בסימן זה שב"קונטרס אחרון" מוסברת מעלה נעלית בצדקה, שעושה יהודי כלי שהביטול העצמי של בחינת "חכמה" שבנשמה (שלמעלה לגמרי משכל והשגה) יאיר בפנימיות נקודת הלב שלו.

בהתאם לתוכן זה, היה מתאים יותר מקומו של סימן זה ב"אגרת הקודש", וכפי שכבר הוזכר בפתיחה ללימוד "קונטרס אחרון", מציין אכן הרבי: שצריך עיון כיצד בא סימן זה (וכן מספר סימנים נוספים) בחלק זה (שב"תניא") של "קונטרס אחרון".

הרבי מציין עוד, שהענינים הנידונים בסימן זה - מוסברים גם (ביתר פירוט) ב"לקוטי תורה", בתחילת פרשת ראה, ובמאמר דיבור המתחיל "אמר ר' יהושע בן לוי בכל יום כו'" משנת תרפ"ח של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע.

"וצדקה כנחל איתן" (בעמוס סוף סימן ה). -

בפסוק נאמר שם: "יגל כמים משפט", שהמשפט שהיה מוסתר ונעלם - יתגלה כמו מים (המתגלים מעומק האדמה), וצדקה תתגלה בחוזק כמו נחל האיתן שהוא נחל חזק הזורם בחזקה, פרוש, -

הדברים ברוחניות ופנימיות הענינים, הוא כמו ש"נחל איתן" הוא המשכה הנמשכת מבחינת "איתן", -

"נחל" הוא המשכה, כנחל הנמשך, ומהיכן באה ההמשכה - מ"איתן", מבחינת "חכמה". חכמה נקראת "איתן". וכידוע ששלשה פירושים ב"איתן": "איתן" מלשון תוקף, "איתן" מלשון קשה ו"איתן" מלשון יושן. ושלשה ענינים אלה ישנם בבחינת "חכמה" שבנשמת יהודי ומרומזים באות יו"ד, שהיא בחינת "חכמה", וביו"ד ישנה ה נקודה של היו"ד וקוץ העליון וקוץ התחתון, שהיא -

בחינת ה"איתן" - חכמה - כפי שהיא נמשכת בבחינת "נחל", היא, בחינת "נקדה בהיכלא" -

בלשון הקבלה, "נקודה בהיכלא" היינו שמנקודת ה"חכמה" נמשך בהיכל ה"בינה", או כפי שמהביטול העצמי שבנשמה מבחינת "חכמה" (שלמעלה מהביטול והאהבה של השגה והתבוננות של "בינה") נמשך בנקודה הפנימית של הלב, שהיא ה"היכל" להמשכה זו שמ"חכמה", ו"תרין רעין וכו'", -

דלא מתפרשין" - כפי שנקראות "חכמה" ו"בינה" של הספירות למעלה, שה"יחוד" שלהן הוא תמידי לשם קיום העולם, לכן הן נקראות "תרין רעין דלא מתפרשין", שני חברים שאינם נפרדים, ואותיות "איתן" משמשות לעתיד, -

כשרוצים להשתמש, בלשון הקודש, באות המציינת את המלה לעתיד, משתמשים באחת מארבע האותיות: אל"ף, יו"ד, תי"ו ונו"ן: "אפעל", "יפעל", "תפעל" ו"נפעל". משמעות הדבר ברוחניות היא, שהמלה "איתן" מורה על גילוי שלעתיד, שלעתיד יתגלה גילוי כזה, פרוש: אנא עתיד לאתגליא, -

אני עתיד להתגלות, כעת אני בהעלם ולעתיד זה יתגלה, כמו שכתוב: "הנה ישכיל עבדי וגו'", -

"ישכיל" בלשון עתיד, והיינו ש -

בביאת המשיח, שעליו נאמר "ישכיל עבדי", יתגלה אז אור-אין-סוף ברוך-הוא ויחודו יתברך תוך פנימיות נקדת הלב, על ידי המשכת "נחל איתן", הוא הארת חכמה עלאה, -

חכמה עליונה, שיאיר בפנימיות הלב, לבטל ביחודו יתברך בתכלית מעומקא דלבא, -

מעומק הלב, אחרי הסרת הערלה -

ערלת הלב, מתאוות הגשמיות וכו'. -

כשתוסר ה"ערלה" (ככתוב - "ומלתם את ערלת לבבכם", "ומל ה' אלקיך את לבבך") לא תהיה הסתרה על פנימיות הלב ועל הביטול העצמי של הנשמה להקדוש ברוך הוא הבא מבחינת "חכמה" שבנפשו, שבה ישנו ה"תוקף" של עצם הנשמה, ויש בה ה"קשיות" שלא להשתנות. דבר שבא בירושה מהאבות, שבכך מתבטא ענין ה"יושן", כנזכר לעיל שלשה הפירושים ב"איתן", הרי לעתיד יאיר הגילוי של "חכמה" בפנימיות נקודת הלב, שהלב ירגיש את הביטול העמוק והעצמי אל הקדוש ברוך הוא שמצד חכמה שבנפש ומצד הגילוי של "חכמה" שלמעלה. והנה, -

גם עתה בגלות החל הזה, -

לפי הפסוק בעובדיה, והפירוש הוא או "החל" מלשון "חיל", או מלשון "גיא", יש גם כן עצה יעוצה להאיר קצת אור ה' מבחינת "איתן" לתוך נקדת פנימיות הלב כעין לעתיד, והיינו על ידי שמעורר על ניצוץ אלקות שבנפשו בחינת רחמים רבים העליונים. -

הבלתי מוגבלים, כי באמת, כל זמן שאין האדם זוכה שיתגלה אור ה' מבחינת "איתן" בנקדת פנימית לבבו, לבטל ביחודו יתברך מעומקא דלבא -

מעומק הלב, עד כלות הנפש ממש -

הרי, כל זמן שאין האדם זוכה לכך - אזי באמת יש רחמנות גדולה על הניצוץ שבנפשו. כי הניצוץ נמשך מבחינת חכמה עלאה -

חכמה עליונה, ממש, וכש -הניצוץ אינו יכול להאיר מבחינתו -

שהיא בחינת "חכמה" שהיא ביטול מלא להקדוש ברוך הוא, לתוך פנימיות הלב, ששם -

בפנימיות הלב, מקום גלוי הארה זו -

של הניצוץ של "חכמה", הרי, כל זמן שאינו יכול להאיר מבחינתו במקום שעליו להאיר, הרי זה בבחינת גלות ממש. -

שענין הגלות הוא, שלא יכולים לגלות את הכוחות שיש לו. ועל ידי רחמים רבים העליונים -

הנמשכים על הנפש, יוצא מהגלות והשביה, ומאיר לתוך נקדה פנימיות הלב בחינת אהבה רבה זו, -

עד כלות הנפש ליחודו יתברך, כנודע ממה שכתוב: "ליעקב אשר פדה את אברהם", -

בהתאם לפירוש המדרש הכוונה היא, שאברהם נפדה וניצול בזכותו של יעקב, בזכות שהיה שהיה צריך לצאת ממנו יעקב, וברוחניות, בעבודת ה', הכוונה היא, שבשעה שמדת אברהם, מדת החסד והאהבה, היא בהעלם, ויש לפדותה ולגלותה (לגלות את האהבה) הרי מי הוא הפודה והמגלה? - הרי זה יעקב, מדת הרחמים. וכמו שנתבאר בלקוטי אמרים -

תניא חלק א', פרק מה. -

כיוון שמדובר כאן שהרחמים הם רחמים העליונים, צריכה הרי להיות על כך "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה), ו"אתערותא דלתתא" כזו שתמשיך הרחמים העליונים עד למטה - עליה להיות מהענינים שלמטה ממש, רבנו הזקן יסביר להלן, שה"אתערותא דלתתא" על כך היא - ענין הרחמים של אדם הבא בפועל במעשה הצדקה עם ענינים גשמיים. ובלשון רבנו הזקן: ומודעת זאת, כי אתערותא דלעילא -

התעוררות מלמעלה, באתערותא דלתתא דוקא תליא מלתא, -

תלויה דוקא בהתעוררות שלמטה, דהיינו -

ה"אתערותא דלתתא" כדי להמשיך הרחמים העליונים מתבטאת על ידי התעוררות רחמים רבים -

לא "רחמים" סתם, כי אם "רחמים רבים", בלב -

בני ישראל, שהם רחמנים וגומלי חסדים, להשפיע למטה השפעה גשמיות: -

לתת זהב וכסף וכו'. ולכן פעלת הצדקה היא פעלת "נחל איתן" ממש. -

שכן, על ידי ה"אתערותא דלתתא" של צדקה נמשכים האהבה והביטול מ"איתן" שבנשמה, שתתגלה על ידי ה"נחל" בפנימיות נקודת הלב. להלן יסביר רבנו הזקן, שאל לה לצדקה להיות מוגבלה ומדודה, אלא בלי גבול, כאדם כשנוגע לו חיי נפשו הרי לא יגביל את עצמו שיתן רק סכום כך וכך; אלא אדם במצב כזה מוכן לתת הכל עבור חיי נפשו. כך צריך להיות גם כאשר נוגע לחיי ה"נפש האלקית", שהצדקה תהיה בלי גבול. ובלשון רבנו הזקן: והנה, מודעת זאת -

הרי ידוע, מה שכתוב: "כי עור בעד עור -

כלומר, באבר אחד יגן אדם על אבר שני, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" -

להציל את נפשו, ובעניננו הכוונה לנפש האלקית, -

שצריך אדם להיות מוכן לתת כל אשר לו עבור הנפש האלקית, להאירה באור החיים אין-סוף ברוך-הוא: