בעיירה קטנה ליד העיר קובנה שבליטא, חי לפני למעלה ממאה וחמישים שנה יהודי שהיה למדן, ירא שמים ומכובד בין הבריות. שמו של יהודי זה אינו ידוע לנו, אולם נקרא לו בשם ר' יוסף.

בבעלותו של יוסף זה היו פונדק ומלון להם יצא שם טוב בכל הסביבה. עשירי הסביבה והפריצים היו נפגשים שם לעתים תכופות, שם היו שותים כוסית וודקה ונהנים מהמאכלים הערבים שהכינה הגברת. תודה לא-ל, פרנסה לא היתה חסרה לו, ליוסף, וכך הוא יכל להקדיש חלק ניכר מזמנו ללימוד התורה. שמו הטוב התפרסם בין יהודים, ולהבדיל, נכרים כאחד.

הימים היו אחרי ה"התקוממות הפולנית" המפורסמת בשנת תקצ"ד (1834). גדוד צבא רוסי חזר מן החזית הפולנית, וחנה בעיירה.

מפקד הגדוד, קצין רוסי בכיר, התאווה ללגום מעט יין ובירר היכן יוכל להשיג את מבוקשו. אנשי המקום סיפרו לו, כמובן, על פונדקו של יוסף, והוא מיהר לשלוח את שלישו לרכוש בקבוק יין משובח.

חלפה שעה קצרה והשליש חזר בידים ריקות. "אני מתנצל, אך היהודי אמר כי היום שבת וכי אסור לו לסחור בשבת". המפקד כעס, ושלח שני חיילים להודיע ליהודי שאם חייו יקרים לו, עליו למכור לו בקבוק יין, ולא – אחת דתו.

לא עבר זמן רב וגם שני החיילים חזרו. יין אמנם לא הביאו איתם אך בידיהם היה צרור מפתחות. "מה קורה כאן"? שאל הקצין הזועם. "היהודי אומר שאסור לו למכור בקבוק יין, אך הדבר היחידי שביכולתו לעשות הוא למסור לנו את מפתחות מחסן היין, משם יוכל המפקד לקחת יין ככל שירצה. אך למכור – הוא לא ימכור בשום פנים ואופן".

חמתו של הקצין שככה והלכה, במקום זה החל להתפלא: "יהודי משונה"! הרהר הקצין בלבו. "בקבוק יין אינו רוצה למכור לי, ולעומת זאת הוא מוכן לתת לי את כל יין מרתפו בחינם! מהיכן נובעת חוצפה כזו אצל יהודי? ואולי, יותר נכון, עוז שכזה? אני מוכרח לראותו במו עיני"!

בהכנסו לבית היהודי, נשאר על עמדו מלא התפעלות. הזוהר שחפף על הבית, נרות השבת שדלקו על השולחן מעל גבי מפה צחורה, המכוסה בכלים יקרים ומאכלי שבת ערבים, יוסף אשתו ובניו לבושים בבגדי שבת נקיים מסובים מסביב לשולחן. כל זה שיוה לבית הדרת קודש שבקעה מכל צד ופנה שבית. הדבר פעל על הקצין רושם כביר, הוא הרגיש שהוא נמצא בעולם חדש ולא מוכר, עולם של קדושה וטהרה...

יוסף בירך אותו לשלום והזמינו לשבת ליד השולחן. האוירה המיוחדת בחדר השאירה רושם עמוק על הקצין, ולמרות שרצה "ללמד לקח" את היהודי פנה אליו באדיבות ושאל: "כיצד קרה הדבר שסירבת למכור לי, קצין בכיר בצבא הצאר הרוסי, בקבוק יין"?

"האלוקים, אשר הוא למעלה מכל הקצינים והמלכים, אסר עלינו את המסחר ביום קדוש זה" השיב יוסף ברוגע. "אך הייתי מאושר לו אוכל לארח אותך ככל יכולתי. מצות הכנסת-אורחים היא מצוה נכבדה ביותר. איזה יין ירצה אדוני לשתות? אצוה להביא כל שתבקש, אולם לא בתור קונה אלא בתור אורח" סיים יוסף את דבריו.

הקצין השתומם ביותר בשמעו את דבריו העדינים של היהודי שנאמרו בנחת ובפקחות רבה. הוא נענה להזמנה האדיבה, התיישב ליד השולחן ואכל מכל מאכלי השבת הטעימים: דג ממולא, פשטידה, עוף צלוי וכל טוב, ולקנוח סעודה – יין עתיק ומשובח.

לפני שיצא הוציא הקצין מלא חפניים מטבעות זהב ובקש למסרם ליוסף כתשלום עבור הארוחה הדשנה, אך יוסף סירב בתקיפות. "הלא כבר סיכמנו שאתה אורח ולא לקוח" התעקש.

הקצין הוציא פנקס קטן ורשם את שמו של יוסף וכתובתו למזכרת, לחץ בידידות רבה את ידו ושב למעונו שמח וטוב לב.

חלפו מספר שנים, וביום בהיר אחד הופיעה לפתע קבוצת שוטרים באכסניתו של יוסף ובידיהם צו מאסר. בחוץ חיכתה מרכבה שחורה, ויוסף הובל לעיר וילנא תחת משמר כבד, כאילו היה פושע פלילי. אחר בירורים וגישושים רבים נודע שמנהיג המורדים נתפס, ובאחד המסמכים שנמצאו אצלו נתגלה שהוא היה נוהג להיפגש תכופות עם פריצי הסביבה באכסנייתו של יוסף. המשטרה הסיקה מכך שגם יוסף הינו אחד הפעילים במחתרת זו. עונש כבד חיכה לו ליוסף, וגזר הדין הצפוי היה גזר-דין מוות.

יושב לו יוסף בכלא ואומר פרקי תהלים בכוונה גדולה ובדמעות. לפתע נפתחת הדלת ובפתח מופיע המפקח הכללי על בתי הסוהר שהיה בסיור שגרתי. כשראה המפקח את יוסף הוא ניגש אליו בהשתוממות: "מה אתה עושה כאן, ידידי היקר"?

היה זה לא אחר מאשר אותו מפקד שבילה בביתו באותו ליל שבת. במשך הזמן הוא קודם בסולם הדרגות, עד שהגיע למשרה רמה זו.

"אינני יודע בעצמי מה אני עושה כאן" פרץ יוסף בבכי. "אך דבר אחד אוכל להבטיח לך: אני נקי מכל אשמה".

"אין לי כל ספק בכך" השיב המפקח. "אני כבר אדאג שתשתחרר בקרוב. את החוב המגיע לך עבור האירוח הנפלא אשלם במלואו; את אותו ליל שבת, לא אשכח לעולם".