הלילה שלפני חג הפסח הוא לילה גדוש בפעילות. מלבד אינספור המטלות של ההכנות הרבות לשמחת החג, לילה זה הוא הזמן שבו עורכים "בדיקת חמץ" – סוקרים בדקדקנות כל פינה מפינות הבית ותרים אחר שאריות חמץ, אותן אוספים בקפידה ומשמידים בשריפה בבוקר שלמחרת.

בערב זה, היה נוהג רבי דובער, "המגיד ממֶזְרִיטשׁ", להתפלל תפילת ערבית בזריזות כדי לגשת בהקדם האפשרי למצווה החשובה של בדיקת החמץ ופינויו מהבית.

ואולם, שנה אחת חרג הרבי ממנהגו והאריך הרבה בתפילת ערבית של ליל ערב חג הפסח. במשך כמה שעות התפלל בדבקות והתלהבות גדולה, כאילו הייתה זו תפילת יום הכיפורים, ואחר התפילה עוד הסתגר בחדרו זמן ממושך כשהוא שקוע במחשבות.

תלמידיו של המגיד עמדו נבוכים והמתינו בציפייה דרוכה שרבם ייצא מחדרו ויקיים את מצוות הלילה. כאשר נקפו השעות, כמה מתלמדיו הקרובים אזרו אומץ, נקשו על דלת חדרו של הרבי ושאלו: "רבי, מה קרה? הרי חצות הליל כבר עבר מזמן!"

"לא טוב הדבר" השיב הרבי, "אך מן השמיים מעכבים בעדי מלקיים בדיקת חמץ".

כשחלפה עוד שאה ארוכה, יצא סוף סוף המגיד מחדרו והכריז: "ישנו פה באזור יהודי אשר אין לו מצה לפסח. אינני יכול לערוך בדיקת חמץ עד שנמצא אותו ונדאג לו!".

חיש מהר התקבצו החסידים ויצאו חבורות חבורות לכל רחבי העיר לחפש את היהודי האלמוני. אולם, למרבה הצער, שבו אל הרבי בידיים ריקות. בכל העיר לא נמצא אף יהודי שאין לו מצה לליל הסדר.

שמע הרבי את דבריהם, שתק קמעא, ואמר: "איני יכול לבדוק חמץ עד שיימצא היהודי שאין לו מצה. חפשו טוב יותר, רחוק יותר, אולי גם מחוץ לעיר, ובלבד שתמצאו את אותו יהודי".

חזרו התלמידים ויצאו שוב לכל עבר, כמצוות רבם, וסוף סוף נשאו מאמציהם הרבים פרי. שניים מהם, שנדדו לקטן והנידח בין כפריי האזור, מצאו כי יהודי אחד ויחיד מתגורר בו. ניגשו צמד החסידים לביתו של היהודי הבודד, העירו אותו משנתו ותכף שאלוהו האם באמתחתו מצה כשרה עבור החג? השמיע היהודי אנחה עמוקה והחל לגולל בפניהם את סיפורו.

"חייט אני במקצועי", פתח האיש ואמר "ומזה שנים שאני נוהג לחסוך במשך השנה מעודפי הרווח שלי, ולפני פסח, להגיע עם הכספים העירה, למֶזְריטש, ולמוסרם לידי המגיד על מנת שיחלקם לעניים כדי שיוכלו לקנות את צרכי החג. נוסף לכך אני מביא עוד סכום לא מבוטל שאותו אני נוהג לחלק בעצמי לקראת החג לאלו שאני יודע שזקוקים לכך.

"אך השנה, חליתי במחלה קשה. במשך חודשים ארוכים הייתי מרותק למיטתי, וכל חסכונותיי הידלדלו עד כי לא נותר לי מאומה לחגוג את החג, ואין לי אפילו מצה כשרה לקיים בה את מצוות הסדר..."

להפתעתו הרבה, פרצו החסידים בקריאת שמחה והפצירו בו להתלוות אליהם אל המגיד.

כשהגיע החייט, קיבל אותו המגיד במאור פנים והעניק לו סכום כסף גדול כדי שיוכל לקנות לעצמו את כל צרכי החג ואף להעניק ממנו לאחרים בהתאם למנהגו הקבוע. רק אז ניגש המגיד לקיים את מצוות בדיקת החמץ, בשמחה גדולה והתרוממות הרוח, יחד עם תלמידיו.

ובכן, האם עשינו כל שביכולתנו כדי לוודא שלכל יהודי ויהודייה יש את מה שהם זקוקים לו לפסח? האם התעקשנו לחפש טוב יותר, רחוק יותר, כדי למצוא שלא נותר יהודי או יהודייה בודדים ומרוחקים הזקוקים לעזרתנו?