"מה עלינו לעשות" — שואל חתני הרב שמריהו גוראריה שי' — "הגידו לנו דעתכם מה לעשות"?

"מה לעשות"? — עניתי — "בראש וראשונה להודיע באוהל (מקום מנוחתו של) הוד כבוד קדושת אדוני אבי ומורי, הרב הקדוש זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע; להודיע (במקום מנוחת אדמור"י חב"ד:) בליובאוויטש, ניעזין והאַדיץ; לבקש מאת אנשי-שלומנו (החסידים) להגיד תהלים בבתי כנסיות בימים הראשונים".

"ימים ראשונים"? — חוזרים וכופלים הדברים בנותי וחתני יחיו, "ומה אתה חושב, חס ושלום"?. . .

"את זה" — עניתי — "נראה בעזרת השם יתברך אחר-כך. לא תעשו רעש, ובטח יוודע תיכף ומיד בהרבה מקומות.

"את אשר" — הגדתי הלאה — "יעשו אנשי-שלומנו שיחיו למקומותם הן פה והן במקומות שונות אין למנוע אותם, אבל מצדכם תשתדלו בכל האפשרי ע"י הכירות. ולכל לראש להודיע לכל מקומות הלימוד אשר לא יפריעו חס ושלום מלאכת הקודש...

"על כן עליכם לדעת פקודתי החזקה אשר מבלי התחשב עם החובות גמילות-חסדים אשר מגיע ממני (אשר אני חייב) תשתדלו להשיג עוד כסף בגמילות-חסדים ותשלחו העזר הדרוש לכל מקום של לימוד ותדעו כי עד אשר ישיבני השם יתברך לביתי עליכם למלאות גם את מלאכתי בסדר מסודר".

כבוד אמי מורתי, זוגתי, בנותי, חתני יחיו, כל אחד עומד משתומם, פניהם לבנים כסיד, העינים מלאים דמע, בשעה ההיא לא נמצאו דברים, כולם מביטים עלי בתמהון, בתקוה, בגעגועים, ברחמנות, בתחנון, ואין אומר דבר.

פּלא! הלא הרגעים ספורים, מחכים על בוא עגלת המרכבה, בעוד רגעים יבואו לקחת אותי אל המשמר, אל בית האסורים שפּאלערני.