בזכות מי נגאל עם ישראל ממצרים? היה זה בזכות הנשים הצדקניות שהיו באותו הדור. למרות כל הסבל, למרות העינויים והשעבוד הקשה, הן לעולם לא איבדו תקווה והמשיכו להביא חיים חדשים לעולם.

מספר המדרש:

הגברים עבדו עבודת פרך בשדה, בעוד הנשים נשארו בבית. הם חיפשו כל דרך אפשרית לעזור לבעליהן ולהתייחד עמם.

כשהן היו יוצאות לשאוב מים, היה מביא הקדוש ברוך הוא הרבה דגים קטנים אל תוך הדלי; בבית הן היו מעמידות שני סירים, באחד מרתיחות מים ובשני מבשלות דגים. עם הדגים המבושלים והמים הרותחים הן עשו את דרכן אל השדה כדי לפגוש את בעליהן.

הן רחצו וסכו אותם, העניקו להם ארוחה מזינה והתייחדו עמם בפינה צנועה בשדה.

כעת, לאחר שהן נכנסו להריון, הייתה הסכנה גדולה כפליים: השלטונות המצרים גזרו כי כל ילד שייולד במצרים יושלך על היאור. מחוסר ברירה, כשהגיע החודש התשיעי ופקדו אותם צירי לידה, הן שוב עשו את דרכן אל השדה וילדו תחת לעץ התפוח, משאירות את העולל הקטן לבדו.

לבדו? לא ממש. בורא העולם שלח מלאך שניקה והגן על הילד הקטן, ואף נתן לו שני עיגולים מהם הוא ניזון: עיגול אחד הפיק דבש, והשני הפיק שמן.

בכך לא הסתיימו הניסים. כאשר המצרים גילו שיש תינוקות בשדה, הם ביקשו להרוג אותם – אבל באופן ניסי הם נבלעו בתוך האדמה. המצרים לא התייאשו: הם הביאו שוורים וחרשו את האדמה בניסיון לגלות ולהרוג אותם – ושוב התרחש נס והם שרדו.

כשהלכו המצרים, היו הילדים מבצבצים ויוצאים מהאדמה כמו דשא טרי. וכשחלף זמן והם גדלו, הם שבו הביתה.

על אותם ילדים, אלו שנולדו בזכות מסירות הנפש של אמותיהן, אמרו שכאשר בני ישראל חצו את ים סוף הם היו הראשונים שזיהו את השכינה הקדושה ואמרו: "זה א-לי!"

(על-פי מסכת סוטה, יא ב)