יגע ואין אונים נטלתי את ידי לאכול סעודת ערב במסיבת בני ביתי יחיו כמה דקות אחרי שעה השתים עשרה. לא עברו כעשר דקות, והנה צלצל הפּעמון ברעש גדול, הפתח נפתח ושני אנשים באו במרוצה וברעש גודל לחדר האוכל, בקריאה: "אנחנו שלוחי הפקידות ג. פּ. או. (המשטרה החשאית הרוסית) מי הוא שניאורסאָהן? ואי' הוא"?

עודם מדברים, ופלוגת אנשים מזויינים באה החדרה, כולם עומדים במישור, מוכנים לשמוע בקול נגיד ומצווה.

עניתי בקור רוח ובשפה ברורה: "לא ידעתי איזה שניאורסאָהן אתם דורשים. אם באתם למעון איש בטח אתם יודעים מתחילה מי הוא הדר במעון זה, ועל כן למותר הוא הרעש וההפחדה, דברו דבריכם מה דרוש לכם ומי דרוש לכם. ועם זה, הלא גם מנהל החצר — היודע (המכיר) פנים את כל שכיני המעונות — הולך עמכם, ולמה לכם להרעיש ולצעוק".

ראש המדברים: "אנכי אינני צועק כי אם כן הוא דיבורי. כנראה עוד טרם ידעתם את ארחי צירי פקידות ג. פ. או. הבו הראו לנו את המעון שלכם עם כל מובאיו ומוצאיו, למען שנוכל להעמיד את המשמר הראוי כחוק, ואתם בתור אדון הבית תלכו עמנו להשגיח בעת שנעשה הביקור והחיפּוש".

עניתי: "(א)כן, אנכי אינני יודע ארחות צירי פקידות האמורה, ואינני חפץ לדעת אותם. ובלי ספק אצלי אשר טעות הוא בידכם, או עלילה מכוונת, בכל אופן לי אחת היא, ואת צירי הפקידות האמורה, לא יראתי, אינני ירא, ולא אירא; מובאי הבית ומוצאיו יכול הוא מנהל החצר להראות לכם, והמעון שלי בידכם הוא לעשות בו ביקור וחיפוש כרצונכם, או כפי החוק שאתם אומרים; ואותי, בטח לא תפריעו מסעודתי".

דברי אלה בכלל, והקרירות והעדר ההתפעלות, או מדויק יותר — הביטול הנאיבי של אזרח ליובאוויטשי עשה רושם עז גם על אנשי-סלע הללו, וברגע ראשון נרפו כנפיהם ויביטו עלי בתמהון רב, ושקיטה חרישית בבית.

עברו רגעים אחדים, וקול הפקיד נחמנסאָן — נער עברי מנעוול אשר אביו הי' נוסע לליובאוויטש וגם הוא למד אצל מלמד בנעוול — מצווה אל המזוינים לאמר: "אתם לכו עמדו על פתחי הבית לשמרם, אם יבקש איש לכנס בבית תפתחו לו הדלת לרוחה; ואם יחפוץ איש ללכת גם מחדר אל חדר, או גם לדבר ביניהם – לא תתנו. ראו הזהרתי אתכם" ופנה על עוזרו לולב — ממשפחת לולב היושבים בריגא — "ואנחנו ניגש אל העבודה לעשותה, ואתם" — פונה אלי — "אם תוכלו לאכול אנחנו לא נפריע אתכם".

ויעמיד איש מזוין בחדר זה להשגיח על הסדר המצווה מאתו.