קונטרס ד'

ידוע מה שכתוב בקבלה, ענין "שבירת הכלים דתהו", שמה שאומר במדרש שהקדוש ברוך הוא "הי' בונה עולמות ומחריבן וכו'" - מפרשים בקבלה, שהכוונה היא לעולמות רוחניים, ספירות עליונות, שבהם היה בתחילה אופן אחד, ובאותו אופן היה "שבירת הכלים". והיה זה ב"עולם התהו", ולאחר מכן היה בנין עולם התיקון. ומסבירים, שה"שבירה" היתה מפני שהיו "אורות מרובים" ו"כלים מועטים":

ספירות מורכבות מ"אור" ו"כלי". הרי בספירות של תהו היה אור מרובה (אור גדול), והכלים היו מועטים (כלים קטנים), לפי ערך האור, ולא היו יכולים להכיל את האור בתוכם, שהאור יהיה בהם בהתלבשות של אור בכלי, הרי כיוון שהכלי לא היה יכול לקלוט את האור - נסתלק האור מן הכלי, ונתהווה "שבירה" בכלי.

מפאת השבירה, נפלו ניצוצות דקדושה - בקליפה, והם נמצאים בעולמות בריאה-יצירה-עשיה בכלל ובדברים הגשמיים בפרט, ועבודתם של בני ישראל היא לברר את הניצוצות מהקליפות ולהעלותם לקדושה, לשורשם הנעלה בעולם התהו. שמזה ממשיכים אור עליון ביותר מהשורש ומקור של תהו, ולמעלה מזה עד "אין סוף".

בשמות הקדושים ישנם שמות הקשורים בענין בירורי ניצוצות הקדושה, והם השמות "מ"ה", "ב"ן" ו"ס"ג". השם "ב"ן" הוא מקור ניצוצות הקדושה שנפלו; שם "מ"ה" הוא הכוח המברר אותם ושם "ס"ג" הוא השורש הראשון תהו.

הרי בשעה שמבררים בירורים משם "ב"ן" על ידי שם "מ"ה" המברר אותם - נמשך משם "ס"ג" אור נעלה ביותר של תהו המתלבש בכלים רחבים של תיקון.

בירור הניצוצות הוא על פי רוב על ידי מצוות מעשיות, שעושים בדברים גשמיים שחיותם היא מקליפת "נוגה", ובהם ישנם הניצוצות דתהו. ועל ידי שמקיימים מצוה עם הדברים הגשמיים - מבררים את הניצוצות.

אך, ישנו גם "בירור הניצוצין" הנעשה על ידי תורה, וגם "בירור הניצוצין" הנעשה על ידי תפלה.

בסימן זה של "קונטרס אחרון" יסביר רבנו הזקן את הנאמר ב"פרי עץ חיים", שבזמננו אלה, עיקר בירור הניצוצות הוא על ידי תפלה, שכן, בתפלה שעל יהודי לפעול המשכת אור מ"אין סוף" שיהיה ביכולתו לשנות נבראים מהמצב בו הם נמצאים, שהחולה יתרפא על ידי בקשת "רפאינו", ושירדו גשמים ויצמיחו צמחים - על ידי בקשת "ברכת השנים"; הרי דוקא אור שהוא " אין סוף " יש בכוחו לפעול שינוי בעולם.

וכדי להמשיך אור זה של "אין סוף" - נדרשת "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה) ו"העלאת מ"ן" של "בכל מאדך", שהיא באדם ענין של "מאד" ובלי גבול, הרי זה "העלאת מ"ן" להמשיך האור הבלי-גבול של "אין סוף".

רבנו הזקן יסביר, איך נעשה דבר זה על ידי בירור הניצוצות של תפלה.

להבין מה שכתוב בפרי עץ חיים, דבזמן הזה -

בדורות האחרונים, עיקר הבירור -

הוא, על ידי התפילה דוקא, -

בירור הניצוצות דתהו שנפלו בקליפת "נוגה" מצד "שבירת הכלים" שהיתה בתהו, שבני ישראל (נשמות בגופים) מבררים אותם מהקליפה ומעלים אותם לשורשם הנעלה שבתהו, דבר הנעשה גם על ידי קיום מצוות מעשיות שעושים בדברים גשמיים שחיותם היא מקליפת "נוגה", וגם על ידי לימוד התורה שנתלבשה בדברים גשמיים, ויהודי לומד אותה בפיו ובשפתיו הגשמיים, וגם על ידי תפלה שהיא עבודה רוחנית שהנפש האלקית "פועלת" על הנפש הבהמית (שחיותה היא מקליפת "נוגה"), שתתברר ותגיע לאהבת השם יתברך - אומר ב"פרי עץ חיים", שבזמן הזה, עיקר בירור ניצוצות התוהו, הוא על ידי עניין התפילה דוקא, אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה. -

שהרי "ותלמוד תורה כנגד כולן", למעלה גם מ"עיון תפלה", מדוע, איפוא, עיקר הבירור הוא על ידי תפלה דוקא? - העניין הוא, שעל ידי תורה ומצות מוסיפין אור באצילות כו', -

הרי ישנה ההמשכה שב"סוד שורש", כמה שקבע הקדוש ברוך הוא שיומשך גילוי "אור אין סוף" ואלקות בעולמות, וישנה ההמשכה ש"בסוד תוספת", מה שעל ידי עבודה ממשיכים הוספה בזה, וה"תוספת" - "מרובה על העיקר", למעלה מעלה מכפי שזה נמשך "בסוד שורש". הרי שעל ידי תורה ומצוות ממשיכים "בסוד תוספות", הוספה באור של עולם ה"אצילות". פירוש -

ממשיכים אור-אין-סוף ברוך-הוא בכלים -

וספירות דאצילות; על ידי תלמוד תורה -

ממשיכים "אור אין סוף" בפנימיות, דהיינו המשכות המוחין; -

שכשם שלימוד התורה הוא הרי במוחין והשגה (של האדם הלומד), כך הוא פועל למעלה המשכת מוחין בספירות (ומוחין הם הרי פנימיות הספירות), ובקיום המצות -

ממשיכים "אור אין סוף" בחיצוניות הכלים, שהם בחינות: נצח-הוד-יסוד, שבי' ספירות "זעיר אנפין" שבאצילות; -

"ז"א", ששת המדות, הן הרי "פרצוף" שלם שיש בו עשר ספירות, הרי שב"נה"י" (חיצוניות ה"ז"א") שהן "לבר מגופא" (מחוץ לגוף "פרצו"ף" ז"א) - נמשך בהן "אור אין סוף" על ידי שמקיימים מצוות במעשה בכוח העשיה של האדם, שהוא הרי החיצוניות שבאדם (הרי עיקר ההמשכה שממשיכים "אור אין סוף" - על ידי תורה ומצוות - הוא ב"אצילות"), רק שמתלבשים בבריאה-יצירה-עשיה, בתורה ומצות הגשמיים שבעולם הזה. -

מהמשכת המוחין הנמשך ב"אצילות" - נעשה התלבשות ב תורה שבעולם הזה, ומההמשכה שבחיצוניות הכלים של "ז"א דאצילות" - נעשה התלבשות במצוות שבעולם הזה - הרי זה פועל רק בגשמיות של התורה והמצוות - אך לא בגשמיות העולם. אבל התפילה היא המשכת אור־אין־סוף ברוך הוא לבריאה־יצירה־ עשיה דוקא, לא בדרך התלבשות בלבד, -

שהאור מתלבש בדבר אחר ואותו דבר נמשך בעולם הזה, כפי שהדבר בתורה, רק האור -

של "אין סוף" ממש, -

פועל בעולם הזה, לשנות הנבראים מכמות שהם, שיתרפא החולה, -

על ידי בקשת "רפאינו" שבתפלה, וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה. -

על ידי ההמשכה של "ברכת השנים", הרי שהאור פועל שינוי בנבראים הגשמיים. מה שאין כן בתורה ומצות, שאין שנוי בקלף התפלין -

שעליהם נכתבו פרשיות התפילין, על ידי הנחתן -

של התפילין, בראש ובזרוע. -

על ידי הנחת התפילין על הראש, לא מתהווה שינוי בקלף התפילין מצד המשכת המוחין ושיעבוד המוח הנמשך על ידי התפילין שבראש, ועל ידי הנחת התפילין על היד לא מתהווה שינוי בקלף התפילין על ידי ההמשכה של תפילין של יד והשפעתה לשעבד הלב. וגם במצות שעשיתן הוא גמר מצותן -

שלא כפי שהדבר בתפילין, שבתחילה ישנן התפילין ולאחר מכן מניחין אותן על הראש ועל הזרוע, אלא אפילו המצוות שעשייתן היא השלמתה של המצוה (כמו למשל כתיבת ספר תורה, או הקמת סוכה (בהתאם לדיעות שעשיית הסוכה עצמה יש בה משום מצוה) - כאן יש כבר שינוי בדבר עצמו כשהמצוה נעשית - אך, הרי השינוי -

שמתהווה בדבר, הוא על ידי אדם, ולא בידי שמים כבתפלה, -

שהתפלה פועלת שינוי בעולם, בחולה שיתרפא וכו', ש התפלה היא המשכת החיות מאין-סוף ברוך-הוא, שהוא לבדו כל יכול; -

ובכוחו לשנות ממצב אחד בעולם הזה למצב אחר, ממצב של חולה למצב של ריפוי החולה, ושירד גשם שהארץ תצמיח, והלכך, -

ולכן, כדי להמשיך אור-אין-סוף ברוך-הוא למטה, -

בעולם הזה אי אפשר בלי העלאת "מין נוקבין" מלמטה דוקא. -

שהאדם שלמטה מעלה "מ"ן" ועושה "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה) בעבודתו בתפלה להמשיך "אור אין סוף" למטה, וכפי שיסביר רבנו הזקן מיד להלן, שזו עבודה בבחינת בלי גבול של האדם, שהיא כלי להמשיך הבלי-גבול שלמעלה ובמה מתבטא ה"העלאת מ"ן" מורכב. מה שאין כן לתלמוד תורה שבאצילות, -

