אם אנו מעוניינים להבין את שרשי התפיסה עליה דיברנו בפרק הקודם, שלפיה האדם מוגדר על פי נשמתו הקשורה תמיד לאלוקים, נהיה מוכרחים לשוב אל המחצית השנייה של המאה השבע עשרה במזרח אירופה.

החיים היהודיים היו מסוכנים במיוחד. פרצי אלימות קיצוניים פגעו תכופות בקהילות שלמות. העם היהודי טרם התאושש מההרס והזעזוע שהותירו פרעות חמלניצקי, במהלכן נטבחו רבבות יהודים ברחבי אוקראינה. הנהייה המשולהבת אחר משיח השקר שבתאי צבי, אשר לבסוף התאסלם, הסתיימה במכה אנושה למורל העם כולו, מאירופה דרך צפון אפריקה ועד המזרח התיכון.

גם מבחינה פנים-חברתית היה העולם היהודי על סף פירוק. הפער החברתי בין האליטה המלומדת וההמון הנבער נדמה כבלתי ניתן לגישור. לעומת אותה שכבה חברתית דקה, רובם המוחלט של היהודים חשו חסרי אונים ואף חסרי ערך מבחינה רוחנית. לימוד התורה והקשר עם אלוקים בכלל היו נחלתם של מעטים ומיוחסים.

אם לא די בזאת, באותם ימים נוסדה תנועת ההשכלה. חמושה בסיסמאות נאורות, החלה ההשכלה למשוך את ליבם של למדנים צעירים ברחבי אירופה. הם מצידם עזבו למענה את הדת והקהילה, נוהים אחר מקסם שווא של חירות עמומה. גופם, נפשם ורוחם של יהודי אירופה איימו לקרוס, ותקווה לא נראתה באופק.

על רקע עגום זה הופיע על בימת ההיסטוריה, במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, המרפא והמורה הדגול המוכר בשם "הבעל שם טוב" (או הבעש"ט), מייסד תנועת החסידות. כמו רופא בזירת אירוע רב נפגעים, ביקש הבעל שם טוב לחבוש בעדינות את לבבם של החבולים והנדכאים. אל מול הכאב והייסורים, הוא הפיץ שמחה. אל מול הדיכוי, הוא בישר אושר וחירות רוחנית. בחייהם הצנועים של היהודים הפשוטים הוא ראה את האור העליון והקדוש ביותר.

באמצעות מגוון גישות חדשניות, הכוללות שירים, סיפורים ואמונה תמה, שאף הבעל שם טוב לתחייה כוללת של הנשמה היהודית. לשם כך הפיץ בקרב ההמון את סודותיה של תורת הנסתר, שהייתה עד אז נחלתה הבלעדית של האליטה הרוחנית. בכל מקום אליו הגיע, הצית הבעל שם טוב את אש המהפכה הקדושה בליבם הנלהב של רבים, מהפכה אשר הדיה נשמעים עד היום.

איפה המתג?

כעת נקפוץ קדימה בזמן, קרוב למאתיים שנה מאוחר יותר, אל שנת 1951. פחות מעשור לאחר אימי השואה, ומספר שנים לאחר שיהודי המזרח התיכון גורשו מארצותיהם. ברגע היסטורי זה הוכתר הרבי כמנהיג. בדומה לתקופתו של הבעל שם טוב, גם אז סחפו רוחות הרס, בלבול, הלם ותלישות את העולם היהודי כולו. מחזות האימה של ההרג והעקירה הותירו רבים במבוכה דתית ואמונית ללא מענה. שוב דוכאה עד עפר רוחו של העם כולו.

בנוסף לתהפוכות הגיאו-פוליטיות, מגמות ההתבוללות, החילון וההתפלגות לזרמים קרעו קרעים עמוקים בתוך העם. היהודים הדתיים, שהיו אז מיעוט ניכר, העדיפו לרוב להסתגר בתחומם ובתוך מוסדותיהם. גם הזרמים האחרים התכנסו לתוך עצמם. הפילוג והניכור בין חלקי העם כמעט והפכו לקרע שלא ניתן לאחות יותר לעולם.

אך כנגד האיבה והמחלוקת קם הרבי והפגין אחריות. לא כלפי חסידיו בלבד, אלא כלפי העולם היהודי כולו. על כתפיו הרחבות נטל הרבי את גורל היהדות, ותבע להשיב לעם מפוצל ושבור את אמונתו, אחדותו ותשוקתו. האסטרטגיה שהגה הרבי הייתה נועזת ולא נטולת סיכונים. כפי שתמצת באופן מדויק הרב יונתן זקס זצ"ל, שכיהן במשלך שנים כרבה הראשי של בריטניה, הרבי ביקש "לחפש אחר כל יהודי באהבה, כפי שניצודו בעבר בשנאה".

זה היה המניע העמוק מאחורי הפעילות שלא הייתה כמוה שהוביל הרבי. החזון הזה הוביל את הרבי לייסד מגוון יוזמות החורגות מגבולות התנועה החסידית ואף מתחום הקהילה הדתית בכללותה. שטח פעולתו של הרבי היה העולם כולו. הרבי ביקש לפתוח את הבית היהודי לכולם ולהזמין לתוכו כל יהודי ויהודייה. לכל אחד מהם שמור מקום, קבע הרבי, ללא שום קשר לבית גידולם, השכלתם התורנית או מידת הקפדתם בקיום המצוות.

זו גישה שאומרת שהיהדות דומה יותר למשפחה מאשר לדת. השתייכות למשפחה איננה מותנית במעשיו של בן המשפחה. היא בלתי ניתנת להחלפה ולשינוי. יכולות לפרוץ מריבות בין בני משפחה, אך אין בכך כדי להשפיע על הזיקה העמוקה ביניהם. יהיה מה שיהיה, לכולנו שמור מקום סביב השולחן. יהודי הוא יהודי הוא יהודי, הוא חלק מהמשפחה. שום דבר לא יכול לפגום בקשר הנצחי שבינו לבין אלוקים.

ביותר ממובן אחד, הרבי המשיך את דרכו של הבעל שם טוב. הרבי קבע נחרצות כי לכל היהודים החיים לאחר השואה עומדת הזכות, ואף החובה, לזהות ולהגביר את האור המצוי בזולתם. לכולנו יש מה להציע לעולם, פסק הרבי. לא צריך להיות רב או רבי כדי לעסוק במלאכה קדושה זו. כל אחד ואחת מאתנו זכה בנשמה אלוקית ייחודית, ואין אף אחד אחר שיוכל לשקף את אורו של אלוקים בגוון הייחודי לאותה נשמה.

כך אמר הרבי בשיחה שקיים עם קבוצת סטודנטים בשנות השישים: "ניתן להמשיל את פועלו של הבעל שם טוב ליחס בין נורת החשמל לתחנת הכח. זה היה ענינו של הבעל שם טוב, לבאר ולהכריז שכל יהודי, בלי יוצא מן הכלל, מחובר הוא ל'תחנת הכח', ובפנימיותו של כל אחד ואחת מישראל ישנו 'מתג' כדי להפעיל כח זה, ואם רק יחפש את ה'מתג' - ימצאנו. אי אפשר לדעת מלכתחילה מהו אותו 'מתג', ייתכן שהוא מילה אחת בלבד. אך כאשר מגלים ומעוררים את נקודת ה'מתג' שבו, אזי נפתח הבאר או המעיין הפנימי שבנשמתו".

נשמה יהלום

כמו הבעל שם טוב בזמנו, גם הרבי חזר והזכיר אינספור פעמים כי בכל יהודי ויהודייה שוכנת נשמה נצחית שאורה אינו תלוי בתנאי חייהם ובבחירותיהם עד לאותו רגע. זו תפיסה שאומרת כי כולנו בניו של אלוקים ושאף אחד מלבדו איננו מסוגל לאמוד את ערכה האמיתי של כל נשמה.

בצהרי יום ראשון חם מהרגיל בקיץ של שנת 1991 עמדה אישה מבוגרת בסבלנות והמתינה לתורה. יחד עמה חיכו בני אדם מכל רקע אפשרי לקבלת ברכה מהרבי בצירוף שטר של דולר שאיתו יקיימו את המצווה לתרום לצדקה. בהגיע תורה, לא הייתה יכולה האישה להתאפק וקראה: "רבי! אני עומדת כאן רק שעה ואני כבר מותשת. אתה עומד כאן במשך שעות על גבי שעות, כיצד אינך מתעייף?". חייך הרבי קלות וענה: "כשסופרים יהלומים לא מתעייפים".

הרבי הביט תמיד אל מעבר למעטה החיצוני והתייחס רק לפנימיות הנפש. "דע לפני מי אתה עומד", אומרים חכמי המשנה (אבות, ג, א). הפירוש הפשוט של האמרה הוא שיש להיות מודעים לנוכחות האלוקית. הרבי, בדרכו, יישם הוראה זו גם במישור הבינאישי. התמקדות במהות הרוחנית של הניצב לפניך מובילה מידית להשתאות והערכת הייחודיות בה ניחן. הסתכלות כזו מעצבת את כל מערכת היחסים עם אותו אדם. כשתביטו אל תוכו, כל אינטראקציה ביניכם תנבע מאהבה עמוקה.

האמת היא שתפיסה זו הייתה אחד מיסודותיה של תורת החסידות במשך מאות שנים, כפי שיעיד הסיפור הבא.

ר' מוניה מוניסזון היה סוחר יהלומים מצליח וחסיד של הרבי שלום דוב בער, מנהיג חב"ד באותה עת. במהלך פגישת יחידות, שיבח הרבי מספר יהודים שנדמו באופן שטחי כפשוטים ביותר. ר' מוניה הביע תמיהה על המחמאות שהרעיף עליהם הרבי משום שהם נראו כמו אנשים שלא ראויים במיוחד לציון. "איני רואה את האיכויות המיוחדות שלהם", העיר.

בהמשך השיחה, שאל לפתע הרבי את ר' מוניה אם יש ברשותו יהלומים. ר' מוניה הוציא מכיסו צרור יהלומים והציג אותם בפני הרבי. הוא ציין בהתפעלות מיוחדת את איכויותיה הנדירות של אחת האבנים. "איני רואה שום ייחוד באבן הזו", העיר הרבי. "צריך להיות 'מבין' בשביל זה", ענה ר' מוניה.

השיב לו הרבי בחדות: "גם כדי לראות את איכויותיה המיוחדות של נשמה יהודית צריך להיות 'מבין'".

כל אחד יכול לזרוק הערכה חפוזה המבוססת על נתונים שטחיים וחיצוניים, כמו הקפדה דתית או מעמד חברתי. אך יהודי, כמו יהלום, עלול להתכסות בבוץ ועפר מבחינה חיצונית ובה בעת להאיר באור יקרות בפנימיותו. האופן בו אתם מביטים על אחרים יקבע לרוב מה תראו בהם. אם כך, עליכם לשאול את עצמכם האם בחרתם להתמקד בשכבת הפחם החיצונית, או דווקא בגחלת הפנימית, זו שרק מחכה שתלבו ותבעירו.

רקע ממשי

בימינו מקובל להגדיר 'דתיות' על פי רמת הקפדתו או ידענותו של אדם. מעשיו והשכלתו של אדם, כך נראה, הם מקור הקשר בינו לאלוקיו. תורתו של הרבי מעמידה במוקד הדיון את הנשמה עצמה. לימוד התורה וקיום המצוות מסייעים לנו לבטא את הקשר הפנימי בין אדם למקום ובין אדם לחברו, אך לא הם אלה שיוצרים אותו. על אף שיש הטוענים אחרת, אין דבר כזה 'יהודי רע'. ישנם רק ממדים שונים של טוב, אלא שנדרש המבט הנכון בכדי לחשוף אותם.

הקביעה כי לכל יהודי, גם חסר ההשכלה התורנית, הניסיון או ההקפדה, שמור מקום בראש השולחן, הייתה אבן פינה בתורת התחייה הרוחנית וההתחדשות הקהילתית שהנחיל הרבי. ברוח זו פנה הרבי לכל יהודי באשר הוא. גם ליהודים המכונים 'חילוניים' קרא הרבי: אינכם חילוניים כפי שנדמה לכם. אתם שייכים למסורת עתיקה וליסוד נצחי של קדושה. זה נמצא בתוככם ומשתוקק להתגלות ולהשפיע. כך הוא עורר והניע את חזרתם של יהודים כה רבים לאמונה ולאורח חיים יהודיים במחצית השנייה של המאה העשרים. זה היה המסר המעצים, המחזק והמכיל שנגע לליבם של אנשים כה רבים שמצאו את הדרך בחזרה אל התורה. האמונה כבר בערה בקרבם. כל שנדרש מהם היה 'להדליק את האור'.

"מאז ומעולם", אמר הרבי לעיתונאי גרשון קרנצלר בראיון חגיגי לרגל התמנותו לאדמו"ר, "האמינה חב"ד כי אין אף יהודי, אף הרחוק ביותר למראית עין או בעיני עצמו מיהדותו, שאין טמונה בו איזו נקודה טובה, איזו מצווה שעל פי טבעו או נטייתו יוכל לקדם. ניתן וחובה לתעל את אותו ניצוץ של טוב מצוי בכל נשמה למען טובת העולם כולו". אלו היו עקרונות שיושמו באופן מלא בפעילותו הענפה של הרבי בעשורים הבאים.

ג'ורג' רוהר הוא איש עסקים ותומך נלהב של יוזמות רבות של תנועת חב"ד. בעת יחידות עם הרבי, סיפר רוהר כי ארגן תפילת ראש השנה ליותר ממאתיים יהודים "חסרי כל רקע יהודי". בתגובה, זיכה אותו הרבי במבט נוקב והעיר: "עליך להסביר לכל אחד ואחת מהם כי הם בעלי רקע ממשי כבני אברהם יצחק ויעקב ובנות שרה, רבקה, רחל ולאה".

לדעת לחפור

כך ראה הרבי את עצמו ואת תפקידו: לפנות ישירות לנשמה היהודית בשפתה שלה ולהבעיר את אורה. אמונה זו בנשמה היהודית היא שהניעה את הרבי להושיט את ידו אל כל הנקרה בדרכו, בין באופן אישי ובין באמצעות שליחיו הרבים הפזורים בכל קצות תבל, ולגעת בלבבות.

"מה מעשיך?", שאל הרבי גבר צעיר שנכנס לפגישה עמו, והוא השיב: "אני סטודנט. לומד לתואר שני בחינוך". "יפה", ענה הרבי, "גם אני הייתי סטודנט לפני כמה שנים". מעט מופתע, שאל הסטודנט: "ומה למדת, תיאולוגיה?". "לא, למדתי הנדסת חשמל", ענה הרבי בחיוך. "אבל אני מעדיף להדליק את האור בנשמותיהם של בני אדם". למראה תימהונו וסקרנותו הגלויים של בן שיחו, הוסיף הרבי וביאר: "לכל אדם יש נשמה, ניצוץ אלוקי שבוער בתוכו. יש המתרחקים כל כך מאורם הפנימי, שלעיתים אף נראה שהוא כבה לגמרי. אך הנשמה דומה למבעֵר קטן: היא לעולם אינה נכבית לגמרי. כל שצריך הוא לקרב אליה להבה של אהבה, עד שתהא שלהבת עולה מאליה. זו מטרתי: להאיר את החיים היהודיים באמצעות גילוי אורה וליבוי אותו ניצוץ עד שיאיר באור יקרות".

בשיחה אחרת עם קבוצת סטודנטים, נשאל הרבי מהו תפקידו של רבי. באופן מפתיע, בחר הרבי לענות במשל מתחום הגיאולוגיה: "כמו באדמה, כך טמונים גם ביהודי אוצרות רבים ונשגבים. אולם יש לדעת 'לחפור' כדי למצאם. כשאין יודעים 'לחפור' מוצאים רפש ואבנים. פרויד ניסה 'לחפור' בנפש האדם ומצא רפש. אדלר ניסה גם הוא 'לחפור' ומצא אבנים וסלעים. אולם כשיודעים כיצד 'לחפור' בנפש האדם, מוצאים את האוצרות שבו. זהו תפקידו של הרבי. הוא מגלה את הזהב, הכסף והיהלומים הטמונים בכל יהודי".

כולם קרובים לאלוקים

מתוך מבט חודר אל טבע הנשמה היהודית, האיר הרבי גם את עיניהם של אלו הנוטלים חלק משמעותי במיזמי 'קירוב רחוקים'. הוא ביקש לשלול את תחושת ההתנשאות או העליונות שעלולה להיווצר אצל אנשים שעוסקים בתחום.

הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לישראל לשעבר, סיפר פעם לרבי כי הוא מעורב באופן פעיל ב'קירוב רחוקים' – השבת יהודים אל דרך התורה. הרבי תיקן אותו וטען: "איננו יכולים לתייג אף אחד כ'רחוק'. אין באפשרותנו וסמכותנו לקבוע מי רחוק ומי קרוב. הרי כולם קרובים לאלוקים!".

על פי מודל הפעולה הרוחנית של הבעל שם טוב, הציב הרבי מחדש את הנשמה במוקד העבודה הרוחנית. מתוך אהבה עזה ודאגה לגורל הנשמה, ראה הרבי כל יהודי כקדוש. "עמך כולם צדיקים" (ישעיהו, ח), הייתה מציאות מוחשית עבור הרבי.