבן לחיים, ואסון לניצחון – למרות הכול.