רע ומר היה מנת חלקם של אבותינו במצרים. הם היו משועבדים לפרעה, שהיה מלך אכזר ורשע. על הילדים הוא לא חמל ("כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו"! הוא גזר ברשעות) וההורים נאלצו לעבוד בפרך.

קשה לדמיין כיצד נראו חיים שכאלו, אך ללא ספק היו אלו חיים רעים ומרים. הלילה, נחוש מעט את הסבל שסבלו אבותינו, על-ידי שנאכל מעט "מרור" – ירק מר.

מה עושים:

* נוטלים ירקות מרים (עלי חסה ושורש חזרת "חריין" הם סוג המרור הנפוץ), בשיעור "כזית" שהוא כ18 גרם.

* כדי להמתיק מעט את המרירות, מטבילים את המרור בחרוסת, אך מנערים את החרוסת כדי שטעם המרירות לא יפוג לגמרי.

* מברכים: "ברוך אתה אד-ני, אלה-ינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור". (את הברכה הרגילה על ירקות, בורא פרי האדמה, כבר בירכנו לפני אכילת הכרפס).

* מכיוון שאכילת המרור מזכירה לנו את ימי הגלות והשעבוד, לא אוכלים אותו בהסיבה.

* לאחר-מכן, נוטלים שתי פיסות מצה (כ27 גרם), מניחים ביניהם מרור טבול מעט בחרוסת, ואומרים: "כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, כמו שנאמר: על מצות ומרורים יאכלהו", ואוכלים בהסיבה.