אחרי שבסימן הקודם ב"קונטרס אחרון" מוסבר, שהמצוות פועלות בעולם גם ענין המשכת אלקות וגם ענין בירור הניצוצות, וכך גם שלימוד הלכות התורה פועל שני הענינים האלה -

בא הסימן הנוכחי, בו יוסבר, שבהלכות התורה יש ענין שהוא למעלה לגמרי מהעולם, עד שהעולם לגביו אינו תופס מקום כלל.

הסימן הנוכחי מבוסס על מה שחכמינו ז"ל אומרים, שבשעה שדוד המלך החזיר את הארון מהפלשתים, הביא אותו על עגלה, בשכחו על הציווי של "בכתף ישאו", שצריכים לשאת את הארון על הכתפים, ואשר היה זה עונש על שקרא להלכות התורה "זמירות" בפסוק "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי".

רבנו הזקן מסביר בסימן הנוכחי, מדוע מגיע בכלל עונש על קריאת התורה - "זמירות", ואיזו שייכות יש לעונש השכחה שיש לשאת את הארון בכתף - לקריאת התורה והמצוות - "זמירות".

ביתר פירוט מוסברים ענינים אלה ב"לקוטי תורה", "אור התורה" וב"דרך מצותיך" מצות "משא הארון בכתף".

"דוד, זמירות קרית להו כו'". -

דוד - זמירות קראת להן? להלכות התורה, ולכן בא העונש להיכשל בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו. הנה בזהר: -

ישנו ביטוי על תורה, שבחא דאוריתא ורננה כו'. -

התורה היא שבח ורננה להקדוש ברוך הוא, ולהבין, מהו השבח להקדוש-ברוך-הוא כשזה אסור או מתר ? -

במה מתבטא השבח להקדוש ברוך הוא, להיקרא "שבחא דאורייתא" במה שההלכה שבתורה פוסקת שדבר זה אסור או שדבר זה מותר? הנה הוא על דרך: -

מה שכתוב: "מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך". -

שלכאורה, הרי בתחילה ישנן המחשבות ולאחר מכן באים המעשים, מדוע, איפוא, כתוב תחילה "מה גדלו מעשיך" ולאחר מכן "מאד עמקו מחשבותיך" ? אלא, יסביר רבנו הזקן, שמה"מה גדלו מעשיך" יודעים את ה"מאד עמקו מחשבותיך", כי הנה נודע, שכל העולמות עליונים ותחתונים תלוים בדקדוק מצוה אחת, -

בדקדוק אחד שהתורה מדקדקת שהמצוה תיעשה באופן זה דוקא, דרך משל: אם הקרבן -

שמקריבים, כשר - נעשה יחוד עליון, -

בספירות ובעולמות העליונים, ועולים כל העולמות לקבל חיותם ושפעם; ואם שינה, -

מדקדוק שהתורה דקדקה בהלכות הקרבנות, שקיבל הדם -

של ההזאה, בשמאלו דרך משל, או -

שקיבל את הדם שלא בכלי שרת כשר, או שהיתה חציצה - אזי נתבטלה עליות העולמות -

שהיתה צריכה להיות על ידי הקרבן, ו- נתבטלו חיותם ושפעם -

שהיו מקבלים על ידי הקרבן, מחיי החיים אין-סוף ברוך-הוא. וכן בתפילין כשרות, -

שיהודי מניחן, מתגלים מוחין עליונים דזו"נ, -

של ז"א ומלכות ד"אצילות", שהם מקור החיים לכל העולמות, ובדקדוק אחד -

שאינו כראוי, נפסלין -

התפילין, ומסתלקין המחין. וכהאי גונא -

ובדוגמא זו, בדקדוקי מצות לא תעשה. -

שדקדוק בלא-תעשה נוגע בכל העולמות, והלכך, -

ולכן, המתבונן מה גדלו מעשי ה' שברבוי העולמות וכל צבאם, ואיך כלם -

כל העולמות, בטלים במציאות לגבי דקדוק אחד מדקדוקי תורה, שהוא -

הדקדוק שבתורה, הוא עמק מחשבה העליונה וחכמתו יתברך, -

ובמה מתבטא ביטול העולמות לגבי הדקדוק שבתורה? אשר בדקדוק קל -

שהוא מקיים את המצוה כפי שנדרש מהדקדוק הקל, עולים כל העולמות ומקבלים חיותם ושפעם, או להפך חס ושלום, -

אם אין הוא מקיים את המצוה כפי שנדרש מהדקדוק הקל, - אין לעולמות העליה שלהם ואין הם מקבלים חיותם. ולגבי לא-תעשה - פועל הדבר ירידה חס ושלום בכל העולמות. ומזה נתבונן גדלת עמק מחשבתו יתברך, שהוא בבחינת בלי גבול ותכלית, ומעלתה -

של המחשבה העליונה, שהיא למעלה לאין קץ ותכלית על מעלות חיות כל העולמות, שכל חיותם שופע מדקדוק אחד ממנה, -

מעומק המחשבה העליונה, שהוא -

הדקדוק האחד, נמשך ממקורו, הוא עמק מחשבתו יתברך, -

שעומק מחשבתו יתברך מחייב את הדקדוק, כמו שער האדם הנמשך ממחו על דרך משל, וכנודע מהתקונים והאדרא רבא. -

שדקדוקי הלכות של תורה הם למשל כמו שערות הנמשכות מהמוח. וזאת היתה שמחת דוד המלך עליו השלום, שהיה מזמר ומרנן לשמח לבו בעסק התורה בעת צרתו. -

ששירתו היתה ממה שהרגיש וחש, שכל העולם על כל אירועיו אין להם שום ערך לגבי דקדוק אחד של תורה.