לפני שההמשכה נמשכת על ידי לימוד התורה, שהמשכה זו היא, כאמור לעיל, בעיקר ב"אצילות", המיוחדת -

התורה מיוחדת בלאו הכי -

בין כה, במאציל ברוך-הוא. -

ב"אור אין סוף" שהאציל עולם ה"אצילות". וכיוון שאין על המשכה זו להיות המשכת "אור אין סוף" למטה - לא נדרשת "העלאת מ"ן" מלמטה. הוספת כ"ק רבינו: "ואיך זה מ"ן (ושייכות) לאא"ס - ע"ז מבאר" - וכיצד זה יכול להיות "מיין נוקבין" (ושיהיה לה שייכות) ל"אור אין סוף" - על כך מסביר רבנו הזקן להלן: והעלאת "מין נוקבין" במחו ולבו של אדם, היא בחינת -

אהבת "רשפי אש" בלי גבול, -

כמו "אין סוף", ו -

אהבה בלי גבול זו נקרא "מאדך", -

האהבה שהיא "בכל מאדך", בלי גבול של האדם. למרות שזה "מאד ך ", "מאד" שלך, שבאדם אחד זה בלי גבול ובאדם שני זה בבחינת גבול, ובנוסף על כך שהאדם כולו הוא הרי מוגבל, ואפילו הבלי-גבול שלו הוא גם כן גבול, בכל זאת מספיק הדבר - כדי לעורר בחינת אין-סוף, -

ובלי גבול. בלי גבול שלמעלה - בלי גבול אמיתי, שהרי על ה"העלאת מ"ן" להיות מעין בחינת ואופן האור שעליה להמשיך, ובשעה שזה בבחינה של בלי-גבול באדם - הרי זו "העלאת מ"ן" להמשיך ה"בלי גבול שלמעלה" - אין סוף, והיינו על ידי גבורות ד שם "סג", שהן הן הרפ"ח -

288 ניצוצין כו'. -

האהבה וה"רצוא" של "בכל מאדך" בעבודת התפלה שלו, נעשות באדם על ידי ההמשכה מגבורות של שם "ס"ג", השם שהוא מקור לרפ"ח ניצוצות התהו, הבאים מכלים דתהו, שספירות דתהו היו ב"רצוא" בלי הגבלה, כך גם ה"רצוא" והאהבה של הנשמה הוא בבחינת "בכל מאדך", בלי הגבלה. ולכן נקראת התפלה "חיי שעה", היא -

"שעה" היא מלכות היורדת בבריאה-יצירה- עשיה, -

הפירוש הפשוט של "חיי שעה" הוא, שתפלה היא בקשה על עניני עולם הנתונים תחת גדר הזמן: בקשה לרפואה, שלום ומזונות, כפי שרש"י מפרש. כאן מפרש רבנו הזקן כפי שהדבר הוא בשורש, בספירות העליונות, שספירת ה"מלכות" היא הרי מקור הזמן, שכן, ב"מלכות" ישנו הענין של "מלך מלך ימלוך", "מלך" בהוה, "מלך" בעבר ו"ימלוך" בעתיד, ובמיוחד כפי ש"מלכות" יורדת להחיות עולמות בריאה-יצירה-עשיה, הרי זו חיות העולמות שיש בהם ענין הזמן. הרי כיוון שעל ידי תפלה ממשיכים המשכה בבריאה-יצירה-עשיה, וזאת על ידי ספירת ה"מלכות", מקור בריאה-יצירה-עשיה - לכן נקראת תפלה "חיי שעה", ותורה -

נקראת "חיי עולם", -

שבספירות, "עולם" הוא "זעיר אנפין", כי רמ"ח פקודין -

248 מצוות העשה של תורה, הן מתחלקין בי' כלים דעשר ספירות ד"זעיר אנפין" כו'. -

והנה, במקום אחר כתב שרמ"ח -

248 מצות עשה הן בה' חסדים -

של ז"א דאצילות, שכל מצות-עשה, היא הרי כלי לחסד ולהמשכת אלקות, ושס"ה -

365 מצוות לא תעשה בה' גבורות וכו', -

של ז"א דאצילות, שגבורות הן הרי ענין של צמצום והגבלה - באות מהן מצוות הלא-תעשה שהן הגבלה לעצירת השפעת הקדושה שלא תגיע ל"חיצונים", ובמקום אחר כתב שהן -

תרי"ג (613) המצות, הן תרי"ג ארחין נמשכין מחד ארחא כו', -

613 דרכים (המשכות), הנמשכות מ"דרך" אחת (מקור והמשכה), שהוא לבנונית וכו'. -

לובן וחסד של "כתר עליון", שם אין גבורה כלל, כפי הלשון בזוהר (שם): "לית שמאלא בהאי עתיקא" - אין שמאל וגבורה ב"עתיק" (בפנימיות ה"כתר"), כי אם חסדים בלבד. הרי לכאורה יש בכך משום סתירה: כאן הוא אומר שרמ"ח המצוות הן בכלים של עשר ספירות דז"א, ובזוהר אומר שרמ"ח מצוות עשה הן בה' חסדים ושס"ה לא-תעשה בה' גבורות של ז"א, ובמקום אחר בזוהר הוא אומר, שהמצוות הן במדריגה שהיא "לבנונית" (הלובן של "כתר עליון") שאין בה גבורות כלל? אך הענין, שכל המצות לתקן רמ"ח -

248 אברי "זעיר אנפין", על ידי המשכת אור-אין-סוף ברוך-הוא במחין, הכלולין בה' חסדים וה' גבורות, -

על דרך משל באדם, הנטיה במוח לחסד ולגבורה; הרי, כיוון שענין המצוות הוא לתקן רמ"ח האברים של "ז"א" - לכן אומרים, שמצוות הן בכלים של הספירות דז"א. וכיוון שמתקנים רמ"ח האברים דז"א על ידי המשכת "אור אין סוף" במוחין, שהם בה' חסדים וה' גבורות - לכן הוא אומר לפעמים שהמצוות הן בה' חסדים וה' גבורות. ומקור המוחין הוא לבנונית כו', -

של "כתר", הוא הענג וחפץ העליון להמשיך האור למטה לרמ"ח אברין ד"זעיר אנפין", -

"ז"א" לגבי "כתר" נקראת "מטה" לגבי "מעלה", ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג -

613 המשכות פרטיות, לפי בחינת ערך המצות, כגון בצדקה וגמילות חסדים נמשך אור-אין-סוף ברוך-הוא לחיצוניות הכלי דחסד ד"זעיר אנפין", -

"חסד דרועא ימינא", על ידי חסד למטה נמשך ב"דרועא ימינא" מחסד ד"אצילות", כלומר, כשם שה"אתערותא דלתתא" (ההתעוררות מלמטה) של האדם היא בפעולה של חסד, כך היא ה"אתערותא דלעילא" (ההתעוררות מלמעלה) הפועלת למעלה המשכה של חסד (חסד דז"א), ובקיום הדינין -

על ידי קיום המצוות בענינים של דינין, נמשך "אור אין סוף" בחיצונית גבורה, -

של ז"א, וברחמים כו'. -

כשהאדם מרחם או מעורר רחמים על נפשו - נמשך על ידי כך "אור אין סוף" במדת הרחמים (תפארת) של ז"א. ודרך ומעבר ההמשכה -

הנמשכת מ"אור אין סוף" בחיצוניות הכלים דז"א, הוא על ידי פנימיות הכלים ומחותיהן, שהן -

בעבודתו של בן ישראל, דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, שכליים -

הנוצרות על ידי שכל והתבוננות, או טבעיים, -

אהבה ויראה שבטבע כל אחד מישראל - הראשונות הן מוחין והשניות הן מדות, ש -

בספירות שלמעלה הן בחינות מוחין דקטנות וגדלות. -

"מוחין דקטנות" הוא כמו למשל באדם אהבה ויראה טבעיים, ו"מוחין דגדלות" הוא כמו למשל באדם אהבה ויראה הנוצרות על ידי השכל (שכליים). על כל פנים, אין גם סתירה ממה שהוא אומר שכל תרי"ג המצוות נמשכות מאור (והמשכה) אחד, מה"לבנונית" וכו', שכן זה כפי ששורש ההמשכה הוא בעונג וחפץ העליון של "כתר". ולזה -

ולכן, ביקש משה רבנו עליו השלום מאד לקיים המצות מעשיות התלויות בארץ, -

כפי שהגמרא אומרת, שמה שמשה רבנו רצה כל כך להיכנס לארץ ישראל, היה כדי לקיים המצוות התלויות בארץ, ש -

המצוות המעשיות הן תכלית ההשתלשלות, להמשיך אור- אין-סוף ברוך-הוא לברר הכלים ד"זעיר אנפין" דבריאה- יצירה-עשיה, שבהן הן הרפ"ח -

288, ניצוצין, -

והנה, לקיום מצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים מבטלין תלמוד תורה, ואפילו -

הענינים הנעלים ביותר בתורה, מעשה מרכבה, וכל שכן -

שמבטלים תפילה שהיא בחינת מוחין ודחילו ורחימו -

יראה ואהבה שכליים, והטעם כנזכר לעיל. -

בגלל ענין בירור הניצוצות הנעשה על ידי מצוות מעשיות, שזה דוקא הוא תכלית ההשתלשלות. ועוד זאת, שבאמת מאוד גדלה וגבהה מעלת המצות מעשיות, וכן לימודם, -

של ההלכות, על מעלת -

וגדלות, המוחין שהן דחילו ורחימו -

יראה ואהבה שכליים. -

העליונות מתבטאת (נוסף על ביצוע הכוונה העליונה בענין ה"בירורים") גם בהתאחדות הנפש עם אלקות, דבר הנעשה על ידי מצוות מעשיות או על ידי לימוד ההלכות של המצוות המעשיות - גם בכך ישנן עליונות וגדלות לגבי המוחין והאהבה ויראה שכליים, כי הגם דכתיב: "ולדבקה בו" -

בהקדוש ברוך הוא, וזאת על ידי מדותיו, -

שעל ידי מדת החסד והאהבה של האדם הוא נדבק במדת החסד של הספירות העליונות שהן דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא, מכל מקום איננו דבק אפלו במדותיו העליונות אלא במציאותן, -

ב"מציאות" המדות, ולא במהותן, -

הוא נדבק במציאות ובחיצוניות המדות בלבד, אך לא במהות ובפנימיות המדות, וכמו שכתוב: "ואנכי עפר ואפר". -

שלפי המוסבר ב"אגרת הקודש" סימן ט"ו בשם המגיד ממזריטש, שזאת אמר אברהם אבינו על הארת נשמתו שהאירה בגופו מהאור של חסד עליון, שמבלי הבט על האהבה הגדולה (שהיא מדת החסד) שהיתה לאברהם אבינו להקדוש ברוך הוא, עד שהיה "מרכבה" לו, אמר על מדת החסד שבנשמתו, שהיא "עפר ואפר" בלבד בהשוואה למדת החסד של הספירות העליונות, ולמשל אפר הוא הרי המהות והעצם של העץ שנשרף והפך לאפר. העץ היה מורכב מארבעת היסודות אש, רוח, מים, עפר, ועל ידי שריפתו, נתנדפו שלשת היסודות אש, רוח, מים - בעשן, ונשאר יסוד העפר בלבד, שהוא האפר, הרי למרות שהוא אותו מהות ועצם של העץ, אין, אבל, לאפר שום ערך לגבי העץ שהיה "עץ נחמד למראה וטוב למאכל", וכעת הוא אפר בלבד. כך, למשל, אין שום ערך למדת החסד והאהבה של אברהם אבינו כפי שנשמתו היא בגוף, לגבי מדת וספירת החסד שבספירות העליונות. על כל פנים, הרי שאינו דבק אפילו לא ב מדות העליונות - כי אם במציאותן בלבד ולא במהותן. וכל שכן -

שאינו דבק באור-אין-סוף ברוך-הוא, דלית מחשבה תפיסא ביה -

שאין מחשבה ה"תופסת" בו, באורו והתפשטות החיות ממנו יתברך, -

אי אפשר להיות "תפיסא" באור זה, כי אם במציאותו, שהוא -

אורו יתברך, שמחיה את כלם, ולא במהותו, -

במהותו אי אפשר להיות "תפיסא", אפלו -

לא ל -

נבראים ולמלאכים של העולמות עליונים, כמו שכתוב: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות כו'", -

ש"ה' צבאות" קדוש ומובדל מהם, כך אומרים הרי השרפים, שהם מלאכים עליונים של עולם ה"בריאה", והם אומרים זאת על "ה' צבאות", שאפילו מהות האור קדוש ומובדל מהם, לבד "עלולים הנאצלים" -

המדריגות של עולם ה"אצילות" שהן "עלולים" מהמדריגות הנעלות יותר הנקראות "עילות" לגבי ה"עלולים", וה"עלול" הרי משיג ה"עילה" שלו, הם משיגים כל אחד ב"עלתו" - כפי הסדר ש -

נמנה ב"עץ חיים" - בהתלבשות ה"פרצופים", -

כפי שמסביר ב"עץ חיים" איך ה"פרצופים" של הספירות העליונות של "אצילות" מתלבשים זה בזה, שהמלובש הוא "עלול" של המתלבש - מבין ומשיג ה"עלול" ב"עילה" ו"פרצוף" שלו המתלבש בו, אבל לא בנבראים אפלו -

לא, בנשמות דאצילות, -

שלמרות שהן הרי אלקות, בכל זאת, כיוון שהן כבר נפרדו מהכלים של עשר ספירות, כפי שאומר ב"אגרת הקודש" סימן כ' - הן כבר נקראות "נבראים" ואי אפשר שתהיה להן "תפיסא" והשגה במהות האלקות, כמו שכתוב במשה רבנו עליו השלום: "וראית את אחרי כו'". -

מה שאין כן מעשה המצות - "מעשה אלקים המה" הנה -

אין הם מעשים גשמיים שהאלקות נעלמת מהם לגמרי (כפי שהדבר בכל המעשים הגשמיים של עולם הזה), כי אם למרות שמעשה המצוות נעשים בדברים גשמיים - הם הרי בכל זאת מעשים אלקיים. כיצד אכן הדבר? - הרי זה בדרך השתלשלות מכלים דאצילות לבריאה-יצירה-עשיה, -

שהכלים ד"אצילות" הבאים ב"בי"ע" הם ה אלקות של עולמות בי"ע, ממהותן ועצמותן דחיצוניותן, כמו על דרך משל אתרוג ומיניו -

שאר שלשת המינים, שיחד עם האתרוג הם מהווים מצות ד' מינים, הלביש בהן הקדוש-ברוך-הוא ממהותן ועצמותן דחסדים [פנימית] [פנימים] ד"זעיר אנפין", והיינו מבחינת חיצוניותן, -

שמחיצוניות החסדים הפנימיים של "ז"א" מלובש באתרוג ובמיניו, כנודע בכל מצות מעשיות. מה שאין כן האדם, -

שבהבנתו ומדותיו הוא מגיע לאהבה וליראה שכליים, אפילו -

אם, יש לו נשמה דאצילות, מאחר שמלבשת בגוף - לא יוכל למצא בנפשו -

ולא יוכל ולהשיג -

בשכלו, מהותן ועצמותן של פנימית החסדים ד"זעיר אנפין" דאצילות (כי האצילות היא בחינת "חיה" בכללות העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, -

בפרטיות ישנן בכל עולם ארבע מדריגות, נפש, רוח, נשמה, חי', ובכללות ארבעת העולמות הם כנגד ארבע הבחינות של נפש, רוח, נשמה וחי', שעשיה היא נפש, יצירה - רוח, נשמה - בריאה, ואצילות - חי'. הרי ש"אצילות" היא בחינת חי', שהיא -

חי' היא בחינת מקיף מלמעלה ואינה מתלבשת בכלי כלל) -

כמו למשל באדם בחינת חי' של נשמתו היא ה"מקיף" של נשמתו, שלא כמו בחינת ה"נשמה" שהיא השגה, או "רוח" שהיא מדות וכו' שיש להן הכלי שלהן בגוף, אבל בחינת חי' היא בחינת הנשמה שהיא "מקיף", כך גם בעולמות, בחינת "חי"', שהיא "אצילות" - היא בבחינת "מקיף", שאינה מתלבשת כלל בשום כלי, לא יכול הרי האדם להשיג - בהיותו בגוף - את מהות בחינת ומדריגת "אצילות", כי אם מציאותן, -

בלבד, של החסדים הפנימיים דז"א - הוא יכול "לתפוס" ולהשיג, על ידי דחילו ורחימו -

יראה ואהבה שכליים. ומה שכתוב: "וראית את אחרי", -

וראיה היא הרי ענין ש"לוקח" מהות, הוא בדרך נבואה דוקא (שהוא -

הנבואה התפשטות הגשמיות, כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת משפטים). -

הרי מה שמשה רבנו ראה בראיה ה"תופסת" את המהות, היה זה אכן בדרך של נבואה. שכיוון שנבואה היא התפשטות הגשמיות - יכול להיות ענין של ראיה גם כשהנשמה נמצאת בגוף, אך אם לא מצד נבואה - אין הנפש יכולה "לתפוס" ולהשיג מהות ומדריגת ה"אצילות", והיינו הטעם, -

על כך, לפי שאי אפשר לנברא להשיג כלום במהות האלקות, שהוא הבורא, ובלי השגה - אין זו הלבשה ותפיסא ודבקות אמתית. -

אי אפשר הרי לאדם להיות דבוק באמת אפילו לא במדותיו של הקדוש ברוך הוא שהן מדות ה"אצילות". על כל פנים, הרי שאהבה ויראה שכליים שיהודי מקנה לו בתפלה, הן תפיסא ודביקות ב מציאות האלקות בלבד אך לא ב מהות האלקות. מה שאין כן האתרוג על דרך משל, חיותו נמשכה ונשתלשלה ממהות חיצונית דכלים דנוקבא ד"זעיר אנפין" דאצילות, שהוא בחינת אלקות, כמו שכתוב בעץ חיים שכל הפרות הן באצילות, -

ב"אצילות" ישנו השורש לכל ה"פירות", כי למ"ד כלים דאצילות ירדו לבריאה-יצירה-עשיה -

להיות האלקות של עולמות בי"ע, (והן יו"ד מאמרות שבהן נברא העולם), על ידי התלבשות בנוקבא דעשיה, מהות במהות, -

שמהות הכלים של "מלכות דאצילות" מתלבשת במהות "מלכות דעשיה", ומ"מלכות דעשיה" הרי נבראים כל הנבראים של עולם ה"עשיה", ביניהם גם הפירות, כמו למשל האתרוג, אך, בדברים גשמיים אחרים האלקות היא באופן של העלם והסתר, ואילו במצוה - היא בגלוי, בלי שום העלם והסתר (כמוסבר בפרק כ"ג בחלק הראשון של ספר ה"תניא"), כי הכלים דאצילות נעשו נשמה בעשיה שהיא -

בחינת הנשמה של עולם ה"עשיה" היא בחינת אלקות ממש, לפי שבאצילות "איהו -

"אור אין סוף", וגרמוהי -

הכלים הנקראים "גרמוהי", חד", -

הם דבר אחד, המאציל -

"אור אין סוף", והנאצל, -

הכלים ד"אצילות" שנאצלו מ"אור אין סוף" - הם דבר אחד, ועל ידי התלבשות מהות הנשמה -

שמהכלים ד"אצילות", במהות הכלים דנוקבא דעשיה - נתהוה האתרוג. נמצא, כשתופס האתרוג ומנענעו כהלכתו - הרי זה תופס ממש חיותו, המלבש בו מנוקבא דאצילות, -

מ"מלכות דאצילות", המיוחדת -

"מלכות דאצילות", באור-אין-סוף המאציל ברוך- הוא. -

שהאציל "מלכות דאצילות". מתעוררת אבל השאלה: הרי אותו דבר הוא גם כשאוחז פרי גשמי אחר שאינו מצוה? התירוץ על כך הוא: כאמור לעיל, שבדברים גשמיים אחרים החיות האלקית שבהם היא באופן של העלם והסתר, ואילו במצוה היא בגלוי שהיא "מעשה אלקים". מה שאין כן בכונתו -

בכוונת מצות אתרוג, אינו משיג ותופס, -

מהות "מלכות דאצילות", שהיא שורש האתרוג, כפי שיסביר להלן, אף היודע הסוד, -

אף מי שיודע סוד כוונת האתרוג על פי קבלה וחסידות - בכל זאת אין הוא משיג ותופס על ידי הכוונה אלא מציאותה, ולא מהותה. -

את מציאות "מלכות דאצילות", שורש האתרוג - הוא יודע, תופס ומשיג על ידי הכוונה, אך לא את ה מהות של "מלכות דאצילות", שלא כפי שהדבר באחיזת אתרוג וקיום המצוה, שהוא אוחז ותופס מהות האתרוג ושרשו באלקות, אך בלמוד הלכות אתרוג -

לא כשהוא מכוון הכוונה הרוחנית של אתרוג, שעליה דובר לעיל - כי אם בלימוד הלכות אתרוג, משיג ותופס האתרוג ממש -

שהרי מדובר כאן אודות האתרוג הגשמי בו מקיימים מצוה - לא אודות ענינו הרוחני למעלה - ואת האתרוג הגשמי הוא הרי מבין מהותו, ומצותו כהלכה, בבחינת דבור ומחשבה, -

כשהוא מבטא בדיבור את הדינים וההלכות של אתרוג ומבין במחשבה את הדינים וההלכות, וכל שכן הלומד הסוד, -

אבל דוקא סודות המצוה, -

לא סודות המדריגות הרוחניות של סדר ההשתלשלות, כפי שיסביר להלן, כי אם סוד ה מצוה, שאת המצוה עצמה, החפץ הגשמי של המצוה, הוא יודע ומבין את מהותה, דלא גרע מלמוד הלכותיה, -

של המצוה, ואדרבה כו', -

הרי זה למעלה מלימוד ההלכה, אף שאינו משיג המהות. -

מה שאין כן בסדר ההשתלשלות, -

בידיעת ולימוד סדר ההשתלשלות של העולמות והספירות שלמעלה, אף אם משיג המציאות -

של המדריגות הרוחניות של סדר ההשתלשלות, לא עדיף מצד עצמו -

מצד הדבר עצמו של ידיעת ולימוד ההשתלשלות, כלימוד המצות -

ההלכות של המצוות, שמשיג ותופס המהות, -

מבחינת טעם אחר אפשר שיהיה לו עדיפות ועליונות, כפי שיסביר להלן, שזה מביא ל"לב שלם", ליראה שהיא תכלית כל המצוות, אך מצד עצמו אין זה עדיף מלימוד ההלכות של המצוות שבהן הוא יודע ומשיג את המהות, ומעלה עליו כאלו קיים בפעל ממש, -

בלמדו ההלכות של המצוה, נחשב לו כאילו קיים את המצוה בפועל ממש, כמו שכתוב: "זאת התורה כו'". -

לעולה ולמנחה, אומרת על כך הגמרא , מי שעוסק בתורה הרי הוא כאילו הקריב עולה ומנחה וכו'. הרי, שבלימוד הנגלה של הלכות המצוות יש בפרט מסויים מעלה מרובה יותר מאשר בלימוד פנימיות התורה, הלימוד של סדר ההשתלשלות, שזה בענין של "מהות", שבלימוד ענינים שהוא יודע את מהותם, כפי שהדבר בהלכות של מצוות הנעשות בענינים גשמיים, ואת הענינים הגשמיים הרי הוא יודע את מהותם, כן חכמתו יתברך שבהלכות, הרי ירדה בענינים הגשמיים שאודותם דנים בהלכות - הרי מבין הוא "חכמתו יתברך" בהשגת המהות, ונעשה על ידי כך אופן היחוד העליון ביותר של מקיף ומוקף, המבואר בפרק ה' ב"תניא", ששכל האדם מתאחד בתכלית עם השכל והחכמה של תורה שהיא חכמתו יתברך, ועל ידי כך נעשה גם היחוד של נפש האדם (שלמעלה משכל) עם "אור אין סוף" ברוך הוא המלובש בחכמתו יתברך. כל האמור הוא בשעה שההשגה שהוא מבין בתורה היא השגת המהות, וכאמור לעיל, הרי זה דוקא בלימוד המצוות של תורה שבהן ישנה השגת המהות, ואילו בלימוד וידיעת סדר ההשתלשלות, שדנים במדריגות רוחניות, כמו אופנים, חיות ושרפים של עולמות בריאה- יצירה-עשיה, או אף למעלה מזה - בפרצופים של עולם ה"אצילות" וכו' - שם אין השגת המהות כי אם ידיעת המציאות בלבד. אף על פי כן - יסביר רבנו הזקן להלן - ישנה מעלה ועליונות בידיעת ולימוד סדר ההשתלשלות, שלא זו בלבד שאינה נופלת מלימוד המצוות של תורה - אלא היא אף למעלה מזה. אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות, היא גם כן מצוה רמה ונשאה , ואדרבה עולה על כולנה, -

על כל שאר המצוות ולימוד הלכות התורה, כמו שכתוב : "וידעת היום כו'", -

כלומר, שצריכה להיות דעת והשגה באלקות, וכן כתוב : "דע את אלקי אביך כו'", -

שגם משמעותו היא שצריכה להיות דעת והשגה באלקות, ומביאה ל"לב שלם" כו', -

כפי שמסיים בדברי הימים: "ועבדהו בלב שלם", ש"דע את אלקי אביך" מביא שיהיה "ועבדהו בלב שלם", ובהתאם לפירוש בביאור "ולא תשבית" ב"לקוטי תורה" , הכוונה היא, שזה מביא ליראה שהיא תכלית כל המצוות, ככתוב : "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלקינו" - הרי שתכלית כל המצוות היא להגיע ל"ליראה את ה' אלקינו". ולימוד פנימיות התורה וידיעת סדר ההשתלשלות, שמקיימים בהם מצות "וידעת היום" ו"דע את אלקי אביך" מביאים ל"לב שלם" של "ליראה את ה' אלקינו". ובלשון רבנו הזקן: שהוא העיקר, -

"לב שלם" ויראת ה' הם עיקר ותכלית כל המצוות, וכאמור לעיל, של"לב שלם" וליראה מגיעים על ידי ידיעת והשגת סדר ההשתלשלות, למרות שהיא ידיעת והשגת המציאות בלבד, והשגת המציאות

הוא להפשיט -

הענינים של מדריגות סדר ההשתלשלות, מגשמיות כו'. -

כלומר, שיהיה ציור ברוחניות הענינים. בהתאם להערת הרבי בכמה וכמה מקומות , לימוד פנימיות התורה באופן של "יתפרנסון מיני'", באופן של "פרנסה" והשגה, הוא דוקא כשזה בא בביאורים המסבירים הענינים בהסברים של שכל והשגה - תורת חסידות חב"ד - כדי שתהיה השגה והבנה יסודית בענינים אלה, רק שזו -

מצות "וידעת היום", שתהיה ידיעה והשגה באלקות, היא מצוה אחת מתרי"ג, -

מ-613 המצוות, והאדם צריך לקים כל תרי"ג, -

המצוות, לפי שהן השתלשלות המהות דחיצונית דכלים דאצילות, -

כפי שהסביר לעיל המעלה שבזה, לכך -

לכן, צריך להרבות בלמוד כל התרי"ג -

מצוות, ללמוד ההלכות של כל המצוות, וקיומן בפעל ממש -

שהלימוד הרי מביא לידי מעשה, לקיים בפועל כל המצוות, במחשבה דבור ומעשה, שהן בריאה-יצירה-עשיה, -

(מחשבה היא בריאה, דיבור - יצירה, ומעשה - עשיה), לברר ברורין אשר שם. -

ועוד זאת, -

נוסף על מה שהוסבר לעיל על המעלה של מצוות מעשיות (ושל לימוד ההלכות של המצוות) לגבי האהבה ויראה של הנפש (למרות שאהבה ויראה הן ענין רוחני ואילו המצוות המעשיות נעשות בדברים גשמיים), מעלה שהיא בגין ענין ה"בירורים" הנעשים על ידי מצוות מעשיות, ואשר הם תכלית ההשתלשלות; הרי זו מעלה מצד הכוונה העליונה והתכלית, המבוצעת על ידי מצוות מעשיות, אך בעצם אהבה ויראה של הנפש הן למעלה מהמצוות המעשיות. להלן יסביר רבנו הזקן, שגם בעצם, מצד ה שורש שלהם, הבירורים של המצוות המעשיות הם למעלה מה שורש של הנפש. ובלשון רבנו הזקן: שבאמת הברורין שבבריאה־יצירה־עשיה מרפ"ח, -

מ-288 הניצוצות של תוהו, בירורים אלה מתבררים על ידי תורה ומצות במחשבה דיבור ומעשה, -

