שלמה המלך, החכם מכל אדם, אומר בספר משלי : "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם. אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה".

ידוע ומפורסם כי הנמלה לא חיה יותר מממוצע של ששה חודשים. בתקופה קצרה זו אין היא מסוגלת לאכול יותר מגרגיר או גרגיר וחצי של תבואה. אולם היא אוספת כה הרבה שהיה מספיק לה למשך שנים ארוכות לו זכתה והיתה חיה כל כך הרבה.

מדוע היא עושה זאת? מדוע טורחת הנמלה ואוספת מזון רב, כשאין לה כל צורך בו?

הסיבה היא פשוטה ומופלאת כאחת.

הנמלה, יצור קטן ומעניין זה, חושבת: אולי יאריך השם יתברך בורא כל העולם את ימי ושנותי? אאסוף איפוא מאכל לרוב, שיהיה לי מה לאכול במקרה ואקבל "ארכה" מן השמים...

תקוה תמימה זו מדרבנת את הנמלה לעבודה מתמדת. אין היא יושבת "בחיבוק ידיים" ואין היא נלאית מלעבוד ולאסוף מזון לימים יבואו.

ולזה התכוון שלמה המלך כאשר יעץ ללמוד ממעשיה של הנמלה. "לך אל נמלה עצל" - לך ואסוף מצוות ומעשים טובים כל זמן שאתה יכול, כל זמן שאתה חי ויש לך כוח.

ואכן, יהודי צריך תמיד לחפש אחר מצוות ומעשים טובים. לעולם אין זה מספיק, ולעולם אין לאמר די. כמו הנמלה האוספת גרגיר לגרגיר, צריך היהודי לעשות מצוה ועוד מצוה כל ימי חייו.