ביאור ע״פ תורה צוה הנה תורה שבכתב הוא בחי׳ חכמה כי אורייתא מחכמה עילאה נפקת. והנה איתא בבראשית רבה פרשה י״ז ג׳ נובלות הן כו׳ נובלות חכמה שלמעלה תורה כו׳ פי׳ כי חכמה עילאה דאצילות חכים ולא בחכמה ידיעא למעלה מן השגה ונקרא בחי׳ אין שהוא בחי׳ ביטול  בתכלית שלזאת התלבשות אור א״ס בבחי׳ קירוב בחכמה דוקא כמבואר בלק״א. ומה שנמשך מבחי׳ חכמה עילאה הנ״ל להתהוות אותיות התורה אינו אלא מבחי׳ אחוריים וחיצוניות החכמה שהוא נובלות חכמה כמשי״ת (וע׳ בד״ה וכל העם רואים ובאגה״ק ד״ה עוטה אור) והנה תורה שבעל פה הוא פי׳ וביאור על תשב״כ שבתשב״כ אינו מפורש היטב כל המצות לפי שנמשכה מבחי׳ ח״ע שלמעלה מהשגה רק בתושבע״פ בא לידי גילוי לפרש כל פרטי המצות ולכן נקרא תשבע״פ בחי׳ דבור מלכות פה כו׳. אך אינו בא לידי גילוי בתשבע״פ אלא בחי׳ אחוריים וחיצוני׳ תשב״כ בחינת הארה בעלמא שהם גוף המצות אבל פנימית תשב״כ שהם טנת״א אינם באים לידי גילוי כלל. והם הנקראים עלמין סתימין דלא אתגליין שאינם באים לידי גילוי כלל. וכאשר מבואר בפע״ח שט״ז פ״א על האריז״ל שהיה ישן בשבת והיו שפתותיו מרחשין וכשניער שאלו אותו מה שלמד והשיב שאם היה דורש שמונים שנים רצופים יומם ולילה לא ישלים לפרש מה ששמע בשעות ההחם. והיינו מפני שראה והשיג בפנימית התורה שא״א לבוא לידי גילוי כלל בדבור ועמ״ש מזה בביאור המתחיל לבאר ענין קי״ס ובביאור ע״פ ואתחנן. וזהו ואתא שהוא בלשון תרגום לפי שאינו נמשך אלא בחי׳ אחוריים והארה בעלמא שהם רבבות צמצומים להעלים את עצם החכמה שנקרא קדש שלא יומשך רק הארה חיצוני׳ בעלמא. וזהו ואתה מרבבות קדש כנ״ל. ועתה יובן מ״ש וזרח משעיר למו שנאמר על תשב״כ שהוא בחי׳ ח״ע שנמשכה מלמעלה מן החכמה רק בבחי׳ שערות. כי הנה ידוע דבחי׳ חכמה עילאה דאצילות הוא ראשית הגילוי שהוא ראשית ההשתלשלות לבחינת בינה ומדות דאצילות עד בחי׳ מלכות דאצילות שהוא מקור להתהוות יש מאין שהם מלאכים ונשמות דבי״ע ונקרא השתלשלות עילה ועלול כמו מחכמה לבינה שהם ערך זה לזה. וכן מבינה למדות דאצי׳ וכו׳. ויובן כל זה יותר בפרטות ע״פ משל מבשרי אחזה כו׳ מכחות הנפש כי הנה אנו רואים שהולדת המדות הם מהשכל שלפי ערך גילוי השכל כן יהיה המדות ושלכן התינוק ששכלו קטן מאד מדותיו הם ג״כ לדברים קטנים משא״כ הגדול ששכלו גדול לכן המדות שלו הם ג״כ לדברים גדולים ונמצא שהתהוות המדות הם מהכל ונקרא מוחין למדות והוא בחי׳ עילה ועלול (שהם קרובים בערך זה לזה היינו שאין ביניהם דילוג הערך ממש וזהו נקרא השתלשלות כשלשלת העשויה מטבעות רבות שראשה של זו נקשר ונתחבר בסופה של זו כן המדות מתחלה כלולים בשכל ואח״כ נמשכים בגילוי והשכל מתלבש בהם נמצא בחינה אחרונה שבשכל מלובש ממש בהמדה) משא״כ התהוות השכל מלמעלה מהשכל אינו ע״ד הנ״ל שהרי כח השכל שבנפש שממנו נמשך גילוי בהשכלות אינו מושג כלל מהו והוא למעלה