בערוב ימיו זימן אליו רבי יוסף יצחק, קודמו וחותנו של הרבי מליובאוויטש, כמה מחסידיו הוותיקים והנאמנים ביותר והודיע להם: "אנחנו מחפשים מישהו שיחפש את זכויותיו של עם ישראל וישמש סנגורם של יהודי העולם כולו".

רק לאחר שקיבל עליו חתנו, הרבי מליובאוויטש, את הנהגת חב"ד, הבינו אותם חסידים את מלוא משמעותה של הקביעה. כבר בנאומו הראשון הבהיר הרבי כי בכוונתו להציב את ערך אהבת ישראל ללא תנאי כערך יסוד במאמציו הבלתי נלאים לרפא את העם היהודי ולקומם אותו מהריסות השואה.

רבי יוסף יצחק ראה את הצורך בגישה חדשה, והרבי היה זה שיישם אותה ובעזרתה הצליח לרומם את רוח העם לגווניו. הגישה החדשה העדיפה להדגיש חיוביות על פני ביקורתיות, חמלה על פני גינוי והעצמה על פני הרחקה ונידוי.

מתוך אמונה עמוקה בקיומו של ניצוץ אלוקי נשגב בכל אדם, שאף הרבי לחשוף כל נקודה טובה ולהעצים אותה. חכמי המשנה כבר הציבו את הקריאה המוסרית: "הווי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות, א, ו). כלומר, עלינו למצוא את הצידוק והנימוקים להתנהגותם של אחרים ולא לפרשן אותם בפרשנות מחמירה. אך בדרכו של הרבי היה יותר מכך. זו הייתה שאיפה "ללמד זכות". כמו לימוד, זהו מאמץ מודע, אינטנסיבי ויצירתי לגלות את נקודות הזכות ולהציב אותם בקדמת התודעה.

ניתן לומר כי זה היה סימן ההיכר של הטייתו החיובית של הרבי: התעקשותו העקבית לראות ולהדגיש את הטוב שבכל אדם.

עשרה אחוזים טובים

סגן הנשיא של אוניברסיטה אמריקאית מכובדת היה מקדיש מזמנו לסיוע למוסדות חינוך יהודיים בהשגת מימון ממשלתי. במהלך השנים הוא ראה פרי במאמציו ושבע נחת מבתי הספר והמוסדות הרבים שזכו בסיועו למימון נדיב וחיוני עבור פעילותם. אך כעבור זמן הוא הבחין בירידה ניכרת בהצלחתו. לאחר שחקר את העניין, גילה כי פניותיו כלל לא הגיעו למשרדים הממשלתיים. התברר כי הן נבדקו ונפסלו באופן קבוע על ידי פקיד מדינה יהודי שאיתר טעויות שוליות בכל בקשה שהוגשה ומצא בהן עילות לפסילה.

באחד מצהרי יום ראשון, בעת שקיבל דולר לצדקה מהרבי, תיאר האיש בפני הרבי את המצב. הסיפור הסעיר את רוחו עד כדי כך שמפיו נפלטה בקשה: "בעבר, כאשר היה ניצב אדם למכשול בדרך שהיטיבה עם בני עמנו, היו צדיקי הדור ומנהיגיו מתערבים 'מגבוה' בכדי לוודא שאותו אדם לא יוכל עוד לפעול את פעולתו. אני מבקש זאת בנוגע לאותו פקיד...".

הרבי הקשיב בסבלנות והשיב: "ייתכן ויש מי שלהערכתך לוקה בתשעים אחוזים בכל הנוגע לזכויותיו וטוב לבו. עם זאת, עליך לזכור שאותו אדם עדיין ניחן בעשרה אחוזים של טוב גמור".

כך ראה זאת הרבי. המגרעות של אותו פקיד היו גלויות לעין. אך לא ייתכן שזו כל מהותו. אין שום ספק שיש בו גרעין של טוב מוחלט.

