לפני עשרים שנה השתתפתי ב"פאברענגען" (התכנסות חסידית) בקראון הייטס שבברוקלין, ועיניי חזו ברבי בפעם הראשונה. השנה שלאחר מכן הייתה באמת ובתמים שנה של ניסים, שאחד הנכבדים שבהם היה ביקור של אליהו הנביא.
בלילה הראשון של חג הפסח, משפחתי ואני, חדורים בפלא החסידות אותה גילינו לא מזמן ולוהטים מהשראה, ישבנו סביב שולחן הסדר. מעולם לא חוויתי סדר בחדווה רוחנית כה גדולה ובכמיהה כזו לגאולה.
בסיום הארוחה מילאנו את כוסו של אליהו ובני בן השש, כשהנר בידו, נשלח לפתוח את הדלת הקדמית, דלת מיושנת ומוזרה, עשויה עץ, שהייתה נעולה בבריח ברזל כבד. אפשר היה לראות את הדלת בבירור מן המקום שבו ישבנו. אך לפני שבני עשה צעד, הבריח נפתח והדלת נפתחה לרווחה. איש לא היה שם, לפחות אף אדם נגלה לעין. בני שמט את הנר מידו ורץ לאמו. קמתי בהיסוס והלכתי לדלת הפתוחה. הלילה היה שקט ולא היה אף משב רוח קל שבקלים.
באותו פסח הייתה עמנו מנהלת ביתם של הוריי, אישה פשוטה וקתולית אדוקה ויראת שמים. היא באה אלינו כמה ימים קודם לכן ונשארה כדי לעזור עם הילדים. במהלך הסדר היא נשארה בחדרה, שהיה בראש גרם המדרגות בקומה השנייה. כשהיא הגיעה למטה בבוקר הבא, היא סיפרה לנו שבמשך הלילה היא שמעה את הדלת הקדמית נפתחת ושפתאום היא נתקפה פחד עז ובלתי מוסבר.
המפגש השני שלי עם אליהו התרחש בחג הפסח הבא. בינתיים עברנו מבוסטון למונטריאול. כאשר התקרב חג הפסח ושקענו בניקיונות הפסח הבלתי נגמרים לכאורה ובהכשרת הבית והכלים לקראת החג, בקניות ובבישולים, שימחה אותנו בעת ההכנות הציפייה לסדר ההולך ומתקרב. יתר על כן, לאור הניסיון של השנה הקודמת, לא היה זה בלתי סביר לקוות שאליהו עצמו יבקר אותנו שוב.
ליל הסדר הגיע והסדר נערך בשמחה ובציפייה. בשעה היעודה מילאנו את כוסו של אליהו ושלחתי את בני (שכעת היה בן שבע) ואת אחיו בן הארבע לפתוח את הדלת הקדמית. ביתנו במונטריאול היה בקומה השנייה של בית דו קומתי, כך שהדלת הקדמית הייתה בקומה התחתונה. שמעתי את הילדים פותחים את הדלת, ואז שמעתי צרחות פחד ואת קול רגליהם הרצות במעלה המדרגות.
הם פרצו לתוך חדר האוכל, פניהם חיוורים מפחד, והם גמגמו מלים חסרות פשר ונצמדו אליי כאילו חייהם בסכנה. אף שפטפוטם הנסער היה בלתי מובן לחלוטין, תהיתי אם אליהו לא הופיע הפעם בדמות נראית לעין. הרי כשהגיע אליהו בשנה הקודמת, עדיין לא הייתי ראוי לחזות בהווייתו. אולם כעת, מקץ שנה תמימה של לימוד ספר התניא ושל הנחת תפילין של שתי זוגות – כולל גם תפילין של רבינו תם, כמנהג החסידים, ולאחר שביקרתי את הרבי כחצי תריסר פעמים - אולי הגעתי למצב השלמות האישית החיוני כדי לחזות בהתגלות מלאה של אליהו.
התנתקתי מבניי ההיסטריים וירדתי למטה כדי לקדם בברכה את פני הנביא. אולם מה שפגשתי היה דבר אחר. בכניסה לא הייתה דמותו של אליהו, אלא שני כלבים ענקיים שישבו על המרפסת הקדמית. כעת הבנתי את מצבם ההזוי של הילדים. ילדיי נהגו לחצות את הרחוב אם ראו אפילו פודל מיניאטורי הקשור לאדוניו במרחק שלושה בניינים מאתנו. במרחק של בניין אחד הם היו מתחילים לרעוד וליילל. שני הכלבים הללו היו גרוטסקיים ממש. הם נראו כמו הטורפים הפרה-היסטוריים הללו, ששאריותיהם המאובנות מאכלסות את בורות הזפת. הם ישבו בשלווה על המרפסת שלי ובחנו אותי בסקרנות. לא יכולתי לתאר לעצמי מה הם עשו שם.
סגרתי את הדלת וטיפסתי מדוכדך במעלה המדרגות. כיצד אני אמור להסביר למשפחתי, שאחרי שישה ביקורים אצל הרבי, שנה שלמה של לימודי תניא והנחת תפילין של רבנו תם בנוסף לזוג התפילין הקבוע הנדרש, הייתי ראוי ללא יותר מאשר ביקור של שני כלבים בליל הסדר? אולם, כפי שהסתבר אחר כך, לא היו אלה כלבים רגילים.
