באחרי צהרים נאה של יום שישי, זמן קצר לפני הדלקת הנרות, הבייביסיטרית שלי נקשה על הדלת. היא הייתה אמורה לשמור על ילדי בן השנה ועל בן הארבע שלי בעודי מלווה את שני ילדיי הגדולים יותר למסיבת בר מצווה. כל השבוע ציפיתי בכיליון עיניים להתלבש יפה וללכת לבקר את משפחתי החיה בבונדי ביץ' בסידני שבאוסטרליה. כיוון שבית הכנסת שכן במורד גבעה גדולה, נעלתי את נעליי השטוחות והנעלתי גם לילדים נעליים נוחות. הבית היה ללא רבב וריח השבת מילא את האוויר. בדקתי שכולם מוכנים ללכת. הדלקתי גפרור והתכוננתי לומר את הברכה על הנרות, כאשר לפתע צצה במוחי מחשבה מסוימת. רצתי להביא עוד פמוט לשרון, הבייביסיטרית שלנו, והנחתי אותו מהר על מגש הכסף הנוצץ.

"שרון, היית רוצה להדליק נר של שבת?" חשבתי שהיא תשמח שכן היא הכירה היטב את השבת ואת החגים השונים. פתאום ראיתי אותה מסמיקה והיא הכריזה, "אני לא מדליקה נרות מאז הגירושים שלי. אני כועסת עכשיו ולא מתחשק לי". ידעתי שהיא עוברת תקופה קשה, אבל לא תיארתי לי שהיא תתמודד עם הקושי בצורה כזאת.

הזמן הלך ואזל, אבל חשבתי שאתן לזה צ'אנס נוסף. "בבקשה, שרון, את תרגישי טוב יותר אם תוסיפי עוד קצת אור לעולם שלך..." אבל אף אחד מן הטיעונים שלי לא כבש אותה וראיתי שמוטב שאדליק את הנרות שלי לפני שהשבת תיכנס. הילדים התגודדו סביבי כדי לקחת חלק בטקס היפה, ובתי הדליקה את נרותיה ראשונה. בשבוע הזה הדלקתי את הנרות שלי בלב כבד. הכאיב לי שמישהו יסרב למעשה כל כך יפה, נשי ומיוחד.

לא חשתי בנוח להשאיר פתיל כבוי על פמוט שעל מגש הכסף שלי, אבל ידעתי שמוטב שאזדרז לצאת. חשתי כובד ומועקה בלבי, ביודעי שאישה זו כה כועסת שהיא לא מוכנה להדליק את נרות השבת. זה לא הסתדר לי היטב. לא הייתי מסוגלת לשמור את זה לעצמי וסיפרתי על כך לבעלי כאשר צעדנו במורד הגבעה הענקית. היה לי עצוב שלא שכנעתי את שרון להדליק את הנרות. אחרי טקס תפילה מקסים ולאחר מכן ארוחת שבת נאה ששרו בה הרבה, חשתי קצת יותר טוב, אך עדיין לא הצלחתי לשכוח את שרון.

בעת הצעדה הביתה באותו ערב, חשבתי מה אוכל לומר לשרון כאשר אחזור. ואז הבנתי פתאום: מי אני שאשפוט אותה? מה זה ענייני לנסות "להכריח" אותה לעשות מצווה? איך אני יודעת מה היא עוברת או עם אלו קשיים היא נאלצת להתמודד תוך כדי גידול ילדתה לבדה, בכוחות עצמה?

בעודי מהרהרת במחשבות הללו התקרבתי הביתה והייתי להוטה להשכיב את הילדים לישון. כאשר פתחתי את הדלת לביתי ראיתי הפתעה מעניינת אך יפה. שרון הייתה מכורבלת על הספה שלי וקראה ספר על האישה היהודייה, ספר בעברית המבוסס על משנתו של הרבי מנחם מנדל שניאורסון. היא הייתה כל כך שקועה בקריאה שלא הבחינה בכך שאני עומדת שם כשאני "בהלם". ברגע ששמה לב שאני בבית, מייד קמה מן הספה ושאלה אם היא יכולה לשאול את הספר.

החלפנו כמה דברים על הערב שעבר על שתינו (שכן היא הייתה לבדה בבית שלי) והיא אמרה לי, "מדוע אני כל כך כועסת על נרות השבת? מה הם עשו לי? אני מצטערת שכל כך כעסתי עליהם קודם". הבטחתי לה שהיא יכולה לכפר על כך אם תדליק אותם בשמחה בשבוע שלאחר מכן, וכמובן שהיא הסכימה לעשות זאת. לאחר מכן היא הוסיפה, "לא יכולתי שלא להבחין בספר הזה הכתוב בעברית אודות כוחה ועוצמתה של האישה היהודייה. אני מבטיחה לך שבשבוע הבא אדליק את הנרות ביחד עם בתי. מעולם לא הבנתי כהלכה את מלוא הפוטנציאל והייחודיות של האישה היהודייה המודרנית". הרגשתי הקלה עצומה באותו לילה, והייתי מופתעת מאוד. עוצמת הנשמה יכולה לחדור אפילו בזמנים קשים. מעולם לא סיפרתי לשרון שאני עצמי חיכיתי להזדמנות שבה אוכל לקרוא את הספר בעצמי. הוא ישב על המדף שלי במשך כמעט חמישה חודשים...