הבדיחה של דז'יגאן

תחום אחד בו הרבי סירב בעקביות לבקר יהודים בחריפות, וזאת עקב התמקדותו במהותם הפנימית ולא בהתבוננות שטחית על התנהגותם, הייתה רמת הקפדתם האישית בקיום מצוות. שוב ושוב הגן הרבי בפומבי על יהודים שנטשו את אורח החיים הדתי.

אדם אחד סיפר לרבי כי הוא התבייש לראות אדם הפוקד בית כנסת מרוחק בכדי להשלים מניין לתפילה, אך את זמן התפילה עצמה הוא מבלה בקריאת עיתון. בתשובתו, ענה הרבי: "אני רואה [במצב זה] את הקשר העמוק הטמון בכל יהודי. הנה אדם שתעה לקצוות תבל הנדחות והתרחק, לא רק מבחינה גאוגרפית, אלא גם שכלית ומנטלית, עד כדי ניתוק מוחלט מכל מושג של תפילה או מקדש מעט [בית כנסת]. ועם זאת, אותו ניצוץ יהודי המכונה על ידי אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, בספר התניא: "חלק אלוקה ממעל ממש". נשמה אלוקית זו, שהיא ירושתו של כל יהודי, מבקשת להתבטא ככל יכולתה. במקרה של יהודי מסוים זה, היא מבקשת להתבטא בכך שלפחות תאפשר ליהודים אחרים להתפלל במניין, ומשום כך מכתתת את רגליה כדי לסייע להם ולהימנות עמהם".

הרב יהושע משה שטוקהמר שוחח עם הרבי בפגישה אישית, ובין הדברים הם שוחחו על גישתו המקרבת הייחודית של הרבי. הרבי אמר כך: "יהודי הקם בבוקרו של יום הכיפורים ובוחר, חס וחלילה, להתגלח, לאכול ארוחה דשנה, ואז לנסוע במכוניתו לבית הכנסת כדי להתפלל את תפילות היום (ובכך לעבור על עבירות חמורות בעיצומו של היום הקדוש בשנה), ומתיישב שם במשך שעה או שתיים – לשעות אלה ערך עצום כשלעצמן. ראשית כל, מפני שבזמן זה הוא נמנע מעבירות נוספות ביום הקדוש. בנוסף לכך, בזמן זה ספג והפנים את קדושת היום. גם אם השפעת קדושה זו איננה ניכרת מיידית, ייתכן ותשפיע על צאצאיו ועל הדורות הבאים".

שמעון דז'יגן היה בדרן פולני-ישראלי מוכר שהתפרסם בעיקר באופן ההומוריסטי ואף סאטירי בו הציג את היהדות המסורתית. רוב הממסד הדתי לא ראה בו צדיק גדול, בלשון המעטה. מעט לאחר פטירתו, הזכיר הרבי בדבריו לקהל חסידיו מובאה מפתיעה מהתלמוד. התלמוד מספר על צמד בדחנים שזכו לחלק בעולם הבא על פעילותם (תענית, כב, א). התלמוד, אמר הרבי, לא אומר לנו שהם זכו לכך בעקבות למדנותם או צדקותם, אלא אך ורק משום שהיו שמחים ומשמחים בני אדם.

בכל המקרים האלה, הרבי ביקש להבליט את ההתקדמות הרוחנית, ולו גם הזעירה ביותר, אפילו של יהודים שהיו בעלי זיקה קלושה ליהדותם. הרבי נמנע מגינוי אותם יהודים על חטאיהם ושגיאותיהם. באופן מודע, הרבי הביט אל הצדדים החיוביים והטובים.

הרבי הקפיד לבסס את "לימוד הזכות" על מקורות יהודיים עתיקים. ייתכן ובכך רצה להביע את האמירה הברורה שגישתו המהפכנית-לכאורה אינה אלא שיבה לאתוס המקורי של היהדות. הרבי התעקש לעשות זאת גם במקרים שעלו לדיון ציבורי סוער. התבטאויותיו בזכות אותם אנשים זכו לביקורת נוקבת מצידם של מנהיגים ורבנים בולטים, אך פעם אחר פעם בחר הרבי להגן על אלו שספגו אש מקבוצות דתיות. הוא עשה זאת תוך התעלמות מוחלטת משיקולי מוניטין אישיים, זה היה חשוב בעיניו הרבה יותר מתדמיתו הציבורית.

גיבורי אנטבה

ביוני 1976, טיסה בתפוסה מלאה מתל אביב לפריז נחטפה בידי מחבלים מארגון אש"ף והונחתה בשדה התעופה באנטבה שבאוגדנה. במהלך שבעת הימים הבאים דיווחו ערוצי התקשורת על בני ערובה, דרישות הטרוריסטים, משא ומתן ותוכניות פעולה. לבסוף הדהימו כוחות צה"ל את העולם, במבצע פשיטה שארך תשעים דקות. המבצע ההרואי הסתיים בשחרורם של מאה ושניים מתוך מאה ושישה בני הערובה ובנטרולם המלא של המחבלים.

לאחר שבוע של טלטלה בינלאומית נרשמה תרעומת משני קצוות: מצד אחד היה זה האו"ם, ומצד שני קהילות חרדיות קיצוניות. דיפלומטים ושגרירים השמיעו ביקורת משפטית חריפה, אך טעונה בהרבה הייתה השתלחותם של רבנים מסוימים. הם התקשו לקבל את ההשלכות הפוליטיות של האירועים, אך לא פחות חשוב מכך – את המשמעות התיאולוגית-רוחנית שלהם. אותם רבנים לא היו מוכנים להודות שמדובר בנס, לאור העובדה שהחיילים עצמם לא היו דתיים בחייהם האישיים.

בתגובה לדבריהם הציע הרבי את נקודת מבטו החיובית בדברים פומביים שנשא. הרבי הריע לאומץ ליבם ולמסירות נפשם של חיילי צה"ל, "שהעמידו עצמם בסכנה בכדי להציל נפשות מישראל, שכל המציל נפש אחת כאילו קיים עולם מלא, וכל שכן ריבוי נפשות". בנוסף לכך, קבע הרבי כי אותם חיילים שימשו ככלי בידי ההשגחה העליונה ואף ציין כי הצלחתם היא בגדר נס אלוקי. כתוצאה מכך, אמר הרבי, "תבוא עליהם ברכת הטוב, וכמה פעמים ככה".

על דברים אלו, הרוויים אהבה וסנגוריה, הושמץ הרבי. "כיצד הוא יכול לשבח בפומבי את מי שעובר בקביעות על הלכות חמורות?!", תקפו.

הרבי השיב בתקיפות ובנחרצות לביקורת, אך אפילו במבקריו הוא ניסה למצוא "לימוד זכות". בדבריו התאמץ הרבי לנמק את עמדתם שלהם ולמצוא לה צידוק. ייתכן, אמר הרבי, שאותו אדם שמתייחס בזלזול ליהודים לא דתיים גדל בבית חף מאהבה. אם כך, אין להתייחס אליו כאדם רע לב אלא כמי שזקוק לחינוך טוב. גם כנגד השמצות והתקפות פומביות, בחר הרבי להגיב מתוך אהבה ותקווה לאחדות. לא היה דיון או נושא בו הרבי לא היה מסוגל למצוא נקודת טוב בכל אדם באשר הוא. לשמחתנו, נראה כי עם הזמן, גישתו המחבקת והחפה מביקורתיות הפכה לנורמה הרווחת.

גם בשפל המדרגה

הסיפור הבא ממחיש עד כמה 'קיצונית' תפיסתו החיובית של הרבי. הוא מתאר כיצד ביקש הרבי לגאול אף את זכרם של מי שנחשבו בעיני רבים כשפלים בבני עמנו – ה"קַאפּוֹאִים", אותם אסירים במחנות הריכוז שפיקחו על אסירים אחרים עבור הנאצים.

הארווי סבדוס היה עיתונאי וסופר אמריקאי מפורסם, שבכתיבתו עסק רבות באופן בו רעיונות מתורגמים למעשים ובממשק שבין מנהיגים להמון. בשנת 1964 ראיין סבדוס את הרבי, והעמיק בשיחה עם הרבי על שאלות אתיות כאובות העולות מהשואה, כגון השמועות והדיווחים על כך שמנהיגי קהילות יהודיות מסוימים צייתו לגרמנים ואף שיתפו עמם פעולה למטרות רווח אישי.

כך סיפר סבדוס עצמו: "פתחתי בבירור דעתו על הגורמים לשואה שהובילה להכחדתם של שישה מיליוני יהודים, והפולמוס לגבי התנהלות ההמון הגרמני וכן ההנהגה היהודית. עניינים אלה ייסרו את העולם המערבי כולו, בעיקר מאז הופעת ספרה של חנה ארנדט על משפט אייכמן.

"בתשובתו הוא לא איזכר שום מושג מופשט, תיאולוגי או פילוסופי. גם לא העיר, כפי שהעיר רבי חסידי אחר, לגבי החטאים שוודאי חטאו הקורבנות, עליהם נענשו באופן כה מזעזע בידי האלוקים. הרבי נקט גישה אחרת. הוא התייחס למציאות הפוליטית ששררה ולקושי העצום הכרוך בדבקות באמונתך כנגד משטר טוטליטרי. 'הנס הוא שלמרות הכול התקיימה בכלל איזו התנגדות, התארגנות או הנהגה', הוא אמר. לכך, אני מודה, לא ציפיתי".

בעיניו של הרבי, לזכות אותם מנהיגים שבגדו בבני עמם עומד ניסיונם להתמודד באופן מיטבי עם סיטואציה בלתי אפשרית. אין פלא כי התגלתה בגידה בדרגים הבכירים, זו תופעה מובנת לאור התנאים המזוויעים. הפלא הוא שיש מי שהצליח להתעלות על פיתויי השעה, ובאותם גיבורים מופלאים יש להתמקד.

בהמשך דבריו הפך הרבי את היוצרות והפנה את שאלותיו המפורטות למראיין בנוגע לכתיבתו החברתית-פוליטית.

"הרבי התעניין במיוחד בספרי 'על הקו' ((On the Line, בו הצגתי מספר דמויות בדיוניות שכולן עבדו במפעל לייצור כלי רכב. ניסיתי, באמצעות אותן דמויות, להדגים את השפעתה של אותה עבודה על חייהן.

'מה הייתה מסקנתך?', שאל הרבי. 'האם הצעת', המשיך וחקר, 'שעל העובדים המנוצלים והאומללים הכבולים למכונותיהם להתקומם ולמרוד?'. 'ודאי שלא', עניתי. 'זו הצעה לא מציאותית בעליל'".

הרבי הביט בו בשתיקה. לפתע הבין סבדוס לאיזו תובנה הוביל אותו הרבי.

"לא היית יכול", אמר הרבי, "להמליץ בלב שלם על מהפכה לאותם עובדים אומללים החיים במדינה חופשית. לא היית מסוגל לראות זאת כאפשרות מעשית עבור מנהיגיהם. אם כך, כיצד תתבע זאת מהנאנקים והנטבחים תחת המגף הנאצי?".

התיק נסגר. החמלה אמרה את דברה.

אותו רבי שהקדיש את חייו לגילוי הפוטנציאל האדיר שישנו בכל אדם, מצליח, באמצעות הזדהות עמוקה ונדיבות לב, להסיר את משאם הכבד של הקטרוג והשיפוטיות מכתפיהם של מי שסבלו מתנאים לא אנושיים בעליל. הרבי היה לא רק מומחה בזיהוי הטוב הגנוז בכל אדם, אלא גם בהבעת חמלה כנה לאתגרים הפוקדים אותו. במילים אחרות, אין מי שאין לו זכות ואין אדם שאי אפשר להזדהות עם אתגריו, גם מי שנראים בעינינו הגרועים שבבני האדם.