ממהות שכל ולכן זה שיתהוה ממנו שכל הוא נקרא יש מאין היינו התהוות חדש ולא ע״ד עילה ועלול לבד. ועמ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב בפי׳ בראתיו יצרתיו כו׳ ויותר מכן הוא בהנמשל למעלה דהנה מחכמה ואילך הוא בחי׳ השתלשלות עילה ועלול הנזכר בספרים. אבל התהוות החכמה מלמעלה מהחכמה אינו בבחי׳ עילה ועלול רק יש מאין כמ״ש והחכמה מאין תמצא כי מה שלמעלה מהחכמה אינו ממהות חכמה כלל. ונקרא חכמה סתימאה פי׳ שאינו מושג כלל וזהו ענין שתוק כך עלה במחשבה. ואין הענין שאין לזה טעם ח״ו דא״כ הל״ל כך עלה ברצון. אך בחי׳ מחשבה היינו בחי׳ ח״ס טעם הכמוס שא״א להיות מושג כך נדמה כאלו הוא רצון בלי טעם (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ כי על כל כבוד חופה וע״פ עפ בחקתי ובביאור ע״פ אלה מסעי כו׳ ויכתוב משה כו׳ ובפ׳ ואתחנן ד״ה ענין ק״ש) ונקרא חכמה ע״ש שהוא מקור החכמה. אך אין התהוות החכמה מבחי׳ ח״ס ע״י עילה ועלול  רק דילוג הערך. וזהו הנקרא בע״ח ובאדר״ז (דרצ״ב ע״א) או״א במזלא אתכלילן וביה תליין כו׳ היינו שאו״א יונקים מבחי׳ שערות דת״ד הנמשכים ממו״ס כמו עד״מ למטה דאע״פ שהשערה נמשכה מהמוח. עכ״ז היא רק מותרי מוחין ואינה ערוך לעצם המוחין כי ניקב קרום המוח טריפה שבזה תלוי החיות והשערות יכולים לגוזזן לגמרי בלי שום כאב. כך עד״מ המשכת והתהוות החכמה דאצילות מחכמה סתימאה נמשל לבחי׳ שערות שזהו דילוג הערך ולא כמו עילה ועלול שמהות ועצם העילה מתלבש בהעלול כנ״ל ממשל השלשלת. והנה פי׳ השערות ידוע ג״כ שהם י״ג מדות ונוצר חסד כו׳. והענין כי יש דצח״מ והנה במדבר יש ג״כ כלול דצ״ח כי העצמות הם בחי׳ דומם ושערות בחי׳ צומח כו׳. וכן ג״כ יש דצח״מ רוחני בכחות הנפש המדברת האותיות הם בחינת דומם והמדות הם בחי׳ צומח שיש בהם גידול שמתחלה ההתפעלות קטנה ואח״כ מתגדלת והשכל הוא בחי׳ חי כמ״ש והחכמה תחיה ומקור השכל שהוא בחי׳ ח״ס הוא בחי׳ מדבר כי שרש התהוות הדבור שהוא האותיות נלקח מקדמות השכל שבנפש שלמעלה מהשכל הגלוי כנזכר בד״ה ויעש דוד שם (ואף שהאותיות הן בחי׳ דומם הרי נעוץ סופןבתחלתן כו׳) והנה בבחי׳ מדבר עצמו שהוא ח״ס כלול ג״כ ד׳ בחי׳ כנ״ל במשל נפש המדברת הכלולה מד׳ בחי׳ וכן גוף האדם המדבר כלול מד׳ בחי׳ ובחי׳ המדות דח״ס נקרא צומח ולכן נקרא שערות שהן בחי׳ צומח שבגוף והנה במשל גשמי מובן שדומם וצומח הן קרובים זה לזה ומובדלין בערך מבחי׳ חי שיש בו נפש החיוני׳ וכש״כ מבחי׳ מדבר כו׳ וכמו שבגוף האדם ג״כ אינן ערוך השערות שהן בחי׳ צומח לגבי אברי הגוף שבהן מלובש נפש החיונית והשכלי׳ כמו הלב ומוח ואפילו לגבי שאר האברים. כך אין ערוך בחי׳ מדות ונוצר חסד לגבי עצם הח״ס ולכן נמשלו לשערות שהוא בחי׳ צומח הכלול במדבר כו׳ שאינו ערוך אפילו לגבי נפש החיונית שבמדבר כש״כ לגבי נפש השכלית ובחי׳ שערות אלו הן הן מקור ושרש