בביקורי האחרון בארץ הקודש הזדמן לי לנסוע במונית. תוך זמן קצר פתחתי בשיחה עם הנהג:

אני: אז... כמה זמן ייקח לנו להגיע להרצליה?

הנהג: ממש אחרי תל אביב.

אני: ובכן...

נהג: אנחנו מתקרבים עכשיו לתל אביב.

אני: אז עוד חמש דקות? יופי! נגיע בזמן.

נהג: לא כל כך מהר! מה אם יש עומס תנועה סביב תל אביב?

אני: (מסתכל בשעון וקולט שזהו בדיוק הזמן האופייני לעומס תנועה). ואם יהיה עומס תנועה?

נהג: מי יודע, אולי 15 דקות, אולי חצי שעה.

אני: (מבין שיש סיכוי טוב שהנסיעה הזאת תהיה ארוכה מן הצפוי, אני לוקח נשימה ארוכה). אני משער שנהיה במקום הנכון בזמן הנכון. (האם אני באמת מאמין בזה?)

נהג: איך אתה יודע? אתה נביא?

אני: אהה! תפסתי אותך! (אני נמלא בתחושת חשיבות ואומר את הדברים הבאים בקול עמוק): כי אנחנו ת-מי-ד במקום הנכון בזמן הנכון. מפסיק כדי לתת לדברים לעשות את הרושם הרצוי. מאריך את ההפסקה כדי לתת לדברים לעשות עוד יותר רושם. אתה יודע שכתוב בקבלה... (כאן הבחנתי בבהלה שהגענו לעצירה מוחלטת והתחלתי להתחרט על כך שנשמעתי כל כך בטוח בעצמי). האם לזה התכוונת ב"עומס תנועה"?

נהג: בערך. חשבתי שזה יקרה קצת מאוחר יותר, זה נראה גרוע ממה שחשבתי. אבל כמו שאמרת, אנחנו ת-מי-ד במקום הנכון בזמן הנכון... למה אתה עצבני כל כך?

אני: (ממלמל לעצמי:) "זה ילמד אותך לקח..." (ובקול רם, לנהג): "כן, המקום הנכון בזמן הנכון. אני לא ממהר. קח את הזמן שלך".

נהג (כשהוא "לוקח את הזמן שלו" במשך 45 הדקות הבאות): בסדר, אל תדאג.