התוועדויות תשכ"ט

הטעם שבקשו בני ראובן ובני גד את עבר הירדן – כדי שיוכלו להיות רועי צאן, ועניני העולם לא יבלבלו אותם מעבודתם. וזהו "שהרחיקו עצמן מן הגזל", דהיינו שלא רצו לעסוק בבירור ניצוצות הקדושה ע"י ההתעסקות בעניני העולם, שהו"ע של גזילה.

ולכן השיב להם משה בדברי תוכחה, כי ענינו של משה הוא להמשיך בחי' הדעת גם ב"זרע בהמה", ובזה נותן הוא כח להשבטים שיוכלו להתעסק בדברים גשמיים באופן שלא יבלבל אותם מעבודתם. ומ"מ אמר להם שע"י המס"נ ד"אם תחלצו לפני הוי' גו'" תהי' גם בהם מעלת הכניסה לארץ.

השייכות להתחלת הפרשה: "וידבר משה" – חכמה, "אל ראשי המטות" – בינה (מקור ה"מטות" שהם המדות), ועי"ז נמשך הכח להתרת נדרים – "חכם עוקר את הנדר מעיקרו", דהיינו שע"י הביטול דחכמה אין מקום לחשש שעניני העולם יבלבלו מעבודת ה', ולכן אין צורך לפרוש מדברים המותרים.

ההוראה בעבודה – שבכאו"א מישראל צ"ל ב' אופני העבודה (שהם בכללות יחודא עילאה ויחודא תתאה), שהחיבור ביניהם הוא ע"י משה רבינו.

א. מעלת "פרשיות מחוברות"
בשנת העיבור רוב הפרשיות נפרדות – כי, הריבוי בקריה"ת בשבת בא מריבוי העבודה בשבוע שלפניו, משא"כ בשנת העיבור, ששייך למיעוט (הירח ו)עבודת בנ"י (ולכן עבודתה קשה יותר); כשר"ה חל בימי ב-ג קורין פ' נצבים בפ"ע – כי די בפרשה א' להמשיך ברכה משבת ליום-יומיים שעד ר"ה. ומכל זה מובן מעלת שבת זו – שמרובה בעבודה ובברכה; וכיון שב' פרשיות נקבעו בשבת א' – מובן שיש קשר ביניהם (א-ה)

מטות-מסעי – ירידת הנשמה למטה (מטות) והעלי' שעי"ז (מסעי) (הוגה) (ו)

החיבור דמטו"מ – שהעלי' נפעלת כבר בעת הירידה. ומודגש (ענין העלי') בהתחלת פ' מטות – עלי' למדריגת אתכפיא (נדרים), ומשם לאתהפכא (התרת נדרים) (ז-ח)

ב. השלמת המדובר בי"ב-י"ג תמוז
(פתיחה) התרת נדרים הו"ע האתהפכא (בחי' "גם זו לטובה", ולא רק "לטב עביד"), שזהו החידוש דלע"ל, וכפי שהי' בי"ב-י"ג תמוז (ט)

המשך הביאור בענין "בקנאו את קנאתי" דפינחס ודבעל הגאולה (הוגה) (י)

המשך הביאור וההוראה מענין "בת יתרו מי התירה לך" (הוגה) (יא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ומקנה רב

ג-ה. פרש"י (לב, יז) ד"ה לפני בנ"י
צ"ב: מה נוגע שמשה חזר ופירש להם ושקיימו תנאם; הציון ל"אלה הדברים"; האריכות בהעתקת דברי משה; הדיוק "ביריחו"; למה לא נקט פסוק קודם ביהושע (יג)

שיטת רש"י כאן, בפ' ויגש ופ' ברכה בנוגע לגבורת בני גד (הוגה) (יד)

ו-ז. 1) הביאור באגה"ת (פ"ד) – "מדותיו . . במספר שש שבפסוק וכו'" (המשך)
"שבפסוק" היינו האתנחתא (הפסק, כפרש"י שם) שקודם "לך ה' הממלכה", שאינו הפסק גמור – כי המלכות קודם שנעשית בפ"ע היתה כלולה (מו', ולפנ"ז) בו' מדות (טו-טז)

2) הביאור בפרש"י; "מבצע תפילין" בקשר למצב באה"ק

לרש"י "לפני בנ"י" הו"ע בפ"ע (נוסף ל"נחלץ חושים", חגירת נשק במהירות) – שנלך "בראשי גייסות". ומוכיח זה מכתוב בפ' "אלה הדברים" – ששם משה "חזר ופירש" דבריו כאן ("ואצו אתכם בעת ההיא"), ומוכיח שזהו גם פי' דברי בני גד כאן – ש"קיימו תנאם" – מכתוב "ביריחו", שנכבשה בדרך נס, ואין נפק"מ שחגרו נשקם תחילה כי-אם שנכנסו ראשונים (ושינה מל' הפסוק ביהושע, דכוונתו לתוכן כללות הפסוקים שם) (יז-כ)

ה"יינה של תורה" בפרש"י: "גד" שייך לתפילין (שי"ן דג' וד' ראשין), ולכן "גבורים היו", כי ע"י תפילין "וטרף זרוע אף קדקד" (הריגת כל כחות היצה"ר במכה אחת ע"י עבודת המס"נ). וזהו ש"סח בין תפילה לתפילה" נוגע לשלימות נצחון המלחמה (כא-ג)