להתהוות החכמה דאצילות וא״כ אין זה בחי׳ השתלשלות עילה ועלול רק דילוג הערך. וזהו שנאמר במ״ת וזרח משעיר למו. פי׳ שעיר היינו שער יו״ד כי התורה שהיא חכמה דאצילות נמשכת מבחי׳ חכמה סתימאה ע״י שערות לבד. והנה השערה היא בחי׳ ו׳ והאור שבתוך השערה הוא בחי׳ יו״ד וכנודע שהשערה חלולה ומלובש בתוכה יניקה מהמוח (ועיין מזה בלק״ת ר״פ תולדות הביאו הרמ״ז בפ׳ אמור דף צ״ד) ומה שנקרא יו״ד להיות כי נודע שיש בחי׳ עשירי׳ מאות אלפים רבבות. והנה אלפים ורבבות הם בא״א וגם לפעמים מאות כנזכר במאמר מאה ועשרים ושבע שנים דשני חיי שרה. אך מה שיוכל להתלבש בהשערה הוא רק בחי׳ עשירית שזהו בחי׳ יו״ד לבד (צ״ע ע׳ לקמן) וזהו ענין משארז״ל נובלות חכמה של מעל׳ תורה פי׳ חש״מ היינו ח״ס דא״א שנקרא חכים ולא בחכמה ידיעא כידוע ואורייתא שהיא חכמה דאצילות נמשכת מח״ס רק מבחי׳ הנובלות שבה דהיינו בחי׳ שערות לבד וזהו וזרח משעיר למו כנ״ל (ולעיל נתבאר דנובלות חכמה הוא בחי׳ אחוריים דאבא וי״ל דהכל א׳ לפמ״ש הרמ״ז בפ׳ אמור )(דצ״ד שם) דמציאות אבא הוא מאור הפנימי שבדיקנא שלמעלה מהשערות עצמן ע״ש וע׳ בפע״ח שער הק״ש פט״ו שפנימי׳ אבא כו׳ א״כ בחי׳ נובלות חש״מ דהיינו בחי׳ אחוריים דאבא כו׳ הוא לא רחוק מבחי׳ השערות דדיקנא כו׳ והבן:
ב ואח״כ אמר ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו והוא להיות המשכה מתשב״כ לתשבע״פ שהוא ע״י בחי׳ אש דכביש באשא. והנה פי׳ ואתה היינו בחי׳ התהוות האותיות שבתשב״כ שזהו ע״י דכביש באשא כו׳. והענין יובן עד״מ ממה שאנו רואים במהות השכל שבאדם כשישכיל אדם איזה סברא חדשה שנופלת לו במוחו אינו  נרגש בה עדיין אותיות כלל אך מיד כשיתבונן בה במוח הבינה ימצאו בחי׳ אותיות באותו השכל והסברא מורגשים האותיות ממש ויש להבין מהיכן נמצאו ונולדו האותיות בהשכל אך הענין כי באמת היו האותיות כלולים תחלה ג״כ בהשכל רק שלא היו ניכרים למהות בפ״ע ואח״כ במוח הבינה באו לגילוי להיות נרגשים ג״כ. והמשל בזה הנה המים כלולים ג״כ מד׳ יסודות וא״כ יש גם כן עפר ממש כלול בהמים. אך אינו ניכר ונרגש כלל שיש שם עפר רק כאלו אין רק מים לבד. אבל ע״י בישול שיבשלו המים באש יתפרדו חלקי העפר ויהי׳ ניכרים ונרגשים. והנה עפר הוא בחי׳ אותיות הכלולים בהשכל הנק׳ מים וע״י דכביש באשא הוא בחי׳ ה״ג נעשה מציאת האותיות בגילוי ממש. רק שצ״ל ג״כ המתקת הגבורות שלא להיות צמצום גמור. וזהו דגליד ברוחא כו׳. והנה מאותיות דתשב״כ נמשך בתשבע״פ כמו פרק השואל במס׳ ב״מ נלקח מוי״ו דוכי ישאל איש כו׳וי״ו מוסיף על ענין ראשון משא״כ טעמים נקודות תגין לא באו בגילוי בתשבע״פ. וזהו שנאמר ואתה כו׳ מימינו אש כו׳ היינו התהוות אותיות דתשב״כ ע״י דכביד באשא ומזה נמשך התשבע״פ. ועמ״ש בד״ה ועשית ציץ גבי ופתחת עליו פתוחי חותם. ובזה יובן מ״ש וכדה על שכמה ואח״כ כתיב ותורד כדה על ידה כי פי׳ כדה היינו כ״ד ספרין דאורייתא ולפי שנובלות חש״מ תורה היינו מבחי׳ שערות ולכן נאמר וכדה על שכמה שהוא בחי׳ אחוריים דרק מבחי׳ אחוריים ונובלות חש״מ נמשכו הכ״ד ספרי׳ דאורייתא וכמשל ביטול כד א׳ לגבי הים או המעין. וז״ש במשה רבינו ע״ה ופני לא יראו כו׳ אך כדי שיומשך עוד מתשב״כ לבחי׳ תשבע״פ שאינה אלא הארה מועטת מבחי׳ תשב״כ לפי שאינה פירוש אלא רק על עצם המצות שבתשב״כ אבל תנת״א שבתשב״כ שכל אחד ואחד מרמז על ריבוא רבבות עלמין אינה באה לידי גילוי כלל. רק ר״ע הי׳ דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות כו׳ (וע׳ במנחות דכ״ט ע״ב) אבל בתשבע״פ אינה באה לידי גילוי כלל הטנת״א שבתשב״כ (ומה שנת׳ לעיל דמבחי׳ אותיות דתשב״כ הוא בנין התשבע״פ היינו רק מענין הפשט המלובש בהתיבות והאותיות ומיתור או חסר האותיות מו וי״ו מוסיף כו׳ אבל טעם תמונת האותיות למה הוי״ו בתמונה זו ועל מה מרמז לא בא לידי גילוי בתשבע״פ) רק הפי׳ לבד שאינו אלא הארה בעלמא מתשב״כ. וזהו ויאמר העבד הגמיאיני נא מעט מים מכדך שהעבד הוא בחי׳ מל׳ בחי׳ תשבע״פ ולזאת נקרא עבדו זקן ביתו דבחי׳ ח״ע תשב״כ המושל בכל אשר לו היינו כל ההשתלשלות דבי״ע שנמשך מבחי׳ העבד כמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים וזהו הגמיאיני נא מעט מים מכדך שהגילוי שבתשבע״פ הנמשך בה ממים דכ״ד ספרים דאוריי׳ הוא רק מעט מים מכד זה שרק הארה בעלמא נמשך בגילוי בתשבע״פ ולא כל המים שבכד דתשב״כ דהא טנת״א לא באו בגילוי כנ״ל וזהו ותמהר ותורד כדה על ידה שא״א להיות המשכה זו כ״א ע״י שתוריד הכד על ידה היינו שיתלבש החכמה בבחי׳ מדות שנקרא ידים שאז יכול אח״כ לבוא השפע עד בחי׳ מל׳ שהוא בחי׳ תשבע״פ שמקבלת מבחי׳ ידים דוקא: (ואפשר שזהו ענין כדכד ב׳ בחינות כד היינו בחי׳ כדה שעל שכמה וכדה שעל ידה):
ג והנה מבואר למעלה דתשב״כ ותשבע״פ נקרא חתן וכלה וכל הנ״ל זהו בחי׳ קדושין ואירוסין. כמו שקדושין הם רק נתינת טבעת קדושין עד״מ שהוא דבר מועט כך ענין המשכה הנ״ל מתשב״כ שהיא רק הארה בעלמא ממנה מעט מים מכדך הנמשך לתשבע״פ נקרא קדושין אבל בשמע״צ שעושים שמחת תורה הוא בחי׳ יחוד שאחר הנשואין. וזהו שאומרים מוריד הגשם המשכת טפת מ״ד  וכמארז״ל גבי גשמים משיצא חתן לקראת כלה כדפי׳ בערוך. אך קודם יחוד זה צ״ל חופה והוא עליית שניהם תשב״כ ותשבע״פ בבחי׳ סובב כל עלמין דקמיה חכמה ועשייה שוין (וע׳ בזהר בראשית דף ח׳ ע״א בפי׳ הרמ״ז שם וסוד החופה כו׳ ונלע״ד כו׳ ע״ש ועמ״ש בביאור ע״פ כי על כל כבוד חופה). וזהו מה שאנו אומרים ברגלים והשיאנו כו׳ אז עי״ז יכול להיות אח״כ יחוד זה שהוא המשכה פנימית ממש ולא הארה בעלמא כמו הקדושין הנ״ל. והענין כי בחי׳ היחוד עד״מ הוא המשכה שלמעלה מבחי׳ נובלות חש״מ כ״א מבחי׳ חכמה שלמעלה ממש היינו מעצמותה ומהותה. דהנה מבואר למעלה מה שנקרא נובלות הוא לפי שהתהוות החכמה דאצי׳ הנקרא תורה מח״ס הנקרא חכמה שלמעלה היא בבחי׳ דילוג גדול מבחי׳ שערות לבד ולא ממהות ועצם הח״ס ועד״מ באדם השכל לגבי כח השכל הוא יש מאין שאין עצם כחהשכל מתגלה ונמשך כלל בבחי׳ השכל המתגלה ולא כמו השכל לגבי המדות שמהות השכל מתלבש בהמדות כנ״ל אמנם המשכת הטפה מהאב הנמשכת ג״כ מהמוח כנודע הנה אע״פ שהוא גשמיות מ״מ מלובש בה ממהות ועצם כח המוחין ולא הארה בעלמא שהרי יולד ממנה ולד בשכל ומדות שיהיה בדמיון האב ויש בו מהות כח השכל ממש כמו באב ולא הארה בעלמא כמו בגילוי השכלה פרטית וכמבואר באגה״ק בסופו ועוד זאת שהרי הדבור כו׳ והטפה שנמשכה כו׳ ע״ש. וכך יובן הנמשל למעלה דבחי׳ נובלות חש״מ היינו עד״מ כמו גילוי השכל ממקור השכל שאינו אלא הארה ומזה נמשך בתשב״כ ואח״כ הארה מזה נמשך בתשבע״פ כנ״ל וזה נקרא קדושין המשכה מבחי׳ ח״ע הנק׳ קדש כמ״ש ואתה מרבבות קדש. אבל בחי׳ יחוד חתן וכלה הנה הטפה שרש שרשה ממקור ועצמיות הח״ס ולא מבחי׳ נובלות לבד. וכמ״ש בע״ח שער הנסירה ספ״ג וכן זה המוח עילאה דא״א כו׳ ואח״כ לוקחים הטפה או״א כו׳ ע״ש אלא דלכאורה אינו מובן כיון דהתהוות תשב״כ הנקרא חתן הוא רק מבחי׳ נובלות חש״מ א״כ איך שייך לומר שהיחוד נמשך מפנימית ח״ס. אך הענין דזהו ענין החופה שצ״ל קודם היחוד שהוא בחי׳ סוכ״ע בחי׳ כתר שלמעלה מהחכמה ואז עי״ז נמשך גילוי מפנימית מו״ס בתשב״כ הנקרא חתן וממנו לתשבע״פ ולכ ך קדמו ז׳ ימי החג לשמע״צ שהם עד״מ ז׳ ימי המשתה שאחר החופה ונמשכים אורות מקיפים מבחי׳ סוכ״ע וגם הלולב ומיניו הוא המשכת הדעת כי קטן אינו מוליד והטפה נמשכת מבחי׳ הדעת דוקא כמ״ש וידע האדם כו׳ ואז עי״ז יוכל להיות אח״כ היחוד בשמע״צ שזהו המשכה פנימית ממש ולא בחי׳ נובלות לבד ולכן הוא שמחת תורה שהתורה עצמו שמחה מגילוי זה כו׳:
ד וזהו ענין מוריד הגשם שמתחילים לומר בשעמ״צ כי בחי׳ השפע׳ הגשם בארץ הוא כמשל המשכת הטפה שכמו שמהטפה נולד ולד כך הגשם מרוה את הארץ והולידה כו׳ וגם דכמו שהגשם נמשך טיפין טיפין והיינו ע״י שיורדין בגבורה שממנה בא ההתחלקות ולכן נמשל המטר לשערות כמ״ש כשעירים עלי דשא שכן הוא ג״כ שערות הראש כל א׳ גומא בפ״ע כמ״ש בגמרא ואע״פ שבחי׳ המשכת טפת מ״ד הנ״ל נמשכה מבחי׳ פנימית חש״מ שלמעלה מבחי׳ נובלות ושערות מ״מ היא נמשכת ויורדת דרך בחי׳ השערות מזל ונוצר ונקה רק ששרשה למעלה מהשתלשלות כמ״ש במ״א ע״פ והנצח כו׳ (ועיין זח״ג נשא )(קל״ד א׳) בהאי מזלא תליין ועמ״ש הרמ״ז בפ׳ בא (ד״מ סע״ב) שמזל ונוצר חסד כו׳ ובתוך פנימיותו כו׳ ועיין מ״ש מזה בביאור ע״פ שוש אשיש כו׳. ועוד זאת דכמו הגשמים יורדים בגבורה כך ג״כ המשכה הנ״ל דכביש באשא כו׳ בחי׳ גבורה דע״י המלובשת במו״ס ועוד זאת דכמו התהוות הגשם הנה אד יעלה מן הארץ ונעשה עב וענן ובו יורד הגשם. (עיין בראשית רבה פ׳ י״ג ובסוכה די״ב א׳ בתוספות)  כך האתעדל״ת