"יש הבדל בין להאמין באלוקים לבין לבטוח בו", אמר הרבי לאיש עסקים בריטי שניצב בפני משבר כלכלי, "אם אדם ניצב בפני בעיה והוא מאמין באלוקים, הוא משוכנע שאלוקים יעזור לו להתגבר על בעיותיו. אך אם יש לו בטחון, הוא לא רואה שום בעיה, שכן הוא בטוח שאלוקים לא שולח בעיות אלא רק מציב אתגרים".

איך מתמודדים עם סיטואציות שמשבשות לנו את לוח הזמנים? איך מתגברים על מכשולים שנקרים בדרכנו? מה לגבי מחלות או מצבי חירום המאלצים אותנו לעצור את שטף חיינו עד להודעה חדשה? כשהמציאות לא נענית לתוכניות שקבענו, מה אפשר כבר לעשות?

רבים מאתנו מתבלבלים ברגע שהחיים מקבלים תפנית בלתי צפויה. היעד שלנו ברור לנו לחלוטין, וכל סטייה מהדרך המובילה אליו נתקלת בהתנגדות ואפילו דחייה. אנחנו אמורים להיות בשליטה, ואנחנו הרי יודעים מה נכון לנו.

אבל מה אם היינו רואים את החיים באור אחר? מה אם לא היינו בהכרח אחראים לכל דבר? מה אם קורה בחיינו, ובעולם בכלל, הרבה יותר מהמעט לו אנחנו מודעים? – הבנה שלמה יותר של תפקיד ההשגחה העליונה בחיינו תגלה לנו את המשמעות הנסתרת ואת ההזדמנות הטמונה בכל מצב אליו ניקלע.

זהו היבט נוסף של ההטיה החיובית: לראות בכל מחסום – מטמון שרק מחכה להתגלות.

תלושי מזון עם חזון

לעתים, כגודל המחסום כך גודל ההזדמנות הטמונה בו.

כששירלי צ'יזהולם נבחרה בשנת 1968 לייצג את המחוז השנים עשר של מדינת ניו יורק בקונגרס האמריקאי, כותרות העיתונים חגגו את בחירתה של האישה האפרו-אמריקאית הראשונה כנציגה בקונגרס. אך הקריירה של צ'יזהולם נתקלה תוך זמן קצר במחסומים פוליטיים, שנבעו מיחס גזעני מובהק. בכניעה ללחץ שהופעל מצד פוליטיקאים ממדינות דרומיות, מינה יושב ראש הקונגרס את צ'יזהולם לחברה בוועדה לענייני חקלאות, שם הניחו שהשפעה תהיה מועטה עד אפסית.

בזמנו, כמה מאמצעי התקשורת פקפקו במינוי והביעו ספק ביכולתה של צ'יזהולם להשפיע על החקיקה בנושאים שלשמם נבחרה. היא התחייבה לטפל בסוגיות הנוגעות לשכונות העירוניות, אך לוועדה שלה לא הייתה הסמכות להתערב בעניינים אלה. היא חשה מדוכאת ונזעמת.

אך אז הגיעה שיחת טלפון ממזכירו של הרבי, שהיה בעצמו תושב שכונת קראון הייטס בה התגוררה גם חברת הקונגרס, שהזמינה אותה לפגישה אצל הרבי.

"אני יודע שאת מאד נסערת", אמר הרבי לצ'יזהולם בפגישה.

"כן", ענתה. "אני פגועה קשות. מה עליי לעשות?".

"זכית בברכה משמים", ענה הרבי לבת שיחו הנדהמת. "המדינה התברכה בעודף מזון, וישנם כה רבים הרעבים ללחם. את יכולה להשתמש במתנה שהעניק לך בורא עולם, מינוייך הנוכחי, להאכיל את הרעבים. מצאי דרך יצירתית לעשות זאת".

ביומה הראשון בוושינגטון פגשה צ'יזהולם במקרה את הסנטור בוב דול. דול חיפש סיוע לחקלאים שנפגעו כלכלית. "לאחרונה החלו אמריקאים לרכוש יבול מקובה", הסביר הסנטור. "כתוצאה מייבוא היבול, החקלאים שלנו מופסדים קשות. כעת יש להם עודפי מזון עצומים, ופשוט אין לנו מה לעשות עם כזו כמות".

"אהה!", חשבה צ'יזהולם. "עצתו של הרבי!".

בשנים הבאות עמלה צ'יזהולם להרחיב את תכנית תווי המזון, שאפשרה למשפחות רווחה לרכוש אוכל מסובסד מאותם חקלאים מופסדים. בשנת 1973 היא הצליחה להוביל את חקיקת החוק להגנת הצרכן והחקלאי, שקבע כי תווי מזון יהיו זמינים בכל מדינות ארצות הברית. צ'יזהולם ודול ייסדו יחד גם את התוכנית הממשלתית לתזונה משלימה עבור נשים, פעוטות וילדים, אשר מסייעת ליותר משמונה מיליון אזרחים אמריקאים מדי חודש.

ההשפעה העצומה של הטייתו החיובית של הרבי מסוכמת באופן מרגש במיוחד בדבריה של שירלי צ'יזהולם במסיבת הפרישה שנערכה לכבודה: "אני חייבת הכול לרב שהיה אופטימיסט, שלימד אותי שמה שנראה לך כאתגר הוא בעצם מתנה מאלוקים. ואם לתינוקות עניים יש חלב, ולילדי רווחה יש היום אוכל, זה בזכות כך שלאותו רב מקראון הייטס היה חזון".

איננו יכולים לקבוע מה יקרה לנו ומה יזמנו לנו החיים. עם זאת, בכוחנו לקבוע כיצד נתייחס ונגיב למציאות. האם חייכם הם מצעד אינסופי של מכשולים מתסכלים, או שמא זרם בלתי פוסק של הזדמנויות מדהימות? הבחירה בידכם.

אין דבר כזה 'להתעכב'

הגישה הזו נובעת גם היא מתפיסת עולם חסידית עמוקה: כל שלב במסענו האישי, כולל מה שנדמה כעיכוב או מכשול, נועד להוביל אותנו במדויק ליעדנו הסופי. זו מהותה של השגחה פרטית, תכנון והתערבות מדוקדקים של הקדוש ברוך הוא על כל מה שמתרחש בעולם בכל רגע. כשמפנימים את האמת הגדולה הזו, מבינים כי כל צעד הוא יעד בפני עצמו. גישה זו מועילה במיוחד כשאנחנו חשים שאיבדנו את דרכנו או שסטינו ממנה. אין מקרה, הכול מכוון ומתכונן.

לקראת סוף ספר במדבר, מפרטת התורה ארבעים ושניים מסעות שערכו בני ישראל בדרכם ממצרים לארץ המובטחת. הרבי שאל פעם: דברי הפסוק "אלה מסעי בני ישראל" (במדבר, לג, א) טעונים ביאור. שהרי הכתוב מונה לא את מסעותיהם של בני ישראל, אלא את מקומות חנייתם, ולכאורה היה צריך לכתוב "אלה חניות בני ישראל". [אלא] שחניות אלה לא היוו יעדים כשלעצמם אלא כתחנות מעבר ואבני דרך במסעם הכולל של בני ישראל אל עבר יעדם. לפיכך, החניות עצמן נחשבות אף הן מסעות".

"מכך יש ללמוד", הסיק הרבי, "גם למסעו הפרטי של כל אחד ואחת. הפסקות, עיכובים ונסיגות הם חלק בלתי נפרד ממסע חייו של אדם. אך כשכל מעשיו של אדם מכוונים להגעה אל 'ארץ הקודש', גם כל הנ"ל נחשבים התקדמות במסע. במבט לאחור, אותן חניות בלתי צפויות יתגלו כמנוע וזרז שדחפו את האדם וקידמו אותו אל עבר יעדו הסופי ומילוי שליחותו בעולם הזה".

בשנת 1979, השתתפה קבוצה של עשרים נשים מניו יורק בכנס לנשים ונערות בחסות חב"ד שנערך בדטרויט, מישיגן. בעת ההמתנה לטיסה חזור לניו יורק בתום האירוע, בוטלה הטיסה עקב סופת שלגים.

הקבוצה מיהרה לטלפון הציבורי והתקשרה למשרדיה הראשיים של חב"ד כדי לשאול את הרבי מה לעשות. מנהיגת הקבוצה, מרים פּוֹפַּק, דיברה עם מזכירו האישי של הרבי. "אנחנו תקועות בדטרויט", דיווחה. המזכיר ביקש שימתינו על הקו, וכעבור דקה חזר ותשובה בפיו. "הרבי לא מבין את המילה 'תקועות'", אמר. גברת פופק התנדבה להסביר את פירוש המילה, אך נענתה: "הרבי מבין את פירוש המילה. הרבי אומר שיהודי לעולם לא תקוע".

לתשובה כזו לא התכוננו הנשים, אך המסר נקלט היטב: יש כאן הזדמנות נדירה. מיד התפזרו ברחבי נמל התעופה והחלו לחלק נרות שבת לכל אישה יהודייה שפגשו. "ישנן נשים ומשפחות יהודיות ברחבי ארצות הברית המדליקות נרות שבת, רק בזכות ש'נתקענו' בדטרויט" – העידה אחת מנשות הקבוצה.

מבחינת הרבי, אין דבר כזה 'להיתקע'. כל מקום אליו הגעת הוא המקום שבו נועדת להיות. חיי שליחות פירושם להבין מהי המטרה שלשמה נשלחת דווקא לכאן, ולהשיג אותה.

אפילו ליום אחד

כשמאמצים את הגישה הזו לחיים, המסע נעשה ממוקד ותכליתי יותר. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו בין משימות או בתקופת מעבר, והתחושה הרווחת היא שאנחנו 'לא פה ולא שם'. ההטיה החיובית של הרבי מלמדת אותנו להיות דרוכים, לנצל את מצבנו ומקומנו להרבות בטוב, גם אם זה רק לרגע חולף.

הרב אברהם גליק, פרח רבנות צעיר ממלבורן, התחתן עם מורה מוורצ'סטר, מסצ'וסטס. אברהם הצטרף לאשתו ומונה כרכז פעילויות לנוער בקהילה. לאחר מספר שנים התפנתה משרה חינוכית במלבורן, ושליח חב"ד המקומי הזמין אותו לחזור לעיר.

אלא שמרגע שהחלו בני הזוג להתכונן למעבר לאוסטרליה, החל אברהם לחוש כי בינתיים בוורצ'סטר הוא 'טוחן מים'. הוא כבר סיכם את פעילותו שם, אך טרם עבר לאוסטרליה. תחושת תלישות אחזה בו, כיוון שעל אף שטרם יצא לדרך – מחשבותיו נדדו הרחק.

במהלך יחידות עם הרבי, שיתף בטרדותיו את הרבי, שענה: "התורה מספרת שבמהלך ארבעים השנים שבהן תעו בני ישראל במדבר סיני, לעתים היו מקימים את המשכן למשך יום אחד בלבד, שלאחריו היו מפרקים אותו.

"הייתה זו וודאי מלאכה קשה ביותר. המשכן היה מבנה עצום, המורכב ממאות אדנים, עמודים, יריעות וכלים. צוות עבודה של כמה אלפי לויים היה מקים את המשכן מחדש בכל חנייה, ומפרק ונושא אותו כאשר התקבלה פקודה אלוקית להמשיך ולנסוע. ועם זאת, גם בחנייתם הקצרה ביותר היה מוקם המשכן כולו לפרטיו, על מנת לשמש 'נקודת מפגש' בין ישראל לאלוקיו, גם אם רק ליום אחד. במשך אותו יום היה נחשב המשכן בניין קבע, וגם הם התייחסו לחנייתם כחניית קבע.

"כך, כאשר יהודי מוצא את עצמו באיזה מקום, גם אם ליום אחד בלבד, עליו להתייחס למקומו הנוכחי כמקומו הקבוע. אל לו לחיות כאדם האוחז כבר במזוודותיו ומוכן ליציאה".