בבוקר המחרת, בבית הכנסת, ניגש אליי אחד ממנהלי הישיבה ושאל אם אני יכול לארח בביתי מישהו לסעודת החג. לאחד מתומכי הישיבה היה בן שלמד משפטים בבית ספר אמריקאי, ובעודו שוהה שם, הוא נמשך ללימודי תורה ולשמירת מצוות. כעת הוא היה בבית וביקר את הוריו לליל הסדר, והמנהל הזה חשב שיהיה זה רעיון טוב אם אדבר אתו. הסכמתי בשמחה.
הציגו אותנו זה בפני זה, ואחרי תפילת השחרית יצאנו ילדיי, אורחי ואני לכיוון ביתי. כאשר הגענו לביתי, התרגש אורחנו וקרא, "אני לא מאמין! לא יתכן שזה קורה!"
שאלתי אותו מה גורם לו להתרגשות כזו. אורחי סיפר לי שהוא הגיע למונטריאול ביום שלפני סדר הפסח. היו עמו שני כלבי המחמד שלו. ממש לפני הסדר בבית הוריו, נמלטו הכלבים ורצו לרחוב. כאשר הבחינו בהיעדרם, לא ניתן היה לראותם בשום מקום, ואורחי יצא לחפשם ברחובות. מקץ שעות מספר הוא מצא אותם, רחוק מאוד מביתם, בשכונה זרה, יושבים על מרפסתו של מישהו. המישהו הזה היה אני.
ההשגחה העליונה הובילה את המפלצות הללו, את "חיות המחמד" שלו, לביתי. התנסות זו הותירה רושם עמוק על כולנו, ואני חשתי מרומם באופן מיוחד. אם אליהו לא הגיע בכבודו ובעצמו, לפחות הוא שלח את כלביו.
אורחי ואני התיידדנו, ובמשך הזמן הוא התחיל לשמור מצוות באורח מלא, התחתן וגידל משפחה חסידית נהדרת.
הביקור השלישי, שהתרחש בשנה שלאחר מכן, ואשר מאז חוזר על עצמו מדי שנה, הוא קצת פחות דרמטי. אחרי הברכה שלאחר הסעודה, מילאנו את כוסו של אליהו וילדיי הלכו אל הדלת כשנרות בידיהם. הדלת נפתחת, אומרים את הפסוקים המתאימים וזהו זה. אף שיהיה זה בלתי הולם ולא מדויק להתייחס לכך כאל "אי הופעה", עדיין זהו ביקור מתון מאוד.
האמת היא, שלאור האינטואיציה ניתן לומר שהביקור השלישי הוא הכביר מכולם, אך צריך לדעת כיצד להעריך אותו נכונה. בשנה שעברה, בעודי מבלה את הפסח עם בני הבכור (זה שהיה בן שש ובן שבע בסיפורים דלעיל) הוא סיפר לי סיפור על הרבי מקוצק, אשר שם את הביקור השלישי בפרספקטיבה הנכונה.
שנה אחת, הרבי מקוצק הבטיח לחסידיו שאליהו הנביא יתגלה להם בסדר הפסח. בליל פסח הראשון היה חדר האוכל של הרבי גדוש ועמוס בחסידים. האוויר היה מחושמל מרוב ציפייה והתרגשות. הסדר התקדם, כוסו של אליהו מולאה והדלת נפתחה. מה שקרה כעת הותיר את החסידים פעורי פה. כלום. כלום לא קרה. לא היה שם איש.
החסידים היו שבורים לגמרי. הרי הרבי הבטיח להם התגלות של אליהו הנביא! הרבי מקוצק, פניו קורנים שמחה קדושה, ראה את אכזבתם המרה ושאל מה הבעיה. הם אמרו לו. "טיפשים!" הרעים עליהם בקולו. "אתם חושבים שאליהו הנביא מגיע דרך הדלת? אליהו מגיע דרך הלב".
אור הגאולה האמיתי בא מבפנים. ניסים מעניקים השראה וגורמים לנו להפנות את תשומת לבנו ואת מאמצינו לאמיתות רוחניות. אולם, הנס האמיתי אינו תופעה על-טבעית כלשהי, אלא הטרנספורמציה של הטבעי והתמרתו לאלוקי.
אף שיציאת מצרים באה "מבחוץ", שכן היא הופקה ובוימה על ידי הבורא הכל-יכול, הרי חז"ל מספרים לנו שהגאולה העתידית והסופית תהיה תוצר של מאמצינו שלנו. אכן, כל משמעות שחרורנו ממצרים הייתה לתת לנו הזדמנות לזכך את עצמנו ואת העולם שסביבנו עד לנקודה שבה הרצון האלוקי - שהוא המקור והשורש הנסתר לכל ההוויה – ייעשה גלוי לעין.
זה מה שאנו משיגים כשאנו נאבקים להתגבר על רפיון הכוחות האגוצנטרי של החיים בעולם הזה. כל צעד קטן ופרטי ופנימי בשביל הרוחניות ונדיבות הלב הוא צעד לקראת הגאולה. לימודי התורה, מעשים טובים וזיכוך האופי, שבהם אנו עוסקים במשך כל השנה כולה, פותחים את דלתות הלב לאליהו הנביא ולכל מה שהוא מייצג.
כאשר כוסו של אליהו מתמלאת והדלת הקדמית נפתחת, אסור לנו להתרכז בדלת. אם תציצו לתוך לבכם, יש סיכוי טוב מאוד שתחזו בנביא הקדוש מחייך אליכם.
כתוב תגובה