והתשובה עולה למעלה מעלה לבחי׳ ישת חשך סתרו ונמשך משם להיות מוריד הגשם המשכת הטפה כו׳. גם י״ל המשל מענין ואד יעלה באופן אחר היינו עד״מ שמתחלה היו האידים דקים מאד ומתגשמים אח״כ ונעשים עב וענן להוריד מטר כמ״כ המשכת הטפה הנ״ל מהמוח ומתגשמת כו׳ ומכל טעמים הנ״ל נקרא המשכה זו בחי׳ מוריד הגשם (ופירוש משיב הרוח ומוריד הגשם יובן ע״ד מ״ש בפ׳ מקץ סד״ה נר חנוכה כו׳ מזוזה מימין כו׳ אך אין אור התורה עולה בשם אור אלא ע״י נר מצוה כו׳ אויר סביב האור כו׳ גורם להאיר אור כו׳. ואויר היינו בחי׳ רוח ע״ש ועיין בזהר הרקיע בפי׳ הזח״א פ׳ בראשית )(דט״ו ע״א) אוירא דיליה לא אתיידע כלל עד כו׳ נהיר נקודא חדא סתימא עילאה ע״ש. וזהו ענין שלהיות מוריד הגשם המשכת התורה ממו״ס הוא ע״י משיב הרוח אוירא דע״ג קרומא כו׳ שבו הדעת דעתיק ועיין באדרא דנשא (קל״ד ב׳) וע׳ בלק״ת ס״פ בראשית ע״פ לא ידון רוחי כו׳ ובזח״א (דל״ז סע״ב דנ״ח א׳) ובזהר הרקיע שם ובזח״ב (דקע״ח סע״ב) אבל ע״י התורה ומצות עץ חיים היא כו׳ משיב הרוח ועמ״ש ע״פ ואתה מרבבות קדש. וזהו א״ת בניך אלא בוניך שישראל בונין וממשיכין תשבע״פ מבחי׳ תשב״כ והכח הזה בהם לפי שהם בוניך ששרשם ג״כ מבחי׳ זיווג גופני שהוא הטפה הנמשכת מפנימית המוחי׳ וכמארז״ל ישראל עלו במחשבה וכבר נתבאר לעיל מהו במחשבה לכן ביכולתם הוא להמשיך המשכה זו מבחי׳ פנימית ח״ס בתשב״כ ותשבע״ פ כנ״ל. וזהו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב והנה מורשה ג״כ לשון ירושה. והענין כי יש בחי׳ נשמות הנקראים בנים למקום. וזהו בחי׳ ישראל בחי׳ כי שרית כו׳ ויש נשמות שנקראים עבד וזהו בחי׳ יעקב עבדי. וזהו ענין ברא כרעא דאבוה שבטל ממש כביטול הרגל לגבי ראש ואין לו רצון אחר כלל ופי׳ ברא כרעא היינו נה״י דאו״א מוחין לז״א כו׳. והנה כמו שהרגל נושא הראש עד״מ כך ביכולת בחי׳ ישראל להמשיך יחוד הנ״ל להיות מאירוסין נשואין כו׳ ועמש״ל מזה. אבל הנשמות הנקרא יעקב מקבלים יחוד זה דרך ירושה דכיון שנמשך השפעה זו בבחי׳ מל׳ תשבע״פ מקבלים ג״כ הנשמות דבי״ע הנקרא עבד להיות נקלט ונמשך בכל א׳ אור ה׳ בבחי׳ פנימית הלב ועמ״ש במ״א ע״פ כי הוא יברך הזבח ואח״כ יאכלו הקרואים כו׳. ולכן תגדל השמחה בש״ת בכל ישראל מגדולם עד קטנם כו׳ (הג״ה ועפ״ז יובן ג״כ מה שאמר אבא בנימין על תפלתי שתהא סמוכה למטתי ומבואר בפרש״י שגם ללמוד לא רצה קודם התפלה אלא להתפלל תיכף ובתוס׳ פ״ק דברכות )(דף ה׳ ע״ב) לא ידעתי מנא ליה דאסור בלימוד קודם אבל באמת אין זה משום איסור אלא שמעלת העסק בתורה שאחר התפלה הוא גבוה יותר מתורה שקודם התפלה אם כבר הגיע זמן תפלה והענין דאע״פ שנת׳ שהיחוד הוא בשמ״ע היינו דרך כלל כי כל היו״ט הם כלליים לכל השנה כמ״ש במ״א. אבל דרך פרט נודע בפע״ח שבתפלה דכל יום הוא בחי׳ היחוד דזו״נ שהם בחי׳ תשב״כ ותשבע״פ והיינו ע״י קדימת בחי׳ בכל