פסח

כך חלפו להם שבועות וחודשים ארוכים, עד שהגיע האביב ועימו חג הפסח. סוף סוף הגיע הזמן לפתוח את הכרית...

"סליחה, אתה אדון כך-וכך?" שאלתי. "כן", הוא אמר. הבחנתי בכיכר לחם שיפון המונחת על השולחן, בהחלט לא היה זה אוכל מסורתי לסדר הפסח

אדם מבוגר וחרוש קמטים הגיע אל הדלת כשדמעות זולגות מעיניו. לפני שיכלנו לומר מילה, הוא החל למשש את זרועותינו. "אני לא מאמין!" הוא אמר שוב ושוב תוך שהוא בוהה בנו

במחנה הנאצים הפשיטו אותנו ערומים כביום הוולדנו ונטלו מאיתנו את כל החפצים. עד היום אינני יודע מי זכר וחישב כי היה זה חג החירות

המלמד היה מזועזע, הם עלולים לקפוא מקור! כשהביע את תמיהתו בפני בעל האכנסיה משך הלה בכתפיו. "אתה רוצה לשלם עבורם?" שאל. להפתעתו הרבה המלמד השיב בחיוב

השנה שלאחר מכן הייתה באמת ובתמים שנה של ניסים, שאחד הנכבדים שבהם היה ביקור של אליהו הנביא

הלכנו הביתה וסיפרנו לאימא את דברי הרב עזריאל וביקשנו ממנה לערוך סדר בפסח כפי שלמדנו. אימא די נהנתה מהרעיון, אבל אבא לגמרי לא. אבא אינו יהודי וכשביקשנו ממנו הוא די התרגז

מה עושה כיתוב "כשר לפסח" על מצבה בבית קברות נידח בנמביה?

בכפר הקטן שישמש לנו בית גם אין כל כבישים, כך שלא תהיה לנו מכונית שנצטרך לטפל בה ולא תהיינה כל הוצאות ביטוח ודלק

כפי שכבר ניחשתם בוודאי, מוישקה היה יהודי נאמן ואיבן גוי ממשפחה רוסית שורשית

הרגעים היו רגעי שמחה, והחסיד חש כי זוהי עת רצון מיוחדת. "רבי", הוא ניגש בהיסוס לרבו, "אני רוצה לבקש ברכה... אני רוצה לזכות לראות את אליהו הנביא"

היות ודגים טרופיים אינם ידועים כדברנים גדולים, ישב לו רואה החשבון בביתו בלילה, מאזין לרדיו ותוהה

ואז נודע להם שמאיר חופשי! עם אשתו! עם בניהם! עם בתו! הם קיבלו אשרות כניסה לקנדה (לא בדיוק לאמריקה, אבל לא רחוק משם)

לאחר התפילה קם גביר העיירה, איש מעשה ורב-תחבולות, ופנה אל הנאספים: "ביתי ניצב במבואות העיירה וחזק כמבצר. בואו, נתאסף אצלי. כל אחד יביא עמו קלשון, גרזן או מכוש. כשיגיעו השודדים לפאתי העיירה, יצטרכו לעבור ליד ביתי. נחכה שם לתוקפים, ואולי נצליח להילחם בהם ולהבריחם"...

לבה הלם בקרבה: האמנם ידע בעלה? האם רוח-הקודש פיעמה בו? בלית-ברירה נאלצה הרבנית לחשוף את סיפורן האמיתי של המצות

שוב עבר הרב מסוחר לסוחר אך הפעם התשובה היתה שלילית ונחרצת. לא, לא נוכל למכור לך כעך או אפילו פיסת לחם קטנה גם אם תשלם במיטב