"מבצע תפילין" נוגע עתה עוד יותר, כיון שעתה צ"ל לא רק "ויראו ממך" כמו בזמן מלחמת ששת הימים אלא גם "וטרף זרוע אף קדקד": לא למדו מסיפור התנ"ך שאחאב חיזר להשלים עם ארם ולא ציית לנביא, ומחזרים להשלים עם הערבים (שאינם נענים רק בגלל ש"ויחזק ה' את לב פרעה"), ובאו לפיקוח נפשות! [ובאה"ק גופא – מחזרים להושיב גויים ולבנות בתי תיפלה ודוקא בהר ציון (ואדרבה, בכך גורמים נזק לגוי)! וכשרוצים "לתקן" – רוצים להוסיף תפילה על אלו שניספו בשואה (ומחציפים נגד דעת אדמו"ר מפולין, שאיבד שם מליון חסידים), במקום לחזק ג' התפלות שכבר ישנם!]. ולכן צ"ל "וטרף זרוע אף קדקד", וישללו היניקה לגוי מקו (יד) השמאל כו', ויהי' שלום על ישראל (כד-ח)

חורבן בית ראשון – העדר היחוד די"ה (חו"ב), וענינם בעבודה – דחילו ורחימו ("הנסתרות לה' אלקינו"); חורבן בית שני – העדר היחוד דו"ה (זו"נ), וענינם בעבודה – קיום התומ"צ בפועל ("הנגלות לנו ולבנינו").

אף שעתה חסרים ב' הענינים, מ"מ עיקר החסרון הוא העדר היחוד דו"ה, ועד שא"א להיות היחוד די"ה בלי שיהי' יחוד זו"נ לפניו. וע"ד מעלת ספר דברים, שענינו ביאור עניני התומ"צ הלכה למעשה, שהו"ע ספירת המלכות, ששרשה בספירת הכתר שלמעלה מכל הספירות.

וזהו "ציון במשפט תפדה גו'": "ציון" – העוסקים בתורה, "במשפט תפדה" – גאולתם תהי' מן הדין; "ושבי'" – האנשים הפשוטים, "בצדקה" – בצדקתו של הקב"ה, שהיא בלי הגבלות כלל.

א. השייכות דפסח ות"ב, והקשר לשבת זו
השייכות דפסח ות"ב (ששניהם באותו יום בשבוע) – כמ"ש "השביעני במרורים (בפסח) הרוני לענה" (בת"ב) – דיצי"מ ("השביעני") באה ע"י גלות מצרים ("במרורים"), ועד"ז ה"לענה" גופא דת"ב היא הכנה (ועד להפיכתה) ל"הרוני" בגאולה. וזהו גם הקשר דב' הענינים ב"שבת חזון" – נבואה קשה, ושמראין לכאו"א ביהמ"ק השלישי – שיבנה ע"י הנבואה קשה דישעי', ולאחרי "חזון עובדי'", מפלת אדום ואוה"ע. ונרמז בהתחלת פרשתנו: "באר את התורה", "בשבעים לשון" – הפעולה דמשיח על אוה"ע, ולפנ"ז כתיב "אשר דבר משה אל כל ישראל" (ולא "בנ"י") – זה משיח (משה) שילמד תורה גם את ישראל (יעקב) עצמו (וכל האבות) (א-ה)

ב. ע"ד הנחיתה על הירח
הלימוד זכות (כשיטת הבעש"ט והרב מבארדיטשוב) על אלה שמבולבלים מזה – שזה יביא ללימוד הוראה בעבודה, ולדוגמא – בענין הערבות, שכמה יושבים בחללית אחת; בענין הגברת הצורה על החומר, אדם לגבי חללית; ובענין הביטול (תפלה), שבחלל רואים שפלות האדם עם כל ההישגים כו' [ועד שהטסים ביקשו שיתפללו עבורם מספר תהלים – היפך דברי "ראַביי'ס" מסויימים נגד מציאות ה' והשגח"פ ותועלת התפלה. וגם הם עצמם מאמינים, אלא שמוכרחים להצדיק עצמם כו']; חשיבות לימוד התורה, שעל ידה נמשכים כל עניני העולם (כולל טיסה זו) – כשם שדוקא האחראים לטיסה זו אינם טסים בעצמם (ו-י)

ג. (המשך:) בענין יצורים מחוץ לכדור הארץ
כל עניני העולם נמשכים מהתורה, וישנם בה בהעלם: התשובה לשאלה אם יש יצורים מחוץ לכדור הארץ – בפי' הגמ' עה"פ "אורו מרוז . . יושבי'", שמרוז הוא כוכב, ועפ"ז יושבי' היינו כפשוטו (אלא שאינם במעלת בנ"א שבכדור הארץ) (יא-ב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ציון במשפט תפדה

ד. פרש"י עה"פ (ג, יח) ואצו אתכם
(פתיחה) גבורת בני גד באה בזכות התפילין, ומצד ענין הערבות ה"ז שייך לכאו"א (יד)

צ"ב אמאי מקדים רש"י ראובן לגד, אף שגד היו גבורים יותר (טו)

צ"ל השתדלות בענין התפילין – הן בפעולה עם הזולת, והן בעצמו, ע"י בדיקת התפילין ושלילת היסח הדעת – כהכנה לכניסה לארץ בגאולה (טז)

ה. אגה"ת (פ"ד); המשך הקושיות בפרש"י
מדוע בסיום הענין, בנוגע למדת המלכות שהיא אות ה' כו', שב ומבהיר ש"אין לו דמות הגוף"; מדוע בהתחלה הוסיף "דמות הגוף וכו'" (יז)

בכללות הכתובים, הנה בפ' מטות שעיקרה ע"ד "נחלץ חושים" מקדים הכתוב גד (שהי' גיבור) לראובן, ובפרשתנו שעיקרה ירושת הארץ ראובן (בכור לנחלה) קודם. אך למה בפסוק דילן שקאי במלחמה, הקדים רש"י ראובן, ובנתינת הארץ שבמטות, הקדים הכתוב גד (יח)