מאדך בק״ש שזהו המעורר בחי׳ גילוי חופה עליונה כמ״ש על פסוק כי על כל כבוד חופה ויחוד זה מתחדש בכל יום כי בכל יום נעשה האדם בריה חדשה וצ״ל העלאת מ״נ מבירורים דק״נ ע״י מאדך רשפי אש דס״ג כו׳ ועמ״ש ע״פ ואלה שמות בני ישראל מענין ליבון הלכתא וע״פ ששים המה מלכות כו׳ ולכן אם הגיע זמן תפלה ואינו מתפלל וממשיך החופה והיחוד א״כ לימוד התורה שלומד הוא רק מבחי׳ נובלות חש״מ הנמשך בתשב״כ מצד עצמו וממנו לתשבע״פ בבחי׳ קדושין לבד אבל כשהקדים ק״ש ותפלה ונעשה היחוד א״כ עסק התורה שאח״כ יש ונמשך בזה גילוי חש״מ ממש ולא נובלות  לבד. וזהו ענין עוסק בתורה לשמה פי׳ לשם התורה עצמה ברכו בתורה תחלה וכמ״ש במ״א ע״פ כי קולך ערב כו׳ שאז יש עריבות ומתיקות גילוי תענוג העליון המלובש בחש״מ כנודע ועמ״ש ע״פ ואתחנן כו׳ וממש״כ יובן לשם בתוספת ביאור:
ה ועפ״ז יובן ענין פ׳ דאליעזר עבד אברהם שנאמר ויאמר העבד הגמיאיני נא מעט מים מכדך שיומשך השפע זו אפי׳ לבחי׳ נשמות הבאים מסטרא דעבד (וע׳ ברע״מ פ׳ פנחס )(דף רט״ו סע״א) ובפי׳ הרמ״ז שם וע׳ בזח״א וישב (דקפ״א ב׳) ולעיל פי׳ עבד על תשבע״פ וכמה פנים כו׳ וצ״ל למה נאמר כ״ז גבי רבקה ומה ענין רבקה לזה. אך הענין כי הנה ארז״ל שלע״ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו. והענין כי אברהם הוא חסד ושרשו מחסד דע״י ויצחק הוא בחי׳ גבורה ושרשו מגבורה דע״י ולע״ל יהיו הגבורות גבוהים יותר כמעלת הזהב על הכסף וכמ״ יהיו הלוים כהנים כמ״ש בלק״ת ובלק״א. והטעם לכל זה הוא כי הנה יצחק הוא לשון צחוק כמ״ש צחוק עשה לי אלקים כו׳. פי׳ צחוק הוא בחי׳ התענוג הנולד מדבר חידוש ופלא עד״מ כשעושין צחוק מקניגי שהוא מלחמת ב׳ חיות כדי שישחק המלך כך בחי׳ הבירורים דרפ״ח כאשר אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא יהיה מזה בחי׳ צחוק אצלו ית׳ להיות דבר חידוש שבחי׳ הרע דק״נ יתהפך לטוב ויעלה לבחי׳ קדושה. וזהו צחוק עשה לי אלקים דדוקא מבחי׳ שם אלקים המסתיר נמשך הצחוק כאשר אתהפכא חשוכא והסתר זה כו׳. וזהו צחוק עשה לי לשון עבר כל השומע יצחק לי לשון עתיד כי הבירורים הם בשית אלפי שני דהוי עלמא וזהו לשון עבר. אך גילוי התענוג מזה הוא לע״ל כשישלימו כל הבירורים וזהו לשון עתיד. והנה ענין בירור ניצוצות דרפ״ח הנ״ל נק׳ העלאת מ״ן וכל העלאה הוא ע״י בחי׳ גבורות דאו״ח דוקא וכמו ענין בע״ת בחילא יתיר שהוא ע״י צעקת הלב בכל לב ונפש ומאד וכעין ר׳ אליעזר ב״ד שיצתה נשמתו בבכייה וארז״ל יש קונה עולמו שעה א׳ והיא בחי׳ או״ח (משא״כ בחי׳ אברהם זקן בא בימים מדרגא לדרגא כנזכר בזהר על פסוק זה) עד שעולה לבחי׳ גבורה דעתיק מקור כל הגבורות והיא המתלבשת במו״ס שהיא למעלה מבחי׳ מו״ס כי בחי׳ ע״י הוא בחי׳ תחתונה שבמאציל כו׳ רק שמתלבשת ויורדת במו״ס כדי להיות שרש הנאצלים כו׳ והנה אברהם הוא בחי׳ אבר מה שהוא בחי׳ המשכת גילוי אלקות מלמעלה למטה בבחי׳ או״י וכמו בחי׳ צדיקים גמורים צדיק שהוא משפיע וממשיך מלמעלה למטה והוא בחי׳ חסד ועכשיו בזה״ג שעדיין לא נתברר כל בחי׳ ק״נ עיקר העבודה היא דוקא בהמשכות אלקות ולכן השוב צ״ל יותר מהרצוא. וכמ״ש לשבת יצרה והיינו כי מבחי׳ הגבורות יש שרש יניקה לחיצונים יותר מבחי׳ החסדים כידוע המאמר דרישי׳ דעשו בעטפוי דיצחק ולכן ארז״ל ובחרת בחיים זו אומנות ובע״כ אתה חי להמשיך האור למטה דוקא. וזהו שעכשיו הכהנים הם העיקר והלוים טפלים להם כמ״ש נתונים המה לאהרן כי השוב הוא העיקר אבל לע״ל שיבוררו כל הבירורים ויזדכך כל העולם ובלע המות לנצח ואין שטן ואין פגע כו׳ אזי אדרבה יהיו הגבורות יותר נעלים מבחי׳ החסדים מטעם הנ״ל דעיקר הצחוק והתענוג העליון הוא דוקא מבחי׳ בירורי הרפ״ח בהתהפכות מדות הנפש הבהמית שזהו בחי׳ העלאתמ מ״ן והוא הדבר חידוש ועמ״ש בענין ציון במשפט תפדה. ולכן יהיו הלוים כהנים ויאמרו ליצחק כי אתה אבינו בחי׳ גבורות דא״ח שהוא בחי׳ בע״ת זהו הגורם עיקר התענוג העליון כו׳ וכענין נקבה תסובב גבר א״ח עט״ב (ועמ״ש בפ׳ תולדות ע״פ אלה תולדות יצחק). וזשארז״ל אם עושין תשובה נגאלין דהא בהא תליא. והנה יצחק ורבקה הם בחי׳ א׳ ששרשחם בגבורה דע״י רק שיצחק בחי׳ מ״ה ורבקה בחי׳ ב״ן ונודע  דכל גילוי הוא מבחי׳ שם ב״ן שהוא בחי׳ מלכות שזהו בחי׳ הגילוי לכן נאמר ברבקה ותרד העינה להתלבש במו״ס ולכן אמר לה העבד הגמיאיני ותורד כדה על ידה כו׳ כמשנת״ל. וגם לגמליך אשאב להריק ברכה ג״כ למטה ע׳ בזח״א וישב (דקפ״א סע״ב) ובמק״מ שם ועמ״ש במ״א בפי׳ אל עליון גומל חסדים טובים. ובמ״א נת׳ דיצחק ורבקה שהם מ״ה וב״ן היינו תשב״כ ותשבע״פ וזה היה ענין שליחות דאליעזר לברר ולהמשיך יחוד זה. ולכן ארז״ל בב״ר חיי שרה פ׳ סמ״ך אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים כי תורתן של בנים עכשיו הוא רק מבחי׳ אירוסין נובלות חכמה כו׳ אבל שיחתן של עבדי אבות גרם להמשיך בחי׳ היחוד ממש שהוא בחי׳ נשואין ופנימיות כו׳. וגם עכשיו י״ל בחינה זו דהנה תשרי נק׳ ירח האיתנים שבו נולדו האבות וע״י התשובה בעשי״ת נקראו נש״י עבדי אבות עכ״פ כמאמר אם כבנים אם כעבדים וגם שיש בחי׳ עבד שגבוה מבחי׳ שר כמו שרבי חנינא בן דוסא נק׳ כעבד לפני המלך כו׳ והתפלה נק׳ שיחה כמ״ש תפלה לעני כו׳ ישפוך שיחו וזהו ענין ויצא יצחק לשוח ועמ״ש בד״ה ע״כ יאמרו המושלים גבי עיר סיחון וכבר נת׳ שע״י התפלה בעשי״ת נמשך אח״כ בחי׳ הנשואין והיחוד בשמחת תורה א״כ יפה שיחתן ותפלתן גם של בחי׳ עבדי אבות דהיינו אפי׳ בחי׳ אם כעבדים מה שמשברין לבן בעשי״ת ושופכים שיח לפני ה׳ יותר מתורתן של בנים שהיא רק בחי׳ נובלות חכמה ולכן ניתנו רק ברמיזה אבל ע״י שיחה ותפלה בעשי״ת ממשיכים בחי׳ עצמיות חכמה שלמעלה ולכן נכפלה פרשתו ובאה בביאור רב להורות על גילוי והמשכה מעצמיות חכמה שלמעלה: