מידות טובות

הטייתו החיובית של הרבי מלמדת אותנו רבות גם על הדרך הנכונה להתייחס לתכונות אישיות שונות, דרך שעשויה לשנות חיים.

הרבי גילה את הסגולות הרוחניות הטמונות בפנימיותם של דפוסי התנהגות הנדמים לרוב כרדודים, שטחיים או אנוכיים. הרבי ציטט בהקשר הזה את דברי הגמרא: "הנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים. אמר רב אשי: [אדם כזה יכול לנתב את התכונה הזו ולהיות] מקיז דם [רופא], או שוחט או מוהל" (תלמוד בבלי, שבת, קנו). הרעיון הוא שכל סט תכונות, מבנה אישיות או אופי – הם כלים. אפשר לתת להם לגרור אותנו למקומות רעים, חלילה, ואפשר גם לפעול נכון ולהשתמש בהם כמנוף אישיותי ורוחני.

יופי שהוא שיקוף

לחלוקת הדולרים לצדקה באחד מימי ראשון הופיעה לא פחות מזוכת תחרות מלכת היופי של ישראל. לבקשתה, בירך הרבי אותה ואת משפחתה, והוסיף: "בספר משלי כתוב ש"שקר היופי", אך הפסוק ממשיך וקובע כי "אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי, לא, א). הפרשנים מבארים שאישה יראת ה' מנצלת את היופי שלה למעשים יפים, לתורה ולמצוות. בשורות טובות. תמסרי זאת גם לחברות שלך, לסגניות ולכל המשתתפים".

מה שמדהים בדברי הרבי הוא שפירושו לפסוק משנה לגמרי את משמעותו. רבים רגילים לקרוא את חציו השני של הפסוק כסותר את חציו הראשון. קריאה זו קובעת כי רק את פנימיותו של אדם יש להלל – רק אישה יראת ה' "היא תתהלל", היא ולא אחרת. אך הרבי רואה בחציו השני של הפסוק תנאי לקיומו של חציו הראשון. לדבריו, יופייה של אישה אינו יותר מהבל אם היא איננה יראה את ה'. אך אם היא דבקה בו, היופי נעשה מקליפה ריקה ומטעה לשיקוף של יופי פנימי ורוחני. אם ינוצל כראוי, יוכל יופי כזה לעורר חן, חסד ואמונה בליבם של רבים.

תארים ככלי להעצמת השפעה חיובית

הרבי הבין את השפעתם החברתית והפסיכולוגית של תארים, מותגים וייצוגיות. במקום לנזוף בתופעה התרבותית של אובססיה למיתוג ויוקרה, ביקש הרבי לנצל זאת להפצת מסר רוחני חיובי לקהל הנרחב ביותר.

התשוקה לתארים נכבדים או מעמד חברתי נישא עלולה להפיק מהאדם את הגרועות שבתכונותיו. לא פעם אלו שמנסים לטפס במעלה הפירמידה החברתית דורסים כל מה שעומד בדרכם, ולאחר שהשיגו את הסטטוס הנחשק הם עלולים להתפתות לחשוב שהם מעל כולם. חרף כל זאת, בחר הרבי לעודד את הנהנים ממעמד כזה לא להצטנע אלא להבליט אותו – כדי להיטיב לאחרים.

זוג נדבנים שהחזיקו בתואר רוזנות העדיפו שלא להיקרא בתואר הרשמי, כדי לא להביע התנשאות ויוהרה. ביחידות עם בני הזוג התייחס הרבי ללבטיהם בנושא, ואמר: "כיוון שתארים יוקרתיים אלה ניתנו לכם בהשגחה פרטית [של הקדוש ברוך הוא], אל תהססו לנצל אותם כדי לפתוח דלתות למען מטרות יהודיות. אנשים יתייחסו אליכם ביתר רצינות אם תציגו את עצמכם כרוזן ורוזנת. יש המשתמשים בתואריהם באנוכיות, אך עליכם הוטל לנצל זכות ייחודית זו להשפעה חיובית על הנפגשים עמכם".

הרבי אפילו עודד אנשים להשיג תואר כזה, על מנת שיוכל לשמש מכפיל כוח להשפעה חיובית. כסטודנט לפיזיקה באוניברסיטת פנסילבניה, החליט ד"ר יעקב חנוכה לקחת הפסקה מהמרוץ לדוקטורט ולהקדיש שנה שלמה ללימודי יהדות בישיבה. חנוכה התאהב עזות ביהדות ובתורה שאליהן נחשף, ושקל ברצינות להמשיך וללמוד עוד. לשם כך היה מוכן גם לוותר על הדוקטורט בפיזיקה. הוא בישר על כך לרבי בשמחה, אך להפתעתו הרבה ענה לו הרבי: "אני רוצה שתשוב לאוניברסיטה ותשלים את לימודי התואר השלישי". "אבל", מחה ד"ר חנוכה בזהירות, "אם אמשיך ללמוד בישיבה, אוכל אולי להפוך לרב קמפוס. תפקיד כזה יאפשר לי לחלוק את הניסיון שצברתי ואת התשוקה שלי ליהדות עם סטודנטים יהודים. אני מאמין שאצליח לעורר אותם ללמוד עוד על מורשתם". חייך הרבי והעיר: "תוכל לפעול יותר למען היהדות אם יופיעו לפני שמך שתי אותיות נוספות...".

פרסום חיובי

באופן עקרוני, היהדות גורסת כי עדיף לקיים מצוות בצנעה ובלי יחצנות. דרך זו וודאי עדיפה על קיום מצוות למטרות רווח אישי או הכרה ציבורית. החסידות העלתה על נס את ההפנמה והפנימיות, והטיפה להצנעת מעלות אישיות כדי לבטל או לפחות להשקיט את תאוות הכבוד והתשוקה למחמאות והכרה המקננות בנו. תמצית גישה זו מתבטאת בקביעתו של הרמב"ם על כך שהיישום המושלם של מצוות הצדקה הוא לתת כך ש"לא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח" (הלכות מתנות עניים, ח, י).

למרות זאת, הרבי עודד אנשים לפרסם את הישגיהם הרוחניים והצלחותיהם בקול רעש גדול. התקשורת מטבעה נוטה לעסוק בשערוריות וסקנדלים, והרבי הפך את הדברים על פניהם ותהה: "אם ניתן להשתמש ברעש כדי להפיץ מסר שלילי, מדוע שלא נוכל להשתמש ברעש לטובה?". הרבי זיהה בבירור את חשיבות פרסומם של מעשים טובים ותכונות חיוביות. סיפור ניצחון קטן אך משמעותי, יכול להשיב את רוחם של שומעיו ולהזין את התקווה והאמונה שבליבם.

לנדבן שביקש לתרום בעילום שם, כדי לא לערב כבוד ופרסום בעשייה הפילנתרופית, אמר הרבי: "אם הבניין יוקדש על שמך ושמך יתנוסס על חזית הבניין לעיני כל, כתוצאה מכך גם אחרים ירצו לתרום, ובכך יוטב לרבים".

בדומה לכך, העיר הרבי פעם לדמות ציבורית מוכרת: "טוב יהיה אם תלמד תורה בקביעות, גם אם תלמד רק כמה דקות בכל יום. אם לא תסתיר זאת מכולם, תוכל לשמש כדוגמה אישית לסובביך".

"מצווה לפרסם עושי מצווה", חזר הרבי שוב ושוב על האמרה הוותיקה, ואמר כי יש ערך רב בפרסום חיובי. גם אם זה עשוי לנפח קצת את האגו, התרומה הציבורית של 'סיפורים טובים' אדירה. שימוש נכון וטוב בתקשורת יכול להשיג אפקט שרשרת ולהרבות עשייה ופעילות טובה.

קצת אגו זה לא נורא

אחד מיסודותיה של החסידות הוא השאיפה ל'ביטול', שלילתו המוחלטת של האגואיזם ושל תחושת החשיבות העצמית. לכן מפתיע לגלות שלפי הרבי, גם את האגו ניתן לתעל לקדושה. האגו איננו שלילי ביסודו, הוא ניטרלי ויכול לשמש כלי רב עוצמה לעשיית טוב. על אף שהאנוכיות מצטיירת לרוב כשלילית במהותה, הרבי האיר את היבטיה החיוביים.

ראשית, הערכה עצמית גבוהה, מתוך יחס בריא וראוי, עשויה לשמש חסם להשפעות שליליות. הגאווה, על כל חסרונותיה, יכולה להציל את האדם מהנמכת רף רוחנית או מוסרית. סיפור חסידי מספר על חסידו של אדמו"ר הזקן שטען שגאוותו היא ששומרת אותו מלסטות מדרך הישר. לטענתו, בכל פעם שהיצר הרע מציע לו לעבור עבירה, הוא מתריס נגדו ומשיב: "אינני רק חסיד. אני גם עשיר, אדם מכובד ומלומד. ואתה עוד מעז לפתות אותי לחטוא?!".

יתרה מזו, בהקשר רוחני נכון, האגו יכול לשמש כזרז לניסיונותינו לקדם את הטוב בעולם. לאדם ששאל את הרבי מה ביכולתו לעשות כדי להיפטר מהאגו הנפוח שלו, ענה הרבי: "מדוע שתרצה להיפטר ממנו? האם לא עדיף שתגשים את ציפיותיך הכבירות מעצמך? הֶיֵה האדם המדהים שאתה חושב שהינך!".

מאחורי הדברים עומדת תפיסת עולם עמוקה. האנוכיות נובעת מגרעין חיובי: התחושה שכל אחד מאתנו משחק תפקיד מרכזי בבריאה. כדי לממש את תפקידנו באופן המיטבי והמושלם ביותר, עלינו להאמין בלב שלם שאנחנו משמעותיים במכלול הגדול שהוא העולם, שבידינו אפשרות להשפיע השפעה מכרעת על גורלו ועל מימוש ייעודו. כפי שאמרו חז"ל: "חייב אדם לומר: בשבילי נברא העולם!" (סנהדרין, ד, ה). האתגר הוא להמיר את העריצות האנוכית, התובעת הכרה וצייתנות, במיקוד עצמי דורשני ומקודש. 'אנוכיות' כזו תטיל עלינו אחריות מוחלטת ומחייבת.

מה יגידו? תגיד אתה!

"אני משתדל להתנהג בצורה טובה, אך לרוב זה נובע מחשש מתמיד לתדמיתי בעיני אחרים. אני אכול דאגות ומונע ממחשבות על מה יגידו או יחשבו עליי", שיתף חסיד אחד את הרבי במצוקתו.

להפתעתו, השיב הרבי: "מחשבות אלה אינן כה רעות, אם משתמשים בהן כמנוע לצמיחה. בפעם הבאה שאתה מתלבט האם לקום מהספר או דווקא להמשיך וללמוד עוד, חשוב לעצמך: "מה אחרים יגידו עליי?". שאלה זו ודאי תניע אותך ללמוד עוד ועוד".

בעולם אידיאלי, התנהגות חיובית הייתה נובעת מהזדהות עמוקה עם ערכינו, ולא מהאופן בו ייתכן וניתפס בעיני אחרים. עם זאת, אסור לנו להימנע מעשיית מצוות או מהטבה לזולת מחשש ממניעים שאינם טהורים. התשוקה לכבוד והכרה יכולה להיות מנוע שיגרום לנו לשאוף ולממש הרבה משהיינו מצליחים לו היינו פועלים מתוך מניעים 'טהורים' בלבד.

שמח, אך לא מרוצה

ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל שוחח עם הרבי יותר מפעם אחת. באחת הפגישות ביניהם התעניין הרבי בשלומו של רבין, והוא השיב: "אני לא מתלונן. החיים טובים". על כך הגיב הרבי: "במה שנוגע להישגים גשמיים וחומריים, אמרו חכמינו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות, ד, א). אך כשמדובר על מצב רוחני, אדם לא יכול להסתפק במה שכבר יש לו. עם כל הישגיו, על כל אדם לשאוף להשיג מחר עוד יותר".

גישה הדוגלת בחוסר סיפוק תמידי איננה רווחת כיום, בלשון המעטה. אנחנו חיים בדור ששואף למצות את ה"כאן ועכשיו" וגורס שיש לשאוף "לאהוב את מה שיש". הנינוחות הזו שגויה, לפחות במה שנוגע לשאיפותינו הרוחניות והערכיות. בתחומים אלה, עלינו דווקא לשאוף תמיד לכבוש עוד פסגה ולחשוף עוד עומק.

על עצמו העיד הרבי כי "מטבעי, איני מרוצה לעולם ממה שכבר נפעל, כבר כאשר ניתן לפעול בתחום זה עוד יותר. ונראה לי שאת הפן הזה באישיותי אין צורך שאשנה".

קנאת סופרים

קשה לחשוב על משהו חיובי לומר על הקנאה, ודאי לאור הדיבר העשירי – "לא תחמוד" (שמות, כ, יז). צר עין, רכושני, תככן, קטנוני – אלה רק מעט מן ה'שבחים' להם זוכה אדם אחוז קנאה. דתות העולם כולו גורסות שיש לברוח ממידות אלה כמו מאש.

עם זאת, חכמינו גרסו אחרת. הם אל פסלו את הקנאה באופן קטגורי. במקרים מסוימים, היא אפילו חיובית. הם קבעו כי "קנאת סופרים תרבה חכמה" (גמרא, בבא בתרא, כב, א). ברוח דברים אלה, נהג הרבי לומר: אם ראית אדם העולה עליך בתחום כלשהו, אל תצטער ואל תתייאש. עדיף שתזהה בהצלחתו סימן לכך שגם אתה מסוגל להשתפר, אם רק תלמד ממנו.

הרבי עצמו, במכתב לפרופסור זאב (וֶלְוֶל) גרין משנות השישים, מביע את קנאתו בנמען בגין כשרונו הייחודי ופעילותו להפצת תורה במקומות שונים בעולם. "למותר לציין", כתב הרבי, "כי לגבי תורה ומצוות קנאה שכזו ראויה בהחלט".

בעידן הרשתות החברתיות, אנחנו מוקפים מכל עבר בסיפורי הצלחה של אחרים. לכן, יותר מתמיד, עלינו ללמוד כיצד לא להגיב להצלחותיהם של אחרים במרירות. בידינו להפוך כל סיפור כזה לזריקת מוטיבציה שתזניק אותנו קדימה.

עקשנות טובה

תלמידה צעירה תיארה באוזני הרבי את קשיי ההתאקלמות שהיא חווה בתוכנית שאליה הצטרפה. על אף שהתוכנית מאפשרת לה להגשים את חלומה האקדמי, סיפרה, היא חשה תלושה וחסרת רקע בתחום החדש שבחרה. ענה הרבי: "את מסוגלת לכך, כיוון שאת רוצה בכך מאד. והרי נקראנו "עם קשה עורף". אנחנו מתעקשים ומשיגים את מטרתנו".

"ויאמר ה' אל משה: ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא" (שמות, לב, ט) – כך מאפיינת אותנו התורה. דברי הכתוב, שבפשטות מתארים את נטייתם של בני ישראל להתלונן בלי סוף, משמשת את הרבי לתיאור תכונה חיובית: התמדה עיקשת להמשיך ולצעוד בדרך אל ההצלחה.

דכדוך והתמרמרות

אפילו מצב רוח עגמומי יכול להיות בוסטר להתקדמות והצלחה. יש עצבות, הסביר הרבי פעם, שמרוקנת את האדם מכל כוחותיו ומותירה אותו בשקיעה מתמדת ובמבוכה גוברת. אך יש רגש עדין יותר, התמרמרות שמלווה בצריבה או צביטה. התחושה הזו מרמזת שנשארה בנו מוטיבציה, והיא אף עשויה לעורר אותנו לפעול לשיפור המצב. הכאב המרוכז מספק לנו כיוון ברור מאד להתקדמות.

חסיד מלונדון שיתף את הרבי בכך שבנו נמנע מחברתם של אחרים ומפתח אפתיה ונטייה לדיכאון. בתגובה, הרבי פנה ישירות לבחור והורה לו לנצל את מצבו הרגשי ללימוד מעמיק. מופנמות מועילה מאד ללימוד אינטנסיבי, והנטייה לחוסר סיפוק יכולה לסייע כחוש ביקורת מפותח לזיהוי חסרונות וניסוח האופן המיטבי לתקנם. הרבי אמר גם שדיכאון עשוי להעיד על כשרון ייחודי שטרם מומש כראוי. מאפייניו העיקריים, מופנמות וביקורת נוקבת, מתאימים במיוחד להצלחה בלימוד תורה וגם להתבוננות פנימית ותיקון המידות.

רגעי השפל של חיינו מותירים לנו ברירה אחת בלבד: להתעלות ולהתקדם. כשהעצבות פוגשת בנו, אסור לנו להתמסר אליה ולשקוע בה. עלינו לתעל אותה לשגשוג ומציאת דרכים לתיקון השבר.