ו. 1) הביאור באגה"ת
לגירסת אדה"ז אות ה' (מל') "לית בה מששא" – ל' מישוש (ולא "ממשא", ל' אמת), חוש פחות, אלא שע"פ קבלה יש ענין המששות למעלה. ולכן צריך להבהרה "דלית בה מששא", ולהוסיף "שאין לו דמות הגוף" דוקא בנוגע למל'; ולהיותה מקור לבי"ע, לא הוסיף לאחרי "דמות הגוף" (בי"ע) תיבת "וכו'", שקאי (ההמשך "ולא גוף") על אצי' (יט-כ)

המשך הביאור בענין "מדותיו . . במספר שש שבפסוק וכו'" (כא)

2) הביאור בפרש"י

חלוקת הארץ ע"י משה היתה חלוקה כללית, בין מזרח ומערב הירדן, והחלוקה שעלי' נצטוו אלעזר ויהושע היתה פרטית (לשבטים), שאודותה מסופר רק בפרשתנו, ורק מצדה קדימה לשבט ראובן (גם בפסוק דילן, "חלוצים . . ושבתם . . לירושתו") (כב-ג)

ז. מ"יינה של תורה" שבפרש"י
חלוקה כללית ופרטית בעבודה – קב"ע כללי ופרטי. וענינו בתפילין – קדימת קב"ע דתש"י להבנה והשגה דתש"ר; ה"בכן" מכל זה – הוספה בענין התפילין (כד)

הגילוי אלקות בבית ראשון – יחוד י"ה, עבודת המוחין, שהו"ע עבודת הצדיקים, תענוג; הגילוי אלקות בבית שני – יחוד ו"ה, עבודת התומ"צ בפועל, שהו"ע עבודת בעלי תשובה, קבלת-עול. ומעלת בית שני על בית ראשון ("גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון") – מצד מעלת העבודה בכח עצמו.

וזהו שעיקר ענין הגלות הוא מצד החסרון בענין היראה (קבלת-עול), ולכן הגאולה היא ע"י שלימות העבודה בענין היראה ("בונה ירושלים", שלימות היראה).

פירוש נוסף ב"גדול יהי' גו'" – דקאי על בית-המקדש דלעתיד לבוא, שיהי' גדול הן מבית ראשון והן מבית שני, כי אז תקבל ה' תתאה מן היו"ד עצמו ("יהי'" – ב"פ י"ה). וזהו "בונה ירושלים הוי'", גילוי שם הוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות (למעלה משם הוי' דלתתא שנתגלה במתן-תורה ובבית ראשון ושני). ועי"ז "הרופא לשבורי לב" – אלו שבבחי' לב נשבר מצד הצמאון להכלל באוא"ס.

וזהו הטעם שישראל לא נתפייסה בנחמת הנביאים ("עני' סוערה לא נוחמה") עד שניחמה הקב"ה בעצמו ("אנכי אנכי הוא מנחמכם"), כי נבואת הנביאים היא משם הוי' דלתתא, וישראל חפצים שיתגלה שם הוי' דלעילא.

א. השייכות ד"שבת נחמו" ל"ואתחנן"
(פתיחה) גם ימי השבוע (שבהם גם ת"ב) שייכים להפטרה דשבת (א)

"ואתחנן" ענינו תפלה – שיקויים "נחמו נחמו", ובפרטיות – תפלת הבעל תשובה שנענית מיד, מצד מעלת ה"כפלים לתושי'" דתשובה, ומביאה ל"נחמה בכפלים" – עלי' באין ערוך [שזהו"ע ט"ו באב] מצד גודל הירידה דהגלות (כמו בתשובה). ושייך לואתחנן ל' "מתנת חנם" – בעל תשובה, שנעשה מציאות חדשה באופן דמתנת חנם (ב-ה)

ב. הדגשת ענין התפילין בפרשתנו, ומעלתם על כל המצוות
רק בפרשתנו ישנו ענין התפילין הן דישראל – פרשת שמע, והן דמארי עלמא – "מי גוי גדול וגו'". וכיון שענינם בירור הגשמיות וחיבור ("התופל") ישראל וקוב"ה – הוקשו כל המצוות לתפילין (ואילו ציצית ומזוזה הם רק בחי' מקיף), והם באין ערוך לכל המצוות – ע"ד האין ערוך דתשובה (ענינה דשבת נחמו) (ו-ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה בונה ירושלים

ג-ה. 1) פרש"י עה"פ (ו, ח) "וקשרתם . . והיו לטטפת גו'" (הוגה) (יא)
"טט" ו"פת" הם תיבות בלה"ק שפירושם שתים שתים, אלא שנבללו בלשונות כתפי ואפריקי, ושפיר למדים מתיבה אחת ד"טטפת" ד' בתים (ודלא כדעת התוס') (יב)

2) אגה"ת (פ"ט) – "וז"ש בתנא דבי אליהו .  . כפול ומכופל"

"כפול ומכופל" היינו ד' (כמו "טטפת"), וצ"ב: אמאי לא נקט "ד' פעמים"; למה דיו ללמוד ב' פרקים (במקום א') ולא ד' (יג)

3) הנחיתה על הלבנה: הנוסח "איני יכול לנגוע בך"

הגם שכדי לידע עניני העולם מהתורה צריך ליגיעה, לפעמים ה"ז בפשטות: ההישג דנחיתה על הירח, אפילו הגוי הבין שהוא רק להדגיש גדלות ה'; ועד"ז בנוגע לאלו שרוצים לשנות הנוסח "איני יכול לנגוע בך", שאינם מבינים אפילו הפירוש הפשוט – שכשרוקד "כנגדך", בארץ, אינו יכול לנגוע בלבנה!... ולפועל, יש להקפיד על נוסח התפלה ואין להוסיף ולשנות. ["לחיים" לתלמידים "השרופים" – שיהיו מציאות חדשה כו'] (יד-טז)

ו. הביאור באגה"ת
הקשר דתשובה צ"ל "כפול", כדי שיהי' של קיימא, ו"כפול ומכופל" – כנגד ב' הענינים דחרטה וקבלה שבתשובה; "כפל" הוא שכל א' מהשנים מוסיף בזולתו (ולא רק כפלים עבודת הצדיק), ובנדו"ד – ע"י לימוד ב' פרקים מיתוסף גם בהבנת כל פרק בפ"ע, "כפול ומכופל" (ועד"ז ב"שמחה כפולה ומכופלת", ששמחת ה' ושמחת היהודי מוסיפות זב"ז). ודוגמתו בתפילין – שתש"י ותש"ר הם ב' מצוות שמוסיפות זב"ז (יז-ח)

אף שבדרך-כלל ראי' היא למעלה משמיעה, מ"מ יש מעלה בשמיעה על ראי' ("חכם עדיף מנביא"), כי ע"י השמיעה אפשר להשיג בבחי' עליונות יותר, משא"כ ענין הראי' הוא רק במדריגות תחתונות, מצד הגבלות הגוף.

אבל תכלית הכוונה היא שגם המדריגות שלמעלה מהגבלה יומשכו בפנימיות, וענין זה נעשה ע"י השמיעה דקבלת-עול, עבודת עבד ("אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בנ"י עבדים"), השייכת למצות המזוזה ("והגישו גו' אל המזוזה"), שעי"ז נמשך מבחי' אנכי שלמעלה מהשתלשלות ("אנכי הוי' אלקיך גו'"), כי השמיעה תופסת בהעצמות.

וזהו שמזוזה הוא ב' תיבות – "זו" ("עם זו יצרתי לי", נשמות ישראל), המקבלים הציווי מבחי' "זה" ("זה א-לי", הקב"ה), ושניהם יחד בגימטריא "כה", דהיינו שע"י עבודה זו נמשכים בפנימיות גם הבחינות שבהם שייך בחי' "כה" בלבד (ולא בחי' "זה").

וזוהי השייכות לפרשת עקב ("והי' עקב תשמעון"), כי עיקר העבודה דקבלת-עול ("תשמעון") הוא בהדורות דעקבתא דמשיחא ("עקב") דוקא.

וזהו "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", שע"י הביטול דשמיעה פועל בכל ביתו, ובכללות העולם שנקרא בית, שיהיו בטלים אליו ית', ועי"ז נעשה העולם דירה לו ית'.

א-ב. ביאור סדר ההפטרות ד"שבע דנחמתא" ושייכותן לפ' ואתחנן עקב (הוגה) (א-ב)
המורם מזה – מעלת התשובה, שמביאה (ע"י הביטול דתשובה) לעילוי ד"מתנת חנם" ("ואתחנן"), וזהו גם העילוי דט"ו באב – העלי' שע"י הירידה (ג-ה)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וכתבתם על מזוזות

ג. פרש"י (יא, יח) ד"ה ושמתם את דברי
(פתיחה) מהטעמים להתוועדות – ענין התפילין שבפרשה (והי' אם שמוע), ובפרט שהפעולה בעולם (שזהו"ע התפילין) עיקרה בפרשת והי' אם שמוע; ויה"ר שיתרבו מניחי תפילין, והמניחים – יוסיפו בכוונת התפילין (ואלו שיכולים לכוין כו' מוציאים גם אחרים י"ח), ועד לדרגא ד"תפילין שבראש" (כדברי אדה"ז) (ז-ח)

הביאור בפרש"י (הוגה) (ט)

ד. אגה"ת (פ"ד) – בביאור הע"ס שבמאמר אליהו למעלה ובנשמה
הגם שלכאו' מבאר רק ט' ספירות, חו"ב ו' מדות ומלכות, הנה בנשמת האדם – נרמז הדעת במ"ש "כאשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו להתבונן כו'". והקדים דעת לבינה – דעת עליון שממשיך מכתר לחו"ב, דכאן בענין התשובה (דלא כבח"א פ"ג) צריך להמשכת המקיף בפנימיות. ולמעלה – מונה רצון (במקום דעת), אבל הניחו בחצאי-עיגול – כי רצון הוא רק בחי' מקיף ובעבודת האדם דעת נוגע יותר (י-יא)

ה. במאמר אליהו הנ"ל – "ואיהו קרקפתא דתפילין"
יש לבאר הגירסא "ואיהו קרקפתא דלא מנח תפילין" – כי בתפילין (מוחין) דלמעלה ב' ביאורים, שהם פועלים בקב"ה (ז"א), ושהקב"ה (אריך) פועל בהם, וכן באדם – הם פועלים בהמניח, ועי"ז ולאח"ז פועל בהם עילוי. ועד"ז בכל מצוה. וזהו "דלא מנח", להיותו למעלה מהם, אלא שעושה להם "טובה" כביכול (יב-ג)

זהו גם ה"יינה של תורה" שבפרש"י – שהמצוות דעתה שלמעלה מישראל הם "ציונים" לאופן קיום המצוות שיהי' לע"ל מצד ההתקשרות דישראל וקוב"ה שלמעלה ממצוות (יד)

הביאור בלקולוי"צ בענין "לארקא ולאמשכא ולאנהרא" – חכמה דעת בינה (טו)

א. סיום מסכת זבחים
(פתיחה) שיעור חומש היומי שייך לסיום מסכת זבחים בדיני במה (א)

דיני במה – נפק"מ לגדר הקרבה בבמה ע"י נביא בזמן הזה (הוגה) (ב)

לימוד הלכות קדשים מזרז הגאולה ובנין ביהמ"ק ע"י משיח (והפכו – כשמתנחמים שכביכול נמצאים באתחלתא דגאולה) (ג)

ב. "יאָרצייט": פעולת קרובי המשפחה בנשמה שלמעלה

ענין היאָרצייט הוא חידוש נפלא של אמונתנו, שנוסף לכך שמצב הקרובים כו' שבעלמא דין נבחן אז, מתעלית אז גם הנשמה שלמעלה מהזמן, כיון שהיתה קשורה בזמן, מתאים לכללות החידוש דתומ"צ – שיהודי בעוה"ז פועל בתורה שלמעלה מהזמן. ועוד – שע"פ אמונתנו הקשר עם הנשמה מתחזק אחרי הפטירה, וכל פעולה של הקרובים מוסיפה בקישור ועילוי לנשמה, ולכן ביכולתם ומחובתם (חוב כפול, גם לעצמם וגם) להשלים עבור הנפטר את המעשים טובים שהי' עושה; ויש להסביר ענין זה לאלו שעורכים יאָרצייט וכיו"ב (ד-ט)

ג. רשימת בעל ההילולא להתחלת הזהר "תמן אתיליד וכו'"
משה נק' (כשברח מגזירת המלכות, כמו בבעל ההילולא) "איש מצרי", ש"תמן אתיליד, ותמן אתרבי, ותמן אסתליק כו'", ג' הבחי' דעיבור יניקה ומוחין – שהמשיך בבנ"י ביצי"מ (שנמשלה ללידה). ובעבודה: העילוי דלידה ("אתיליד") הוא שמעתה יכול לפעול בעצמו תכלית בריאתו, עד לשלימות דיניקה ומוחין. ולכן יהודי נשלח ל"מצרים", כי "תמן אתיליד וכו'" (כמו חיזוק הגוף ע"י אימון) – שה"אתגר" מעוררו לפעול בעצמו ("אתיליד") ולהיות בעה"ב על מצרים, בכחו של משה (י-טז)

ד. בגדר נצחיות קדושת ירושלים (בשייכות לשיעור החומש)
תוס' בזבחים תולה קדושת ירושלים מפני המקדש, אבל במכילתא מפורש שקדושה בפ"ע ("משנבחרה ירושלים . . משנבחר בית עולמים"), וככל ה"עשר קדושות" שבמשנה. ובהקדם בנוגע לא"י – שבמדרש מונה ב"עשר קדושות" גם עבר הירדן בכלל א"י, כך שגם בני גד נחלו בא"י (שלכן נפטרו בכיבושה מהגעלת כלי גויים), וזהו טעם הדעות שמביאים עומר כו' מעבר הירדן – שגם היא מא"י שנבחרה וניתנה מהקב"ה. ועד"ז ירושלים – שכל ערי חומה נתקדשו ע"י החומה (מעשה בנ"א), אבל בירושלים (שבמקום מחנה ישראל שבמדבר, שלא הי' מוקף) החומה רק סימן, וכל' הרמב"ם שהקדושה "במקדש וירושלים" מפני הקב"ה, ונפק"מ – שאינה בטילה; ובנוגע לימינו אלו – כאשר יעמדו בתוקף על כך שקדושתה אינה בטילה, יתבטלו הטענות שיש לחלק את ירושלים (יז-כד)

ה. חילוק נדבת העצים דכ' באב וכ' באלול (הוגה) (כה)

ו. ההוראה ממ"ש בפרשתנו "אל המנוחה ואל הנחלה"

(פתיחה) מגבית "קרן לוי יצחק" – לטובת העוסקים בחינוך עטה"ק (כו)

חינוך על יסודי התורה מביא לאדם ולביתו קביעות (ולכן נק' התורה "בית"). וזהו"ע שילה וירושלים, "מנוחה" (ממלחמה) ו"נחלה" (שאין לה הפסק) בחיי האדם – שתחילה ירדה נשמתו לעולם שנראה בסתירה לאלקות, "נעשה אדם" ל' רבים – שקס"ד שיש מי שענינו רק אלקות ויש מי שענינו רק עוה"ז (ורק מנדב לשני שיעסוק בתורה), ועז"נ "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום", במדבר, שהגם שבתחילה יש לעסוק רק ברוחניות, אך בהמשך חיי האדם יש להיכנס לארץ ולעשות מהעולם דירה לה' אחד, ורק ביטול הסתירה בין עוה"ז ואלקות מביא לאדם "מנוחה" בת קיימא ("נחלה"), ועד ל"זאת מנוחתי וגו'", דירה לה' בביתו הפרטי (כז-ל)

ז. "לשכן שמו שם" (בשיעור חומש היומי): ההוראה מב' הדעות בהשראת השכינה בביהמ"ק

אף שאלקות וגשמיות אינם בערך זל"ז, מביהמ"ק לוקחים הכח לעשות מהעולם כולו בית לה' (לקבוע בו "מזוזה"). וב' הדעות בהשראת השכינה בו, בדרך מעבר או בדרך התלבשות, צ"ל בכאו"א – תחילה צ"ל ביטול לאלקות ועי"ז ולאח"ז נעשה מציאות של אלקות ("מלך"), ומזה כחו לפעול בכל העולם דירה לו ית' (לא-ד)

ח. מ' יום קודם ר"ה – חיבור "כה" ו"זה"; השייכות לפרשיות ימים אלו
ר"ה ענינו "ואמרתם כה לחי", שהו"ע יחוד בחי' "כה" ו"זה", שהאדם שנברא ב"זה היום גו'" מגלה אלקות בעולם שנברא בכ"ה באלול. והסדר בזה – שעתה שאלקות בהעלם, "כה", צ"ל שמיעה והתבוננות, ולאח"ז באים ל"זה", ראיית אלקות, ועד לב"פ "זה" דלע"ל. ובסדר דואתחנן עקב ראה – חסד דין רחמים – שלאחרי מתנת חנם, ועקב תשמעון – "כה", באים לראה – "זה" (לה-ט)

"תתן אמת ליעקב" – יעקב מצ"ע הוא בחי' תחתונה שבאמת (בחי' אמת דבינונים), וניתן לו מלמעלה בחי' נעלית יותר באמת (בחי' אמת דצדיקים, "אמת לאמיתו"). וזהו ענין אות וא"ו שנטל יעקב מאליהו ("אות אמת דא אות וא"ו"), הנרמזת בפסוק זה (שיש בו ה' וא"וין כנגד ה' פעמים שנאמר "יעקוב", מלא וא"ו).

ענין האמת הוא בשם הוי' שלמעלה משינויים ("אני הוי' לא שניתי"), משא"כ בשם אלקים (לשון רבים) ישנו ענין השינויים, עד שיש מקום לטעות כו'.

ובשם הוי' ("אמת") גופא יש ג' בחינות (בעבודת האדם): "שפת אמת" – הביטול אליו ית' שישנו בכח בטבע כאו"א מישראל; "אמת" – הגילוי דשם הוי' שבא ע"י ההתבוננות בהבריאה; "אמת לאמיתו" – הגילוי דשם הוי' כפי שהוא למעלה מהעולם.

וזהו "ובו תדבקון" – "הפרישו עצמכם מע"ז ודבקו במקום", תכלית הביטול הבא לאחרי כל הדרגות שנמנו קודם לזה (כי כל שאינו בתכלית הביטול הרי זה עדיין ענין של ע"ז).

א. השייכות ד"ראה אנכי גו' ברכה וקללה" לאלול
החיבור ד"ברכה וקללה" (סור מרע ועשה טוב, אותיות ו"ה שבנפש) עם "לפניכם" (י"ה) הוא ע"י "אנכי" שלמעלה מהוי', שהו"ע התשובה – כפי שהיא פרט בתומ"צ; ואלול ענינו "אנכי אנכי" – תומ"צ כפי שהם פרט בענין התשובה (שהופכת קללה לברכה) (א-ה)

ב. השלמה לענינים שנתבארו בהתוועדות הקודמת
הקרבה במזבח פועלת בו קדושה (דלא כבמה) – שזהו"ע "קיץ המזבח" (ו-ז)

בחילוק בין קרבן העצים דכ' אב וכ' אלול (ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה אחרי ה"א תלכו

ג. פרש"י (יג, א) ד"ה לא תוסף עליו
(פתיחה) ברש"י זה (שבו מפורש להדיא ענין התפילין –) "חמשה טוטפות בתפילין, חמש מינין בלולב, ארבע ברכות לברכת כהנים", צ"ב: בפשטות מזהיר הכתוב שלא להוסיף עוד מצוה; למה ג' הדוגמאות, וסדרם; הדיוק "טוטפות"; השינויים מפירושו בואתחנן "לא תוסיפו – כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשת מינין בלולב, חמש ציציות, וכן לא תגרעו" (י-יג)

ד. 1) אגה"ת (ספ"ד) – "ומזה נמשכה עבודה האמיתית וכו'"
"עבודה האמיתית" – באהוי"ר; וזהו "בקול" – ששייך לאות וא"ו שבנפש, כי ענינו שממשיך מהמדות (וא"ו) ב"דיבור או מעשה". וה"א אחרונה הוא "עסק התורה והמצוות (בקול וכו')" (אף שתורה היא בה"א ראשונה) – ע"פ מאמר אלי' "מלכות פה תושבע"פ כו'" (ובה שייך "עסק", הוספה כו'), כי קאי בלימוד שמביא למעשה (יד-יז)

2) הלימוד מהטיסה ללבנה – בנוגע לעבודה דאלול

החידוש שהגיעו ללבנה – אינו בערך למרחק שירדה הנשמה למלא שליחותה, שזהו"ע שנוגע לך, וצ"ל "ונפלינו" – שבבוא חודש אלול יהי' "אני לדודי" באופן הניכר בכל יום בשבוע. ולזה מספיק ש"ילחץ על הכפתור", דהיינו (על הסדר דפרש"י הנ"ל –) "תפילין", ולכלול בזה כל סוגי בנ"י, "לולב", ועי"ז תומשך "ברכת כהנים" (יח-כ)

ה. הביאור בפרש"י
ע"ד הפשט אין האיסור לחדש מצוה (שהרי רבנן הוסיפו), וצ"ל שאסור להוסיף פרטים במצוה גופא, ובשתיים (לא א' ליחיד וא' לציבור, דא"כ הו"ל להקדים יחיד לציבור, אלא): בואתחנן – הוספת פרט שאינו שייך למצוה ("ה' פרשיות", שרק ד' פרשיות בתורה עוסקות בתפילין; מין נוסף בלולב; ועוד ציצית, שיש רק ד' לשונות של גאולה (ובכהנ"ל שייך גם "וכן לא תגרעו")); ובפרשתנו – אפילו פרט ששייך למצוה ("ה' טוטפות", שנק' כן מלשון דיבור, שעוד בית יוסיף בהדיבור והזכרון; עוד אתרוג; וברכה נוספת בברכת כהנים), ולכן כאן העתיק בהד"ה גם תיבת "(לא תוסף) עליו" (כא-ה)

ו. המשך
הצריכותא דג' הדוגמאות – שהאיסור שוה בכל סוגי המצוות: אלו שנתפרש בהן רק ציווי משה לבנ"י (תפילין), אלו שנתפרש ציווי ה' למשה ומשה לבנ"י (לולב), או רק ציווי ה' למשה (ציצית, ברכת כהנים); וה"יינה של תורה" – כששומעים הוראה ממשה שבדורנו, אין נפק"מ אם נתפרש מקור הדברים, ויש לקיימה בזריזות כמו ששומעה מפי הגבורה (כו-ז)

"שופטים" – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", ואם אינו מועיל אזי "ושוטרים" – "יזכיר לו יום המיתה", "בכל שעריך" – בכל השערים שבגופו של אדם; ומסיים "ובערת הרע מקרבך", ועי"ז "ובערת הרע מישראל" ומהעולם כולו.

ובעומק יותר: כדי שיהי' "נודע בשערים בעלה", "קוב"ה אתידע לכל חד וחד לפום שיעורא דילי'" – צ"ל הקדמת העבודה ד"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", להגדיר עצמו בד' השערים: ראי', שמיעה, ריח ודיבור.

א. הלימוד מ"שופטים ושוטרים גו' בכל שעריך"
אמיתית ענין השופטים הוא למנוע העבירה מלכתחילה (ואל"כ נק' סנהדרין "חובלנית") – ע"י הפצת תורה, ועצם מינוי השוטרים; ובעבודה – להסתכל בשו"ע ("שופטים") כיצד להתנהג (כולל בעניני הרשות – "בכל שעריך"), והזכרת ענין העונש ("שוטרים") (א-ג)

ב. השייכות ד"שופטים" לחודש אלול
החידוש דאלול – תשובה "ברצון", ולכן כבר מר"ח אלול יש הכוח"ט [וזהו שגבי תק"ש באלול מביא הטור פסוק ששייך לר"ה – שנפעל כבר אז בהעלם]; ועד"ז הו"ע "שופטים ושוטרים תתן לך" – נתינה "ברצון", וכשיש דין (שופטים) למטה אין דין למעלה, והמלך מקבל כאו"א כו'. וצ"ל "בכל שעריך" – לפעול זה גם בעולם (ד-ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה שופטים ושוטרים

ג-ד. פרש"י (כ, ח) ד"ה "הירא ורך הלבב"

(פתיחה) בהמשך למצות מינוי מלך, שענינו משפט (ולכן בא בפ' "שופטים") ומלחמה, באים דיני מלחמה, ובראשם – שלילת מורא מגוי (שדובר בזה לאחרונה); ואמיתית סיבת המורא מגוי היא – כי הנפש האלקית "ירא מעבירות שבידו" (י-יא)

הביאור בפרש"י – לשיטתייהו דר"ע וריה"ג (הוגה) (יב)

ה. אגרת התשובה
(פתיחה) ענין התשובה שייך לשבת, חודש אלול, ו"שדה" (למעליותא) (יג)

המשך הביאור בספ"ד – "קול ודיבור או מעשה וכו'" (יד)

רפ"ה: פתח ב"הבל העליון" וסיים ב"רצון העליון" – דכמה דרגות בהבל, וכאן הוא הבל השייך לרצון (שזהו כל ענין התשובה, שדי ב"שעתא חדא", לקיים רצון העליון) (טו-טז)

ו. המצב באה"ק: הדגשת הסיבה ש"לא תירא מהם"; מבצע תפילין
היסוד ל"לא תירא מהם" הוא "כי ה"א עמך, המעלך (לא רק "המוציאך") מארץ מצרים" (ולפלא שפלוני באה"ק השמיט בנאומו חלק זה שבפסוק, אף שזוהי ההסברה היחידה ע"פ שכל); ולשלול קס"ד שאינם ראויים לכך, ממשיך בכתוב "שמע ישראל" – כפרש"י דהיינו ב"זכות קריאת שמע", שיש אצל כל יהודי בשלימות; ובכלי יקר פי' "זכות ק"ש" שעם תפילין (שאז "ויראו ממך"), ובכללות – הנהגה והרגש ד"אתה בחרתנו" (יז-כא)

ז. מ"יינה של תורה" שבפרש"י
לשיטת רע"ק, ש"רגיל לזכות את ישראל" – "הירא מעבירות שבידו" מיד מתחרט ונעשה צדיק גמור (הוגה) (כב)

חודש אלול: הלימוד ממשל "המלך בשדה"

החידוש דאלול (שאמנם אינו נרגש ברחוב, אך על יהודים ללמד את הרחוב) – שברגע א' יכולים לעבור ממצב של "שדה" לבקשות פנימיות מהקב"ה, פנים אל פנים (א-ג)

כוח"ט בזכות הפעולה ב"עסקיו" של הקב"ה (הפצה וחינוך) (ד)

ב' מדריגות במלכות – בחי' כתר מלכות (התנשאות עצמית), ובחי' המלכות כפי שנעשית מקור לבי"ע. וזהו שעיקר ההתחדשות דר"ה היא במלכות (אף שישנה גם בכל הענינים), כי גם לאחרי שנמשכה המלכות צריך להמשיך בה מבחי' כתר מלכות, כיון שהיא מושרשת בעצמותו ית' יותר מכל שאר הספירות.

התחדשות המלכות בר"ה – ע"ד העבודה דקבלת-עול מלכות שמים (רצוא); והתחדשותה בכל יום – ע"ד העבודה דקבלת-עול מצוות (שוב). ואעפ"כ ההמשכה דר"ה היא למטה בגשמיות דוקא.

וזהו הטעם שקורין פרשת נצבים קודם ראש-השנה, כי בר"ה צריך לפעול התחדשות המלכות ממקורה הראשון ששם כלולים כל הענינים כאחד, ולכן צריכה גם עבודת בנ"י להיות באופן ד"אתם נצבים היום כולכם", "לאחדים כאחד", ובאופן ד"נצב מלך".

א. בפתגם הבעש"ט שחודש תשרי "הקב"ה בעצמו מברכו"
אף שברכת החודש היא זכר לקידוש החודש, שמסור לב"ד של מטה דוקא, הנה גם בזמן קידוש חודש תשרי בב"ד הי' ג"כ ברכתו ע"י הקב"ה, ועתה שנשאר רק זכר (שיש בו גם מעלה, שאין בו ההגבלות שבעצם הענין) – נשארה רק הברכה שע"י הקב"ה [וזהו שגם בקידוש ר"ח תשרי ע"י ב"ד מצינו בנגלה ענין שאינו תלוי כ"כ בהם (גבי נהיגת ב' ימים קודש)], מלבד שאר התקנות דשבת מברכים שצ"ל גם בשבת זו (א-ו)

ב. בקשר להכנסת ס"ת (מתוניס): "לקוח את ספר התורה וגו'"
הכנסת ס"ת לארון כאן – עדמ"ש בפרשתנו (וילך) אודות כתיבת והכנסת ס"ת לארון ע"י משה; כשתורה נמשכת ב"מעשה" (כתיבה) נעשה "גדול תלמוד", וכיון שהמשכתה מלמעלמ"ט (דלא כמצוות ותפלה), לפ"ע הנותן – נמשכת על ידה עשירות, ועי"ז שמחה [וזהו שעושים שמחה בהכנסת ס"ת], ותפעל ביטול ענינים המפחידים ומבלבלים להפצת היהדות (ז-י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה אתם נצבים

ג-ד. פרש"י (נצבים כט, י) ד"ה מחוטב עציך (הוגה) (יב)

(ובהערות: הלימוד מ"לא תתחתן בם" * שלילת "התחכמות" במסחר)

ה. אגה"ת (פ"ה) – "אין שום דבר חוצץ . . ואיהו ממכ"ע וכו'" (הוגה) (יג)
הביא ע"ז ה' ראיות – בסדר דשם הוי' שבנשמה: "הלא וגו' אני מלא" – סוכ"ע קוש"י, "ומכהא"כ כבודו" – יו"ד חכמה, "ולית אתר (שטח) פנוי מיני'" – ה"א בינה, "בשמים ממעל וגו'" – וא"ו מדות, "ואיהו ממכ"ע וכו'" – ה"א מלכות ("וכו'" – ירידתה לבי"ע) (יד)

"אתם נצבים . . שזוכים בדין", לשנה מבורכת באופן ד"ופרצת" (טו)

תוכן העבודה דחודש אלול – "לך אמר לבי בקשו פני", גילוי פנימיות הלב ("אני לדודי"), ועי"ז "את פניך הוי' אבקש" – גילוי הפנימיות דהוי' בכאו"א מישראל ("ודודי לי").

וזהו ענין עבודת בעלי-תשובה, "ובקשתם משם גו'", "משם" דייקא, דקאי על ענינים שאינם קשורים עם אלקות. ולכן העבודה היא באופן של בקשה ודרישה ("ובקשתם משם גו' כי תדרשנו גו'"), דהיינו שצריך לזה יגיעה והשתדלות ("בכל לבבך ובכל נפשך"). ומ"מ אין צריך לזה ריבוי זמן והתבוננות, כי ענין זה ישנו בכאו"א מישראל, ואין צורך אלא להמשיכו מן ההעלם אל הגילוי.

ואף שע"י הרהור תשובה גרידא נעשה צדיק גמור, מ"מ צריך להענין ד"ובקשתם משם", כי ה"קלוגינקער" מתחכם וטוען שאינו ראוי לעבוד את הוי'. ולזה הוא המענה "ובקשתם משם": (א) ש"משם" גופא יבקש וידרוש וימצא אלקות, (ב) שילמד ק"ו מאלו הנמצאים "שם" – "אם לעוברי רצונו כך כו'".

וזהו ענין "גורעין ומוסיפין ודורשין" – גורעין בהענינים הבלתי-רצויים ומוסיפין בהענינים הרצויים (כי אף שבעבודת התשובה לפעמים אפשר להתחיל בהענין ד"מוסיפין", מ"מ בחודש אלול צ"ל עבודה מסודרת, להיותו הכנה על כל השנה), ועי"ז "דורשין" – "כי תדרשנו גו'".

ושלימות העבודה היא כאשר ישנו ענין הסליחה בשלימות ("כי עמך הסליחה"), עד למדריגה הנעלית ביותר ביראה ("למען תורא"), שהיא למעלה מאהבה.

וזהו "אני לדודי ודודי לי", ר"ת אלול וס"ת ד' יו"דין (ארבעים יום שמר"ח אלול עד יוהכ"פ), כי בחודש אלול גופא (שענינו "בקשו פני", "אני לדודי") נפעל כבר גם הענין דעשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ ("את פניך הוי' אבקש", "ודודי לי").

מאמר ד"ה אני לדודי

א. "לחיים" לעולים מרוסיא; "אתה חייב לגלות פניך"

פתיחה בשלום – במאמר חסידות; כשנפגשים עם יהודי באופן פנימי, ומקשרים זה באמירת "לחיים ולברכה" על ענין גשמי – פועלים למעלה ש"אתה חייב לגלות פניך" (כמ"ש במאמר "אתה חייב לסלוח"), והקב"ה ממלא בקשתו שכולם יצאו משם כו' (ב-ד)

ב. "אתה חייב לברך"; סיום ימי הסליחות בשמחה

כיון ש"כולנו כאחד" ("נצבים כולכם") – "אתה חייב לברך", שכל הענינים שדובר אודותם יומשכו בפועל; סיום ימי הסליחות בשמחה גדולה, שפורצת גדר גם למעלה (ה-ו)

ג. רשימת אדמו"ר מהוריי"צ ע"ד "ג' דסליחות"
מהמובא שם עד כמה הי' הדבר בסוד אצל כל הנשיאים – מובן יוקר הענין; ומנאם שם בשמותיהם – להזכירם ולהמשיכם כו' סמוך לר"ה (ז-ח)

ד. "לחיים" לועד כפר חב"ד – "אתה מחוייב להסיר כל הגדרים" (ט)

ה. ע"ד "מבצע תפילין"; "לחיים" לעומדים בראשו באה"ק (י)

ו. ימי הסליחות – כניסה לשנה החדשה בשמחה דתשובה (יא)

ברכה לאחר התרת נדרים; לאחר קבלת הפ"נ כללי