אך מה שהיה -  דוד, משתבח בתהלת התורה במעלתה זו, -  שבדקדוק אחד של תורה תלויים כל העולמות, ואמר: "זמירות היו לי כו'" -  חוקיך" - נענש על זה, ואמר לו הקדוש-ברוך-הוא "זמירות קרית להו"?! -  זמירות אתה קורא להם? משום שבאמת מעלתה זו, -  של תורה, שכל העולמות בטלים לגבי דקדוק אחד ממנה, היא -  רק, מבחינת אחורים -  החיצוניות, של עמק המחשבה, כמו שכתוב במקום אחר בשם האריז"ל על מאמר רז"ל: "נובלות חכמה שלמעלה - תורה". -  שהתורה היא ה"נובלות" (וטפלה) בלבד מחכמה שלמעלה, כלומר, היא בחינת "אחוריים" בלבד, החיצוניות של חכמה שלמעלה. אבל פנימיות שבעמק, -  המחשבה העליונה, שהוא פנימיות התורה - היא מיחדת לגמרי באור- אין-סוף ברוך-הוא המלבש בה בתכלית היחוד, ולגבי אין-סוף ברוך-הוא - כל העולמות כלא ממש ואין ואפס ממש, כי "אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו'". -  ואתה הוא - אותו הוא - לאחר שנברא העולם; שכן אין לעולמות שום ערך כלל והם כלא נמצאים כלל, ולכן אין הם פועלים שום שינוי ב"אין סוף" ברוך הוא, והלכך, -  ולכן, גם לפנימיות התורה -  שהיא מאוחדת לגמרי עם "אין סוף" ברוך הוא, אין לשבחה כלל בתהלת חיות כל העולמות, -  אין לשבחה בשבח שהיא חיות כל העולמות, מאחר דלא ממש חשיבי, -  כיוון שהעולמות אינם נחשבים כלל לגבי פנימיות התורה, ובבחינת פנימיותה -  פנימיות התורה, אינה שמחת לבב אנוש ושעשועיו, אלא כביכול שמחת לב ושעשוע המלך הקדושברוךהוא שמשתעשע בה, "כי -  רק, אלקים הבין דרכה וידע מקומה" ומעלתה, -  שהוא יודע אותה בידיעת עצמו כביכול, -  שבידיעת עצמו הוא יודע את התורה שהיא דבר אחד כביכול אתו יתברך, אבל "נעלמה מעיני כל חי", כמו שכתוב: "ופני לא יראו", דהיינו בחינת פנימיותה, -  פנימיות התורה, כמו שנתבאר שם -  ב"אגרת הקודש" סימן י"ט, בשם האריז"ל. וזהו שאמר הכתוב: "ואהיה אצלו וכו' שעשועים", אצלו דוקא. -  תורה שאומרת שהיא "שעשועים", הרי זה "אצלו", אצלו יתברך בלבד, כפי שהפסוק מתחיל "ואהי' אצלו אמון" ולאחר מכן הוא אומר "ואהי' שעשועים", כך גם מה שכתוב על התורה "משחקת לפניו", לפניו דוקא, דהיינו בבחינת פנימיותה, -  שפנימיות התורה "משחקת לפניו" לפני פנימיות "אין סוף". להלן יסביר רבנו הזקן, שמדריגה גבוהה זו בתורה, כפי שהיא "שעשועים אצלו", באה להיות מזון לנשמות ישראל, שלכן נקראת התורה "אמון" - "אומן", "פדגוג" המפרנס את הילד, כך נקראת התורה ש"אצלו" בשם "אומן" ו"פדגוג" לנשמות. ועל זה -  על מדריגה גבוהה זו שבתורה, אמר -  הפסוק "ואהיה אצלו אמון" - אל תקרי "אמון" אלא "אומן" כו'. -  "פדגוג" המפרנס את הילד - מדריגה זו בתורה באה להיות מקור לנשמות כפי שהן למעלה מהעולם, אך לא שממדריגה זו בתורה תהיה חיות העולם, שהיא מה"אחוריים" וחיצוניות בלבד ולא מפנימיות. ועל בחינת אחורים -  שבתורה, אמרו: -  להלן בפסוק שם: "משחקת בתבל ארצו, ושעשועי את בני אדם", -  "שה"אחוריים" והחיצוניות של תורה הוא ענין של שחוק ושעשועים בתבל (בעולם) ובבני אדם, כי התורה נתנה בבחינת פנים ואחור, -  בבחינה של פנימיות ובבחינה של חיצוניות, כדכתיב -  כמו שכתוב, במגלה עפה דזכריה: "והיא כתובה פנים ואחור". -  בבחינת "פנים" ופנימיות, ובבחינת "אחור" וחיצוניות. ולפי שתפס דוד -  ושיבח את התורה, בבחינת אחורים, -  שהתורה היא "זמירות", שזה מוסב על "אחוריים", החיצוניות של התורה, שיש לה שייכות לעולם והיא חיות העולם, לכך -  לכן, נענש בשכחה, הבאה מן בחינת אחורים, -  דבר שהוא בפנימיות ומתעצם, לא שייכת בו שכחה, כי אם בדבר שהוא רק בבחינה של "אחוריים" וחיצוניות - שייך בו שכחה, ונעלם ממנו לפי שעה מה שכתוב: "עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" -  שיש לשאת את הארון על הכתפיים ולא בעגלה כפי שעשה דוד, והכוונה בנשיאת הארון על הכתפיים, היא לחבר וליחד את ה"כתפים", שהן בחינת אחורים, אל "עבודת הקדש", היא חכמה עלאה, -  "חכמה" נקראת "קדש", בבחינת פנים, שמשם -  מ"חכמה עילאה" שבבחינת "פנים", נמשכו הלוחות שבארון, כמו שכתוב: "כתובים משני עבריהם כו'", וכמו שכתוב בירושלמי דשקלים, שלא היתה בהן -  בלוחות, בחינת פנים ואחור, -  אלא הם היו "פנים" בלבד, הרי, הכוונה בנשיאת הארון על הכתפיים היתה, לחבר את ה"כתפיים" והחיצוניות, לבחינת "פנים" של הלוחות, עין שם -  בירושלמי: