בשעה זו שכבר כלו כל הדיבורים וחיכו על ביאת עגלת-מכונה (מכונית) להובילני למעון החדש "בית האסורים השפּאַלערני", באה כבוד אמי מורתי הרבנית תחי', אשר עד עתה היתה בחדרה ולא ידעה מכל הנעשה בבית מעוני, כי ראש הפלוגה נחמן-סאָהן ביקש אשר לא יעשו רעש שלא לעורר אותה משינתה אמנם באיזה סיבה נודע לה לא אדע, אבל פתאום באה לחדרי, ותרא את האורחים הבלתי קרואים, ותמחה כף ותקרא בקול חרד לאמור. . . "מה זה? למה באו? האם גם על אנשים נקיים מפשע, עובדים לטובת הזולת כמוך בני, ידם יכפיאו"?. . . ברגעים אחדים נודע לה המצב.

"לא" — קראה בקול אדיר — "לא אתן מחמת נפשי לקחת אותך. . . אנכי הנני הולכת תחתיך, קחו אותי" — פנתה בבקשת רחמים אל ראש הפלוגה — "קחו אותי, אל תחרידו את מנוחת בני, בני יחידי, העונה בצרתן של אחרים, האם גם על ישרי לבב תעריכו משפט קשה כזה? אוי ואבוי, מאסר. . . — בכי תמרורים — אוי לנו ואבוי לנו. . . בעלי. . . את בנינו יוסף יצחק לוקחים. . . בנך יחידך המוסר נפשו לעשות טוב. . . בנך יחידך. . . יחידך השומר מצותך במסירות נפש. . . אוי שודדים באו. . . רוצחי נפש ישרה בעד מה?. . . אבות קדושים. . . נרכם חפצים לכבות. . . יהי מה! יהי' מה שיהי'! אנכי לא אתן לקחתך".

"בבקשה" — פנה אלי ראש הפלוגה — "להשקיטה, לכו אתה עמה לחדרה, אנכי אינני אשם על אשר היא נתרגשה באופן כזה הלא אנחנו היינו שקטים אנחנו לא חפצנו להפריע את מנוחתה, דברו על לבה".

בשעה ההיא חשבתי, כי גם בעומק רע יש בו תערובות טוב, אותן הדיבורים בלתי ראויין היו להשמע מפי אכזר אשר ידו מגואלת בדם, בדם בני אדם, האם איש-סלע כזה גם לו לב, האם גם לו יושר, האם גם לו מוסר כליות? האם גם הוא נתרגש ברגש רחמים, או כי נזכר אשר העומדת ומיללת היא היא הרבנית הליובאוויטשית, אשר שמה נודע לשבח ולתהלה, ומי יודע אפשר הרהר תשובה וחרטה על רוע מזלו שככה הגיע לו להיות ציר ג. פּ. או.

הלכתי עם כבוד אמי הרבנית תחי' לחדרה, שם דברתי איזה דברים אשר לא יכולתי לדבר בפני האורחים, אף כי לא הפריעו אותי כלל, כי הלכו החוצה לטייל, ובביתי הניחו רק משמרת אנשי חיל מזוינים עד אשר תבא העגלה...