על ידי לימוד התורה במחשבה ודיבור ועל ידי מעשה המצוות, ובירורים אלה גבוהין בשרשן מנפש-רוח-נשמה שבאדם, כי -

הבירורים הן מ -

שם "ס"ג" שבפנימית "אדם קדמון", ונפש-רוח-נשמה שכבר נתקנו על ידי -

שם "מ"ה", הוא -

השם "מ"ה" יוצא מה"מצח" -

של "א"ק", הארה בעלמא. -

הארה בלבד מבחינת "א"ק" (אדם קדמון), לא פנימיות "א"ק". שם "ס"ג" ושם "מ"ה" הם שניהם מארבעת השמות היוצאים מארבעת האופנים והגימטריאות של שם הוי': כששם הוי' הוא במילוי ווא"ו'ין הוא בגימטריא "ס"ג", והוא שם "ס"ג", וכששם הוי' הוא במילוי אל"פ'ין הוא בגימטריא "מ"ה", והוא שם "מ"ה"; וכידוע בקבלה, שהשם "ס"ג" שייך ל"תהו" שלמעלה מ"תיקון", ושם "מ"ה" - ל"תיקון". וזה מה שרבנו הזקן אומר, שהבירורים של המצוות המעשיות - שרשם בשם "ס"ג" שב פנימיות "א"ק" (אדם קדמון), שהיא המחשבה הראשונה הכוללת כל סדר ההשתלשלות, אך הנפש או הרוח או הנשמה של האדם, שנשמות ישראל הן הרי מ"עולם התיקון", הרי כבר נתקנו על ידי שם "מ"ה" (ש"מ"ה" - מתקן), ושם "מ"ה" הוא הארה בלבד הבאה מה"מצח" של "אדם קדמון". וזהו שכתוב : "לפני מלך מלך כו'". -

לבני ישראל" - ש"ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום", על פי קבלה, הכוונה: ה"מלכים" והספירות של "עולם התהו", שהם " לפני " ולמעלה מ"מלך מלך לבני ישראל" המוסב על עולם התיקון, שכן, עולם התיקון הוא הארה בלבד מ"א"ק", ואילו תהו (שמתהו בא ענין הניצוצות והבירורים) הוא משם "ס"ג" שמ פנימיות "א"ק". והינו טעמא -

זה הטעם, שהאדם חי במזונות דומם-צומח-חי, ומבררן ב"מ"ה" שבו, -

כיוון שהנשמה באה מעולם התיקון ויש בה שם "מ"ה", ובכוח זה היא מבררת הבירורים של הניצוצות שבדומם, צומח וחי, וחי בהם, -

לאחרי שהאדם מברר הניצוצות שבדומם-צומח-חי וממשיך עליהם מעליונות שרשם שבתהו - הוא "חי" בהם, הם מוסיפים לו תוספת חיות ברוחניות, לפי שהם -

הבירורים והניצוצות שבדומם-צומח-חי מ"ס"ג". -

שהרי באופן כללי לא מובן, מדוע שהאדם, שהוא "מדבר" ולמעלה מעלה מ"דומם" ו"צומח" ואפילו מ"חי" - יצטרך להזדקק עבור חיותו למזונות שהוא מקבל מדומם-צומח-חי? אלא הפירוש הוא: ש"לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם" , שלא מעצמיות הלחם (שהוא צומח) חי האדם, כי אם מצד "מוצא פי הוי" שבלחם, ברם, עדיין הדבר טעון הסבר: הרי האדם עצמו יש בו גם כן ה"מוצא פי הוי"' מה"נעשה אדם" , מדוע, איפוא, עליו להזדקק ל"מוצא פי הוי"' שבלחם (ובדומם ובחי)? אלא, ה"מוצא פי הוי"' שבלחם הוא בשרשו למעלה מה"מוצא פי הוי"' שבאדם, שכן, האדם הוא מ"תיקון" ושורש המאכל הוא ב"תהו" שלמעלה מ"תיקון", ובשמות זה שם " ס"ג " שלמעלה משם " מ"ה ". ועוד זאת, -

מצד עוד דבר ישנה עליונות במצוות המעשיות לגבי האהבה והיראה של הנפש, כמו שכתוב : "ופני -

הפנימיות שלי, לא יראו"

- שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה, -

אי אפשר שתהיה בהתגלות למטה, רק חיצוניותו -

של העליון, ובחינת אחוריים, -

בלבד, כנאמר לעיל "ופני לא יראו", שהוא נובלות חכמה עלאה. -

חכמה עליונה. הרי שהאהבה והיראה של הנפש על ידן האדם דבוק במדות ה עליונות, שהן הפנימיות והעצמיות של הספירות, אי אפשר שיומשך בנפש מפנימיות ועצמות המדות - כי אם מחיצוניותן בלבד, ואילו מהמצוות המעשיות, הבאות מנצח- הוד-יסוד של הספירות, שהן החיצוניות והגילוי של הספירות - יכול להימשך מפנימיותן ועצמיותן במצוות המעשיות. ועוד זאת, -

קיימת מעלה במצוות המעשיות לגבי האהבה והיראה של הנפש, שכן, האהבה והיראה שהן ענין רוחני, הן למשל כמו דיבור והשפעה של שכל, שהרב משפיע לתלמידו, שנותן לו רק הארה משכלו ולא עצם השכל, ואילו מהשפעת הטיפה, שהיא גשמית - יש ממנה "הולדה" שכל ה"עצם" מתבטא בה, עד שגם יכול להיות "יפה כח הבן מכח האב" , שהענינים שלא היו בגילוי באב, יכולים להיות בגילוי בבן. על דרך זה יסביר רבנו הזקן, הוא ההבדל בין אהבה ויראה רוחניים למצוות מעשיות גשמיים, שהאהבה ויראה הן ענין של "אורות", כמו למשל השפע של אור השכל, ומצוות מעשיות הן ענין של "כלים", ובהארת הכלים מתבטא "עצמיות", כמו למשל בטיפה הגשמית מתבטא ה"עצם". שהרי הדיבור מדברי חכמה עלאה -

חכמה עליונה, אינו מוליד, -

אינו בורא "יש מאין", כמו למשל מהשפעת השכל והחכמה לא נהיית שום הולדה של מציאות חדשה, והטפה שנמשכה מהכלי דחכמה עלאה -

כמו למשל באדם הטיפה שהיא מ מוח האב, יש בה כח המוליד ומהוה יש מאין. וגם המשכת חכמה עלאה -

מהאור של "חכמה עילאה", כמו למשל כוח החכמה שבאדם, כלולה בה. -

בטיפה הבאה מהכלי של "חכמה עילאה", והטעם, -

טעמו של דבר, מפני שבה -

בטיפה, נמשך מהותה ועצמותה דחכמה עלאה. -

כל האמור הוא בקשר לטיפה הבאה מהכלים של "חכמה", מה שאין כן בדבור ומחשבה, -

שבשכל שהוא מבטא בדיבור או מהרהר במחשבה - אין מעצמות ה"חכמה", ואפלו בהשכלת השכל באיזו חכמה -

למרות שזו השכלה שלא "נשמעות" בה עדיין אותיות, גם לא אותיות המחשבה, שכן היא עדיין למעלה מאותיות, אף על פי כן, הרי חכמה זו -

היא, רק הארה מתפשטת ממהות השכל שבנפש ועצמותו, והארה זו היא לבוש למהותו ועצמותו של השכל, והשכל -

לכשעצמו, הוא הארה ולבוש -

בלבד, למהות הנפש. -

הרי שאין בהשכלת שכל זה ממהות הנפש, שלא כפי שהדבר בטיפה, שלמרות שהיא גשמית, הרי יש בה ממהות ועצמות הנפש, כפי שיסביר להלן: מה שאין כן הטיפה, נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה המלבשת במחין, ולכן מולידה בדומה לה ממש. -

בדומה לנפש, שכן, יש בטיפה מעצמות הנפש. וזהו ההפרש בין עבודת המלאכים היוצאין מ"נשיקין" -

ש"זיווג נשיקין" הוא זיווג רוחני, ובמילא עבודתם היא עבודה רוחנית, להנשמות היוצאין מהכלים. -

שבכלים יש ענין של "עצם", והנשמות הבאות מהם, הן למשל כמו השפעת הטיפה שיש בה השפעה מה"עצם". ברם, בהתאם לכך היה צריך להסתבר, שגם באהבה ויראה של נשמות תהיה המשכה מ"עצם", כיוון שנשמות הרי באות מהכלים שבהם יש ענין של "עצם", ורבנו הזקן הסביר לעיל, שהאהבה ויראה של הנשמות הן כמו השפעת השכל מרב לתלמיד, שהיא השפעה של הארה בלבד ולא של "עצם"? יסביר על כך רבנו הזקן להלן, שכיוון שהכלים ד"אצילות" נעשים נשמה לבריאה-יצירה-עשיה, יש במילא מה נשמה שני סוגי השפעה: השפעה של "הארה" שהיא אהבה ויראה שכליים, והשפעה של "עצם", המתבטאת במצוות מעשיות. אך הכלים דאצילות נעשו נשמה לבריאה-יצירה-עשיה, -

ומהנשמה ישנם שני סוג השפעה, והלכך -

ולכן, דחילו ורחימו -

יראה ואהבה שכליים הן כמלאכים ד"נשיקין" -

שהוא ענין רוחני והארה בלבד, מהארת חיצונית דחכמה-בינה-דעת -

המאירה בבריאה-יצירה-עשיה. -

ואין זה "עצם", למרות שזה בא מכלים ד"אצילות", והטעם, -

טעמו של דבר הוא, משום דפנימית חכמה-בינה-דעת ומהותו ועצמותו של אור פנימי - אינו יכול להתגלות אלא על ידי הארת הכלים דוקא, היורדים למטה כטפת האדם ממחין, וכמו שכתוב: "ופני -

הפנימיות שלי, לא יראו". -

ובר מן כל דין , -

מלבד כל האמור לעיל במעלות שישנן במצוות מעשיות לגבי אהבה ויראה שכליים, אפלו בנשמה דאצילות, אף שהיא מכלים דאצילות, וכן בנפש-רוח מכלים דיצירה-עשיה

- הנה רחימו ( אולי צ"ל: דחילו ורחימו) -

אהבה (אולי צריך לומר יראה ואהבה) שכליים שלהם -

שהן ענין של "העלאה", מעוררים גם כן בכלים דיצירה-עשיה בחינת העלאה ממטה למעלה ב"אתערותא דלתתא", -

בהתעוררות מלמטה, שהן עצמן ענין של "העלאה" - והן מעוררות למעלה בכלים ענין של "העלאה". וזהו בחינת הסתלקות לבד חס ושלום. -

שמסתלק למעלה ענין ופעולה מהכלים, כמו אהבה ויראה עצמן כשהן אינן באות בענין של מצוות - הרי זה ענין של העלאה והסתלקות בלבד ואילו כשזה בא בענין של מצוות, הרי להיפך - זה מוסיף ב"המשכה" שמהמצוות. אבל בחינת המשכה מלמעלה למטה, הוא על ידי מצות מעשיות דוקא, להמשיך אור בכלים, ובחיצונית הכלים דוקא, שחיצוניות העליון יורד למטה ופנימיות התחתון עולה למעלה. -

שנמשכת אלקות בעולם וזה פועל תשוקה ועליה בנבראים לאלקות. וזהו שכתוב בזהר פרשת פקודי הנזכר לעיל : "דאית סדורא כו'". -

שישנו סדר של העלאה וסדר של המשכה, ושתיהן צרך גבוה, -

לעבודת ה', העלאה והמשכה, על ידי העלאת "מין נוקבין" מ -

שם "ס"ג", -

הנעשה על ידי בירורי הניצוצות, בבחינת עובדא ומלולא. -

מעשים ודיבור, וזהו תכלית ההשתלשלות, -

של העולמות, להתגלות אור עליון למטה, ולא לעלות התחתון למעלה, שזה אינו אלא לפי שעה. -

כל עליה היא ענין זמני בלבד, שכן לאחר מכן מן ההכרח שתומשך חזרה למטה, ואף גם זאת, -

כשנדרשת עליה, אין זו עליה של האור, שהוא ענין של הסתלקות, כי אם דוקא עליות הכלים לאורות עליונים היא מעלת השבת ויום הכפורים, -

שאז "עליית העולמות", שהכלים הם בעליה אל האורות, אבל לא עליות והסתלקות האורות חס ושלום, כמו שכתוב בפרי עץ חיים , ונפש-רוח-נשמה של האדם לגבי גופו בעולם הזה חשיבי -

נחשבות, כאורות לגבי כלים, וכן דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, שכליים לגבי מצות מעשיות דוקא. -

הן כאורות לגבי כלים. ולכן התפלל משה רבנו עליו השלום תפלות כמנין "ואתחנן" , -

תקט"ו (515) תפלות, כמנין "ואתחנן", שיכנס לארץ ישראל, על קיום מצות מעשיות דוקא. -

כי שלימות קיום המצוות היא בארץ ישראל, ולכן התפלל תפלות רבות אלו כדי לזכות לקיום מצוות מעשיות בארץ ישראל, שכן, קיום המצוות המעשיות הוא תכלית כל ההשתלשלות, כי על ידן ממשיכים אלקות למטה בעולם, והוא הדין לדבור גשמי של הלכותיהן. -

אך להבין, איך האתרוג שהוא מרפ"ח -

288 הניצוצות, שלא נבררו עדין, -

שכן, האתרוג כפרי גשמי הרי חיותו מ"נוגה", שבזה יש מרפ"ח הניצוצות של תהו, וזה באופן כמו "קודם הבירור", לפני שנתברר להיות אלקות, וכן קלף התפלין, -

עליו נכתבות פרשיות התפילין, שהוא קלף גשמי והוא מרפ"ח הניצוצות - ימשיך אור בכלים דזו"ן דאצילות, שכבר -

הכלים של הספירות, נבררו ונתקנו על ידי שם "מ"ה" להיות בחינת אלקות -

ששם "מ"ה" מברר, הנה המשל לזה היא -

ענין הזריעה והנטיעה, שהגרעין -

שזורעים או נוטעים, מעורר כח הצומח שבארץ, שהוא דבר ה': "תדשא הארץ כו' -

דשא, עץ פרי כו'", -

שהצמיחה היא הרי לא מהגרעין, כי אם מ"כח הצומח" (כפי שהוסבר ב"אגרת הקודש" סימן כ'), הגרעין משמש כ"העלאת מ"ן" והתעוררות של הפרט המסויים של כוח הצומח שהתבטא באותו גרעין, הרי כוח זה נכלל ב"כח הצומח" הכללי שבארץ (אחרי שהגרעין נרקב ונפסד), שאז זה מעורר ומפעיל את כוח הצומח שבארץ שאכן יצמיח אותו עץ פרי מסוגו של הגרעין שזרע, והכוח הצומח העצמי, עצם כוח הצומח, הוא המאמר "תדשא הארץ דשא" וכו' שהוא מקור כל סוגי הצמיחה. מה שהגרעין מעורר את כוח הצומח שהוא כוח רוחני וכוח אלקי, הרי זה על ידי העלאת "מין נוקבין" לשרשו, -

שהגרעין ששרשו הוא מכוח הצומח, נעשה "העלאת מ"ן", התעוררות מדבר נמוך יותר לענין עליון יותר, התעוררות מהמקבל אל המשפיע. הרי הגם שהגרעין הנזרע אין לו כל ערך לגבי כוח הצומח, בכל זאת הוא מהווה "העלאת מ"ן" לעורר את כוח הצומח, כיוון שהוא השורש שלו. ככה מעוררים הקלף -

של התפילין, והאתרוג -

מד' המינים, עד רום המעלות, -

והמדריגות, שהוא שם "ס"ג" שלפני -

ולמעלה מ- השבירה, -

של שבירת הכלים, שהוא -

שם "ס"ג" הוא מהות ועצמות אורות שב"אדם קדמון", -

שהוא הפרצוף הראשון, המחשבה הקדומה, המחשבה הראשונה, של "אין סוף", הכולל כל ההשתלשלות, ובפרצוף זה ישנן המהות והעצמות של הפרצוף ואין זה הארה בלבד; הרי ששם "ס"ג" הוא ממהות ועצמות האורות של "א"ק", ולא הארה בעלמא כמו שם "מ"ה" ש - בא ממצחו. -

של "א"ק". כל האמור הוא בקיום מצות תפילין או מצות אתרוג, כשמקיימים אותן במעשה, וכן בלימוד ועיון הלכותיהן -

ההלכות של מצות תפילין ושל מצות אתרוג, מעורר בחינת חכמה-בינה-דעת שבעשר ספירות דכלים דזו"ן, ועד רום המעלות גם כן בחינת חכמה-בינה-דעת שב -

שם "ס"ג" דפנימית "אדם קדמון", היוצא דרך ה"עינים" כו'. -

של "א"ק", "עינים" כמו ענין הראיה, הן ענין של פנימיות, שלא כמו המצח שהוא ענין של חיצוניות. על כל פנים, הרי שענין מעשה המצוות, מה שהוא עושה מצוה בדבר גשמי, מעורר גבוה מאד בשורש עד בשם "ס"ג" שלמעלה משבירת הכלים, וכן גם בלימוד ההלכות של המצוות מעוררים בפנימיות של המדריגה העליונה מאד, שכן כשלומדים אודות המצוה הרי "מעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש"; אך, כיצד הדבר כשלומדים פרטי ההלכות של איסור לא-תעשה, שבכך הרי לא שייך הענין של "כאילו קיים", ובמיוחד בדברים שאינם שכיחים כלל, שבהם לא שייך אפילו הענין כפי שהוא ב"לא תעשה" שיכול להיות שההימנעות ממנה יש בה ענין חיובי - שכן "ישב ולא עבר עבירה" נותנים לו שכר "כאילו עשה מצוה"

- גם ענין חיובי זה לא שייך בדברים אלה שאינם שכיחים כלל, ובכל זאת אנו אומרים, שיש להרבות בלימוד ההלכות יותר מאשר בלימוד סדר ההשתלשלות המביא לאהבה וליראה? יסביר רבנו הזקן להלן, שיש ענין בלימוד התורה המשתווה גם במצוות עשה וגם במצוות לא-תעשה, שלימוד הענין בלבד, גם כשאינו יכול להביא לידי מעשה של קיום מצוה-עשה או להישמר מלא-תעשה - ובכל זאת לימוד ההלכה עצמו יש בו המעלה העליונה ביותר, מה שעל ידי הלימוד נעשה האדם מקושר ל"חכמה עילאה" (עליונה), שכן, כל פרטי ההלכות הם המשכות מ"חכמה עילאה" של המאציל ברוך הוא. ובלשון רבנו הזקן: וכל הנזכר לעיל -

שמעשה המצוה או לימוד ההלכה של המצוה, מעוררים למעלה מעלה עד בשם "ס"ג" שלפני השבירה, הוא במצות עשה, אבל לא בלימוד פרטי הלכות אסור לא תעשה לכאורה, ובפרט בדלא שכיחי כלל -

בפרטי דיני לא-תעשה שאינם שכיחים כלל שיהיו במעשה, הרי במילא גם לא שייך שם הענין של "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה", שההימנעות עצמה יהיה בה ענין חיובי, כמו פרטי הלכות פגול וכהאי גונא. -

אך עוד זאת השוה בכל , -

ישנו עוד דבר השווה בלימוד כל ההלכות, גם של מצוות-עשה וגם של מצוות לא-תעשה, כולל גם כאלו שאינן שכיחות כלל, כי כל דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, שכליים של המלאכים - הן בחינות נבראים מאין ליש, והן בחינות נפש רוח דבריאה-יצירה- עשיה, -

לא ענין של "נשמה" ואלקות, כי אם "נפש רוח" שהן נברא. מה שהוא מדייק לומר האהבה ויראה של מלאכים, למרות שברצונו לומר גם על האהבה ויראה של נשמות, שאינן משתוות ללימוד ההלכות - הרי זה מפני שבאהבה ויראה של נשמות, (א) הנשמות עצמן אינן נבראים ממש, כי אם כפי שאלקות באה בענין של נברא ונשמה, ו(ב) באהבה ויראה של נשמות ישנו הרי ענין של מצוה, מה שאין כן באהבה ויראה של מלאכים שאינן ענין של מצוה, הרי שם מודגש יותר איך אהבה ויראה הן ענין של נברא בלבד, וזה מביא שגם בנשמות, עצם הענין של אהבה ויראה הוא ענין של נברא, אך פרטי ההלכות הם ענין של אלקות, אבל פרטי ההלכות -

הענינים השונים של הלכות המצוות, הן המשכות חכמה עלאה -

עליונה, דהמאציל ברוך-הוא המלבשת בגשמיות, -

בענינים גשמיים בהם דנה ההלכה, כמו "המחליף פרה בחמור" וכדומה, והלבשה זו, -

מה ש"חכמה עילאה" (עליונה) מלובשת בענינים גשמיים של ההלכות, אינה כהלבשת חכמה עלאה בדחילו ורחימו -

ביראה ובאהבה שכליים, -

שבכל מה שנברא הרי ישנה מ"חכמה עילאה", שהרי "כולם בחכמה עשית", ובמיוחד באהבה וביראה שכליים ישנו הרי הענין מה שהן באות מ שכל ומ חכמה, ושורש כל עניני החכמה הוא "חכמה עילאה", ואילו שם ההלבשה היא אחרת, דהתם -

שם, ב"חכמה עילאה" המלובשת באהבה וביראה שכליים, הלבוש הוא מעלים ומסתיר לגמרי, -

על ה"חכמה עילאה", כהסתר והעלם הארץ החמריית -

המסתירה ומעלימה לגמרי, לגבי חכמה עלאה המלבשת בה, כמו שכתוב : "כלם בחכמה עשית", -

שכל הנבראים נתהוו ב"חכמה", הרי ש"חכמה עילאה" מלובשת גם בארץ הגשמית והחומרית, אלא שהארץ מכסה ומסתירה לגמרי על ה"חכמה עילאה" המלובשת בה, כך גם מכסות האהבה והיראה שכליים על "חכמה עילאה", והיינו חיצונית דחיצוניות דכלים דמלכות דאצילות שבעשיה, שהיא -

"מלכות דאצילות" עם החיצוניות דחיצוניות של הכלים שלה, מסתרת לגמרי ברוח-נפש דעשיה, -

"מלכות דאצילות" לכשעצמה, אפילו החיצוניות דחיצוניות של הכלים שלה, הן ענין של נשמה ואלקות, וזה מוסתר לגמרי בנפש רוח שהן ענין של נברא, שזה כמו "חכמה עילאה", שהיא בהתכללות, בהתאם לסדר התכללות הספירות ש"חכמה עילאה" באה בהתכללות ב"מלכות דאצילות", ו"מלכות דאצילות" מאירה ב"עשיה" ועשר ספירותיה, שבהן יש הרי ענין ה"חכמה", הרי כל זה מוסתר ונעלם בארץ החומרית, וכן בבריאה היא מסתרת לגמרי ברוח-נפש, -

של "בריאה", שהם -

רוח ונפש של "בריאה", הן בחינות נבראים -

המתהווים בהסתר והעלם הבורא מהנברא, -

מה שאין כן ההלכות, הרי הארת החכמה מאירה בהן בגלוי, -

הן אינן מעלימות על הארת ה"חכמה" שבהן, ולבוש העשיה -

שההלכות הרי באו בענינים של עולם הזה ויש עליהן לבוש מעולם ה"עשיה", אך הלבוש של "עשיה", הוא דרך מעבר לבד, -

הן רק עוברות דרך לבוש ה"עשיה", אך אין זה אומר שלבוש ה"עשיה" פועל שינוי במהותן, כפי שהדבר בדרך של התלבשות, שהמלביש פועל על המלובש להיות כמו המהות של המלביש. כמו ביום טוב, שחסד דאצילות המלובש לגמרי בחסד דבריאה מחיה עולם הזה הגשמי -

וזאת - על ידי מעבר חסד דיצירה ועשיה, הנקרא גם כן התלבשות , -

שחסד ד"בריאה" מתלבש בחסד ד"יצירה" ובחסד ד"עשיה", למרות שאין זו התלבשות ממש, שאם לא כן לא היה פועל בגשמיות עולם הזה. -

הרבי הרש"ב נשמתו עדן, מסביר בקונטרס "ומעין"

דיוק לשון רבנו הזקן כאן, שהכוונה היא שכדי שתהיה פעולה של גשמיות ממש בעולם הזה, לא מספיק ה"יש" של עולם ה"בריאה" הנקרא "יש" לגבי "אצילות" (אך לגבי "יצירה" זה עדיין רוחני), ואף כשאור החסד ד"בריאה" יעבור "דרך מעבר" הספירות של "יצירה" ו"עשיה" - לא תהיה עדיין השפעה גשמית ממש, אלא זה צריך להיות על ידי התלבשות בכלים ובלבושים של "יצירה" המסתירים במדה מרובה יותר על האור האלקי של החסד העליון, והוא נעשה על ידי כך בבחינה של מציאות, ולאחר מכן הוא מתלבש בכלים ובלבושים של "עשיה" המסתירים עוד יותר מאשר הכלים והלבושים של "יצירה", ואור זה נעשה יותר בבחינה של "יש", ובכוחו לבוא בהשפעה גשמית של עולם הזה. על כל פנים, כשם שהדבר ביום טוב, שמבלי הבט על ענין ההתלבשות ב"יצירה" ו"עשיה", נחשב האור המאיר ביום טוב כאור של חסד ד"בריאה", כך גם בהלכות, שההתלבשות בהלכות היא רק באופן של "מעבר" והיא נשארת הארה של "חכמה עילאה", ואף שגשמיות עולם הזה ודאי מסתיר לגמרי אפילו -

על החסד דעשיה, -

ובודאי שהיא מסתירה על הארת ה"חכמה עילאה", כלומר, שהדבר הגשמי אודותו דנה התורה, כפי שיזכיר להלן, למשל הפרה והחמור הגשמיים אודותם דנה ההלכה של "המחליף פרה בחמור", הרי הפרה והחמור הגשמיים (של בעל הפרה ובעל החמור הבאים לדין תורה בגין ענין של "מחליף פרה בחמור") מסתירים בודאי על ענין של חסד ד"עשיה", מכל מקום ההלכה עצמה אינה גשמיות ממש, שהיא -

ההלכה והפסק, בחינת רצון הנמשך מחכמה עלאה להקל או להחמיר, -

שכך מחייבת חכמתו של הקדוש ברוך הוא שיהיה רצונו יתברך ופסק ההלכה להקל או להחמיר, רק ש -

הרצון יורד ומאיר בבחינת גלוי בגשמיות, -

הרצון העליון מתבטא בהתגלות בענין גשמי, כמים היורדים ממקום גבוה כו', -

שאותם המים שהיו בתחלה במקום הגבוה נמצאים עתה במקום הנמוך, והדבר הגשמי עצמו שבו מדברת ההלכה, באמת הוא מסתיר לגמרי, כמו -

ההלכה של "המחליף פרה בחמור" , וכן -

ההלכה של בשר הפגול או לא פגול וכשר. -

שהפרה והחמור הגשמיים והבשר הגשמי אודותו דנים אם הוא פיגול או לא - מסתירים באמת לגמרי על הארת ה"חכמה עילאה". מה שהוא אומר שהדבר הגשמי עצמו אודותו דנה ההלכה, מסתיר בודאי לגמרי - למרות שלעיל (קנו, ב) אמר לגבי מצוות שבאחיזת האתרוג הגשמי של מצוה, תופסים מהות האלקות ד"אצילות" - הרי זה, מפני שלגבי מצוה, הרי האתרוג הגשמי הוא חלק מן המצוה, לכן אין גשמיות האתרוג מסתירה, אלא זה בטל לגמרי באלקות, ואילו כאן לגבי ההלכה הרי הפרה הגשמית או החמור הגשמי אינם חלק של ההלכה, לכן הם מסתירים, אך השכל הגשמי בו התלבשה ההלכה, כיוון שהוא חלק מן ההלכה, שההלכה התלבשה בשכל גשמי זה - אכן אינו מסתיר. רק ההלכה בעצמה -

הפסק עם הטעם הנגלה, -

מדוע הפסק הוא כך וכך, היא מבחינת מלכות דבריאה -

חלק השכל והטעם של הגמרא, ויצירה -

חלק פסק ההלכה של המשנה, דבחינת נשמה, שהוא אלקות, המחיה ומהוה נפש- רוח דבריאה-יצירה-עשיה, -

שנפש רוח הן ענין של נברא, שהן דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, של המלאכים והנשמות וחכמה- בינה-דעת שלהם, -

ההשגה וההתבוננות בגדלות ה' המביאות לאהבה וליראה. כל זה מתהווה ומקבל חיות מאין ליש. -

כפי שכל נברא מתהווה מ"אין" ל"יש", ולכן -

ההארה מ"חכמה" הבאה על ידי מלכות ד"בריאה" ו"יצירה", שהיא הענין של תורה כפי שהיא ב"בריאה" ו"יצירה" לפני שהיא באה למטה בעולם, כמו המים היורדים ממקום גבוה לנמוך, היא מרוה צמאונם -

של המלאכים והנשמות שבעולם ה"בריאה" ו"יצירה" קודם שירדה לעולם הזה, כמים היורדים -

ממקום גבוה לנמוך כו' . וגם אחר ש -

ההארה מ"חכמה עילאה", ירדה לעשיה, היא למעלה מעלה מבחינת חכמה-בינה-דעת דעשיה, אפלו דבחינת נשמה שהיא אלקות. -

והטעם, -

מדוע גם אחרי שהארת "חכמה עילאה" ירדה ב"עשיה", היא עדיין למעלה גם מ"חב"ד דעשיה" של בחינת הנשמה? - משום דחכמה-בינה-דעת דעשיה דבחינת נשמה הוא מקור החיות דחכמה-בינה-דעת דנפש-רוח ותולדותיהן, -

של נפש רוח, והתהוותן מאין ליש עם תולדותיהן, עד סוף העשיה, היא הארץ וכל צבאה. -

הרי, ש"חב"ד דעשיה" של הנשמה, היא מקור לנבראים. אבל חכמה- בינה-דעת דהלכות בטעמיהן שבמלכות דבריאה ויצירה, -

המקום והמדריגה של ההלכות וטעמיהן - שם אין "חב"ד" אלו מקור לנבראים, כי אם - ענין החכמה -

שבהן, היא בתקון פרצופי האצילות, שבהן -

בפרצופים של "אצילות", תלויין כל טעמי המצות, מצות עשה בה' חסדים, -

של "ז"א דאצילות", ומצות לא תעשה בה' גבורות. -

של "ז"א דאצילות", ומשום הכי -

ולכן, נמי, -

גם כשירדו להתלבש בנבראים, -

כשטעמי ההלכות, שבעצם הם הפרצופים של "אצילות" - ירדו להיות טעמים של הלכות לנבראים, הן במלכות דבריאה-ויצירה דבחינת נשמה דוקא, -

שנשמה היא אלקות, שהוא -

הנשמה היא מכלים דאצילות, -

ל' הכלים של "זו"ן דאצילות" נעשים נשמה ל"בי"ע", ולא בבחינת נפש-רוח. -

והן לא התלבשו בבחינת רוח ונפש שהן "נברא". ואף דחכמה-בינה-דעת דבריאה- יצירה דבחינת נשמה, שגבהה מאד מעלתן על בחינת מלכות דבריאה יצירה דנשמה, -

שכן, זו חב"ד, העליונות בספירות עולם זה, וזו מלכות, התחתונה בספירות עולם זה, ואף-על-פי-כן -

"חב"ד דבריאה יצירה", הן מקור לחכמה-בינה-דעת דבריאה- יצירה של בחינות נפש-רוח שהן המלאכים -

כיצד, איפוא, אומרים אנו לעיל, שאי אפשר ל" מלכות דבריאה יצירה" דנשמה, להיות מקור לנבראים - בשעה ש" חב"ד דבריאה יצירה" דנשמה, שהיא למעלה מעלה ממנה, היא מקור לנבראים? לא קשה מידי, -

לא קשה כלל, דבאמת המלאכים והנשמות -

המתהווים מ"חב"ד דבריאה יצירה", אינן אלא מטפה הנמשכת מחכמה- בינה-דעת דנשמה ל"יסוד זעיר אנפין" ונתן -

ונמשך ל"נוקבא", -

ל"מלכות", ומשם יצאו -

המלאכים והנשמות, בבחינת "לידה". -

שנולדה מציאות חדשה, הרי שאין זה התפשטות של חב"ד כפי שהדבר הוא בהלכות, שמהתפשטות כזו אי אפשר באמת שיהיה מקור לנבראים, כי אם באופן של טיפה ולידה, יכול להיות מחב"ד דבריאה יצירה, אפילו של נשמה, ענין של נבראים, כי אף אם תמצי לומר שנבראו מהארת הכלים דנוקבא -

"מלכות" דאצילות, הרי הם היורדים -

בבריאה- יצירה-עשיה, ונעשים נשמה. -

לבריאה-יצירה-עשיה. אבל עצמות חכמה-בינה-דעת דנשמה מתפשט בו' קצוות דזו"ן, ושם הם שיתא -

ששה סדרי משנה וגמרא. -

שעל ידי הכונה נעשה לבוש נשמה, ועל ידי התורה -

נעשה לבוש רוח דרוח על ידי משנה דיצירה, -

על ידי לימוד המשנה שהיא ב"יצירה" נעשה לבוש רוח דרוח, ורוח דנשמה דבריאה על ידי הגמרא -

שגמרא היא ב"בריאה", הרי, שעל ידי תורה נעשה לבוש של "רוח", שהיא הרי "נברא"? יש לומר דהיינו דוקא על ידי תורת האדם -

שהוא לומד, בעולם הזה העולה למעלה, -

נעשה אז לבוש של תורה, כיוון שזה בא מהאדם שהוא נברא. אבל התלמוד עצמו שנתן בסיני -

כפי שהתורה ניתנה מלמעלה למטה, הוא בנשמה, -

שהיא אלקות, ולכן הוא -

לימוד ה"תלמוד", מברר הרוח, וכן במשנה דיצירה. -

שכפי שהיא ניתנת מלמעלה מסיני, היא בבחינת נשמה. ואף אם תמצי לומר, שגם הניתן מסיני -

מלמעלה למטה, הוא ברוח דבריאה-יצירה -

הרי זה, אבל, באופן כזה שאין זה שום מציאות של נברא, כי אם באופן של "שליח" שאיננו מציאות לעצמו, כי אם מציאותו היא כוח המשלח, כך שאין זה כמו מציאות הנברא של נבראים אחרים, ובלשון רבנו הזקן: הרי נודע שכל מלאך שהוא שליח מלמעלה, אזי -

בשעת השליחות, נקרא בשם ה' ממש השוכן בקרבו, מה שאין כן כשאינו שליח יש לו שם אחר כפי עבודתו, -

שמו נגזר מתוכן העבודה שעליו לבצע, שאז הוא מציאות של מלאך ופועל לפי אופן עבודתו, ואזי קורא "קדוש קדוש קדוש ה' כו'", כלומר ששם ה' -

קדוש ו - מבדל ממנו, -

הרי, שיכול להיות נברא שאינו שום מציאות של נברא אלא נקרא בשם הוי' שהוא אלקות, וכן הוא ממש בבחינת התלבשות התלמוד בבחינת רוח דבריאה, -

ורוח היא הרי ענין של נברא, והמשנה ברוח דיצירה, הם שלוחי ה', דהינו כלים דנוקבא -

"מלכות" דאצילות, החיצונים -

הכלים החיצונים, בתלמוד, ו -

הכלים האמצעים במשנה, אשר המשנה והתלמוד שבהם -

ב"רוח דבריאה ויצירה", נמשכים מ"יסוד אבא", -

מ"יסוד" שבחכמה, המקבל מ"חכמה סתימאה" -

חכמה סתומה, ד"אריך אנפין", -

מ"חכמה" שבכתר, שבו -

ב"אריך אנפין" מלבש אור-אין-סוף ברוך-הוא, ונמצא שאור-אין-סוף, הוא שם ה', שוכן ברוח דבריאה יצירה-עשיה, במקרא ומשנה ותלמוד, וכשהאדם לומד -

מקרא, או משנה, או תלמוד, ממשיך אור-אין-סוף ברוך-הוא בעולם הזה להיות נכלל ובטל באורו יתברך, כי זה כל האדם . -

כל תכלית האדם היא להביא את העולם להיות נכלל ובטל באורו יתברך, דבר הנעשה על ידי לימוד התורה, וזאת היתה עבודת רבי שמעון בן יוחאי וכל התנאים ואמוראים -

שעסקו בנגלה, -

דתורה, להמשיך אורו יתברך, -

בעולם, ולברר ברורי -

קליפת נגה כל משך זמן הגלות דשלטא אילנא -

כששולט האילן דטוב ורע, -

חיות העולם היא מקליפת "נוגה" המעורבת טוב ורע, כמו שכתוב: "עת אשר שלט האדם -

בליעל של קליפה, באדם -

של קדושה, כו'", -

שזה כפי סיום הפסוק "לרע לו", כדי לברר ולהעלות ניצוצות הקדושה הנמצאים ב"אדם בליעל" - בקליפת "נוגה", כי זהו תכלית ההשתלשלות -

של העולמות, שירד העליון למטה -

שהאלקות תרד ותתגלה בעולם, ויהיה לו דירה בתחתונים, כדי להעלותן למהוי -

להיות אחד באחד. -

שה"אחד" של "יחודא תתאה", של עולמות בריאה-יצירה-עשיה, יהיה כמו ה"אחד" של "יחודא עילאה". מה שאין כן עבודת המלאכים דחילו ורחימו -

יראה ואהבה שכליים, אינה בבחינת המשכה כלל וכלל, -

שעל ידי זה תומשך אלקות בעולם, רק הסתלקות כו'. -

שהם עומדים ב"רצוא" ובביטול לאלקות, הרי, שאין זה אמיתת הכוונה העליונה בהשתלשלות, שהכוונה היא המשכה ולא הסתלקות. ובזה יובן מה שנבראים מלאכים מאין ליש על ידי עסק התורה אפלו שלא בכונה, שהוא -

לימוד התורה שלא בכוונה, בחינת רוח בלבד שאינה אלקות כלל, -

שכן הכוונה היא ענין של נשמה שהיא אלקות, אך בלי כוונה - כשזה בחינה של רוח בלבד - כיצד נבראים מ"אין" ל"יש"; הרי הבריאה מ"אין" ל"יש" היא דוקא רק מאלקות? אלא לפי שאף-על-פי-כן -

למרות שזה שלא בכוונה, שם ה' שוכן וכו', -

בדברי תורה, ודי למבין: -