סוף טוב

בשנת 1993, ערך הפסיכולוג וחתן פרס נובל פרופסור דניאל כהנמן, ניסוי מרתק. הוא ביקש לברר את אמתותו של "כלל שיא סוף". הכלל אומר שאנו שופטים את חוויות העבר שלנו לפי שני פרמטרים: התחושה שחשנו בשיאן, והאופן שבו הן הסתיימו.

כהנמן חשף שתי קבוצות נבדקים למים קרים מאד לפרקי זמן משתנים. הקבוצה הראשונה נחשפה למים בטמפרטורה של עשר מעלות צלזיוס מתחת לאפס במשך שישים שניות. הקבוצה השנייה עברה את אותו הדבר, אך לאחר מכן נחשפו חברי הקבוצה למים בטמפרטורה של תשע מעלות מתחת לאפס במשך שלושים שניות נוספות.

שלושים השניות הנוספות, שבמהלכן נחשפו למים קרים מעט פחות, הן שהכריעו את הכף. על אף שהנבדקים בקבוצה השנייה נחשפו למים קרים, ואף במשך זמן ממושך יותר מזה של הקבוצה האחרת, רובם ככולם דירגו את החוויה כבלתי-נעימה פחות מזו שחוותה הקבוצה הראשונה.

בפשטות, בני אדם נוטים לזכור אירוע או חוויה כחיוביים בהתבסס על סופם. לתובנה זו השלכות דרמטיות על הבנתנו את הקשר בין חווייתנו בזמן אמת לאופן בו נזכור חוויות אלו בעתיד. המחקרים גילו כי אין בהכרח התאמה בין השניים. יתרה מכך, ייתכן וישנן דרכים להשפיע באופן חיובי על זיכרונותינו ולשפרם. לאחר אימות "כלל שיא סוף", התברר כי אחת הדרכים היא ליזום סוף חיובי לחוויה המדוברת.

ישנם יתרונות רבים לזכירת העבר באופן חיובי. מחקר מעניין גילה כי קשישים הניחנים בדימוי עצמי חיובי ותחושות סיפוק, נוטים להתמקד במאורעות השמחים בחייהם. שמחה ארוכת טווח תלויה לרוב בסיפור החיובי שנספר על חיינו. אלו שמתבוססים בכישלונות, אכזבות וטעויות העבר אינם מאושרים באותם רגעים, אך הרבה יותר גרוע מכך: הם גם מסתכנים בדיכאון כרוני.

לסיים בטוב

באופן לא מפתיע, רגישות דומה לכוחו המעצב של הסוף ניכרת במחשבת היהדות ובהלכותיה.

התלמוד קובע כי "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות, נה, ב), כלומר, הפרשנות שנעניק לחלומות אחרי שנחלמו. בעקבות זאת, ייסדו חכמים טקס הטבת חלום לאחר חלימת חלום רע. החולם מתאר את חלומו, והנוכחים משיבים לו: "חלום טוב חלמת". עלילת החלום נמשכת אל תוך המודעות בזמן העֵרוּת, וכך מתאפשר לחולם לעצב כרצונו סוף חיובי לחלום מטריד. החלום נגמר סופית רק לאחר שהוענקה לו פרשנות, וזו הזדמנות לסיים אותו בטוב.

דוגמה נוספת מתייחסת לאופן בו נכון לסיים שיחה. התלמוד קובע כי עלינו להיזהר לא לחתום את שיחותינו עם אנשים בדברים סתמיים. יש לסיים כל שיחה בדברי תורה או בדברים הנוגעים לטובת הכלל. כמקור לרגישות חברתית זו, מפנה התלמוד לתופעה מובהקת אצל הנביאים, שהיו מסיימים את דבריהם במילות שבח לקדוש ברוך הוא או בתפילה.

מפגשינו עם הסובבים אותנו קובעים, או לפחות צובעים, את חוויותינו או זיכרונותינו מיום מסוים. שיחה אחת יכולה לרומם או לזהם את מצב הרוח הנוכחי שלנו ואף את רגשותינו כלפי החיים בכלל. תשומת לב לאופן בו אנו חותמים ותוחמים את הקשרים והמפגשים בחיינו, עשויה להשפיע באופן חיובי על חיינו ועל חייהם של כל הנקרים בדרכנו.

דוגמה נוספת ומאלפת במיוחד, מלמדת אותנו עד כמה המסורת היהודית רגיש לאקורד הסיום. מגילת איכה היא קינה נוגה על גלות וגורל של סבל. בהתאם לרוב תוכנו של הספר, המגילה נחתמת בטון מדכא ומיואש: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד" (איכה, ה, כב). אך רש"י בפירושו על המגילה מעיר: "מפני שמסיים בדברי תוכחה, הוצרך לכפול מקרא שלפניו". ואכן, כך נהוג כשקוראים את המגילה ביום ציון האבל על החורבן והגלות, תשעה באב – לסיים את קריאת המגילה ומיד לחזור על הפסוק הקודם, האופטימי: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם".

העם היהודי ניחן ביכולת מופלאה, להתבונן מחדש על הפרקים הכאובים ביותר בעברו – ולקום ולהתחיל מחדש. להתעקשות הזו לסיים בטוב יש חלק גדול בסוד הזה. על מנת להחדיר בעם בשורה חיובית ומלאת תקווה לעתיד, חכמינו יצרו למגילה סוף חדש המתמקד בריפוי הפצעים ובמיקוד בעתיד הטוב הצפוי.

"ומסיימים בטוב"

רגישות יתרה לשורה התחתונה הייתה אחד ממרכיביה של הטייתו החיובית של הרבי. הרבי ליקט את המקורות התורניים האלו ועוד רבים אחרים, הפזורים ברחבי הספרות התורנית, וארג את כולם יחד לכלל השקפת עולם מוצקה שיש בה אסטרטגיה לחיים, המבוססת על כוחם של סופים. בין היתר, ניתן לראות כי הרבי העדיף והשתדל לסיים כל פרק – בכתיבה או בדיבור – בטון ומרומם.

בשנות השבעים, צוות תלמידי חכמים ומלומדים ערכו את פירושו וחידושיו של הרבי להגדה של פסח. כשסיימו את עבודת העריכה, שלחו עותק של הגרסה הסופית לאישורו של הרבי. הרבי העיר את תשומת ליבם של העורכים לכך שהערת השוליים האחרונה של הספר מסתיימת במילים על כאבו של הילד בברית המילה. הוא ביקש לסדר מחדש את הטקסט, כדי לחתום אותו בטון חיובי. אנשי ההוצאה לאור השיבו שמאוחר מדי לתקן בשלב זה של ההדפסה, והרבי הורה לייצר חותמות גומי עם הכיתוב "לשנה הבאה בירושלים" ולחתום בסופו של כל אחד מספרי המהדורה.

אדם שביקר בספרייתו של הרבי, שכוללת מאות אלפי ספרים בכל תחומי היהדות, גילה באקראי ספר המתעד את הפרק הסופי והמצער בתולדות יהודי וורשה – פרק ההשמדה בשואה. לאחר שדפדף בחטף בספר, הבחין בצמד מילים בכתב יד בשולי העמוד האחרון: "ומסיימים בטוב". היה זה כתב ידו של הרבי.

רגישותו של הרבי לסופים טובים לא הוגבלה לספרים, היא נגעה לכל סוגי המדיה. כאשר ג'וזף קייר ואחיו ייסדו את חברת "סרטי גוד טיימס" והחלו להפיק סרטי ילדים, העיר לו הרבי: "רבים מסרטי הילדים אלימים ביותר, בעיקר לקראת סופם, ומפחידים את הילדים. למה שלא תפיקו סרטים עם סוף טוב?". מר קייר שמע לעצתו של הרבי ויישם אותה בהצלחה רבה, ובכך השפיע לטובה על דור שלם של ילדים שגדלו על הסרטים שהפיקה החברה.

לצאת עם חיוך

הנוהג לסיים בנימה חיובית ניכר במיוחד במפגשיו הבינאישיים הרבים של הרבי.

כשהיה נער בבית ספר תיכון, נקלע חיים ציטרון לוויכוחים חריפים עם הוריו בנוגע לעתידו. מהר מאד הם הגיעו למבוי סתום, והסכימו שיפנו לרבי לשמוע את חוות דעתו בנדון. בפגישה עם הרבי השתררה שתיקה רועמת בעקבות ויכוח ארוך וסוער שהתנהל בחדר, ואז פנה הרבי לאימו של חיים ואמר: "אני רוצה שתחייכי". בקשתו הייתה כל כך בלתי צפויה וגם כנה, שהיא אכן חייכה מאוזן לאוזן. "כעת את יכולה ללכת. אני רוצה שאנשים ייצאו שמחים מהחדר הזה". גם שיחה טעונה יכולה להסתיים ברוח טובה, לטובת כל המעורבים.

גישה דומה ניתן לראות בהתכתבות בין הרבי והסופר היהודי-אמריקני המפורסם הרמן ווק. ההתכתבות החלה כשמר ווק פנה לרבי וביקש לשמוע את דעתו בנוגע למיזם חינוכי קהילתי מסוים. הרבי, ממגוון סיבות, ביקר את המיזם בחריפות. אך מיד לאחר שנימק את ביקורתו החריפה כלפי הצעתו של מר ווק, המשיך הרבי לבטא את הערכתו הכנה למאמציו של מר ווק למען חינוך יהודי. הרבי הוסיף וכתב ש"פעילות זו תואמת השתתפותך ביוזמותיה של חב"ד ברחבי ארצות הברית ובארץ הקודש, וכן בארצות אחרות. תמיד מוכן להיקרא לדגל, בכל הזדמנות שתהיה".

הרבי לא יהסס לנקוט עמדה תקיפה ומוצקה בעניינים חשובים וגם כאלו שהיו שנויים במחלוקת. מאידך, הפגין הרבי מחויבות עקבית לחתום כל חילופי דברים בנימה חיובית. הרבי עמד על עקרונותיו, אך הקפיד גם על כבוד לכל אדם. הרבי עשה כל מאמץ כדי לוודא שהיחסים בינו לכל מי שבא עמו בקשר, בין בכתב ובין במפגש ממשי, ישתפרו בעקבות חילופי הדברים ביניהם.

אין תיאור מוחשי יותר לסיים בו מאשר הצורה בה הרבי היה חותם את התוועדויותיו. בהתוועדויות אלה היו החסידים מתאספים ללימוד מרומם ושירה נלהבת אל תוך הלילה. לאחר שעות של חוויה רגשית ואינטלקטואלית אינטנסיבית, לקראת סופה של ההתוועדות, זה היה קורה. הרבי היה קם ממקומו ויוצא מהאולם, כשהוא מעודד את החסידים לשיר בשמחה את מילותיו של הנביא ישעיהו: "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון" (ישעיהו, נה, יב). מילים אלה, המשקפות במדויק את הנושא שבו אנו עוסקים, היו מלוות את הרבי בצאתו מהבניין. השירה הרועמת הייתה מהדהדת עוד שעות רבות בלבבות החסידים כששבו לביתם ולמשפחתם. במידה מסוימת, השיר עוד ממשיך להדהד עבור אלה המוכנים להאזין לו, ומזכיר לכולנו לסיים כל חוויה וכל מפגש בנימה חיובית.