כשעה ומחצה עשו בבית, הלכו מחדר לחדר ויחפשו בכל חדר חפש מחופש, אבל נראה הי' כי אין זה כוונתם, ויעריכו (הכינו) גליון — אַקט — ויגישו לי לחתום עליו ואקרא בכל הכתוב בו, כי נעשה חיפוש בבית ומעיד אני כי נשמרו כל חוקי הביקור והחיפוש, ואשר הודיעו לי כי נאסר הנני.

בקראי אמרתי כי לא אוכל לחתום גליון כזה, אשר בו נאמר כי הכל נעשה כחוק, בה בשעה שהנני כמתמיה על כללות הביקור והחיפוש, הכל יודעים מי הוא הרב שניאורסאָהן ומעשהו, ואין ספק אצלי כי אחת משני אלה קרה פה: או טעות, או עלילה, אשר על שניהם כאחד לא אוכל להסכים ולחתום.

"ועל אשר אתם חפצים לאסרני, כנראה הנה בקשת אנשי ביתי המבקשים בעדי הוא ללא הועיל, אך אנכי הנני מוצא לנכון להעיר מצידי גם אני על אודות מה שאתם חפצים לאסרני.

"אנכי, ברור לי, כאמור, שהוא טעות או עלילה, אשר שניהם כאחד יתבררו ביום או יומים, הכל יודעים מי אני, ומה מעשי, וגם אנכי לא הסתרתי פני, דר הנני באחת העירות הגדולות שבמדינה זו, ומעוני בטבור העיר, יש לי בית הכנסת, ומדבר הנני (דברי) חסידות בכל שבת ומועד.

"זאת אומרת, אשר לא הסתרתי את עצמי מעין רואים, נדמה לי כי המאסר יגרום פרסום בלתי נרצה (בלתי רצוי), לדעתי טוב יותר לחכות בהמאסר עד אשר יתברר לכם האמת, באם שאתם חפצים בו. ואם כוונתכם להאפיל את הטעות או העלילה במכסה עור כחש ושקר — ברור לי כי תתחרטו על זה, הכל אתם יכולים לעשות, אבל את שניאורסאָהן לא תאסרו בחוטי כזב או בפתילי עלילה".

עודני מדבר, וראש הפּלוגה נחמן-סאָהן, לא נתנני לדבר עוד, ויגד: "פקידות ג. פּ. או. אחראית היא בעד פעולותיה ואיננה יראה מביקורת העולם מה שיאמרו הבריות, וכאשר נתנה פקודה לקחת אתכם למאסר בטח יש לה היכולת על זה, ומתפלא הנני עליכם איך תוכלו לדבר ככה, דעו כי אסיר אתם (ואמר באידיש:) "איר זאייט אן ארעסטירטער".

עניתי: "לא אבין מדוע הפסיקוני בדבורי באופן אשר לא נתנו לי לגמור את דברי ובקשתי".

"מה" — התרגש נחמן-סאָהן — "בקשה אתם חפצים לבקש? הרשות בידכם לבקש, כמו כל אסיר שאינו מושלל הזכות לבקש. אבל למה תדברו בלשון רע? האם בלתי מבינים אתם את המצב, כי לא לשוח באנו אליכם, ולא לשמוע בקשת בנותיכם ואנשי ביתכם, ואתם" — פנה בחמתו אל בנותי יחיו — "צאו מפה, אם עוד רגע תדברו כולכם תאסרו. ובזה" — הגביה את הקנה רובה שלו — "אדבר עמכם, ואז תעזבו כולכם את יופי הדיבור שלכם".

"אנחנו" — אמרה בתי חנה תחי' — "מדברות באותה השפה שמדברים אנשים, מי שהיו אנשים בכל עת ובכל זמן, לא בשפת האנשים אשר זה עתה יצאו מן הרקק הבלתי יכולים לדבר עם אנשים דיבורי מישור, וכל ענינם רק להראות באקדח ולהפחיד במאסר. את אבינו הניחו לנו, אל תקחו את בבת עינינו, הננו כולנו אני ואחיותי הולכות בשמחה למאסר תמורת אבינו! אבינו חלוש הוא, הרופא צוה עליו לבלי לצאת החוצה, הביאו רופא, בקרו אותו, האפשר לקחת אותו למאסר? אותנו קחו, ופה הניחו משמר עד אשר הרופא ימצא כי אפשר לו לצאת החוצה. הלא גם אתם אנשים, גם בכם יש דבר זה שהעולם קוראים אותו רגש — (באידיש:) געפיהל — גם בכם יש דבר זה שהעולם קורא אותו יושר — (ברוסית:) סאָוועסט" — ותבכה בקול.

"אַח! נאָר רצון קאָן פאָרשטעלן" — עניתי בצחוק — "אַז בקשה און טרערן קאָן העלפן. [=רק בכוח הרצון ניתן לחשוב שדמעות יועילו. בנותיי] טאָכטער" — פניתי לבתי חנה תחי' ולזוגתי ושתי בנותי העומדות כולם לבנים כשלג, ועיניהם יורדות מים — "א יון און תחנונים איז צוויי בעזונדערע זאכן [=יון ותחנונים הם שני דברים נפרדים]. מדוע" — פניתי אל נחמנסאָהן בקול מוחלט — "לא נתתם לי לכלות את דברי? כל עניני ההפחדה, המוסר, הלימוד וההבנה או הסברה בחוקי הדרך-ארץ איך לדבר עם אנשים תוכלו לדבר עמדי בבית האסורים, ופה עליכם לשמוע את אשר אני מדבר, עודני בכותלי מעוני והנני חפץ לדבר את אשר ישמעו אנשי ביתי, כלומר במעמד עדים נאמנים אשר לא תוכלו לכחש".

"דבריכם" — אומר נחמן-סאָהן — "מהולים בארס, אין אתם נהנים ואינם נראים לכם חוקי הממשלה ההווית (העכשווית), נו. . . על דבר זה עוד נדבר. . . ועתה דברו את אשר חפצתם להגיד במעמד אנשי ביתכם, בעדים אשר לא נוכל לכחש" — ובשחוק על פניו קרץ בעיניו להעוזר לולב וחבריו המזויינים שלשה אנשים שעמדו בחדר ברגע ההיא — .

"הנני דורש אשר יתנו לי הרשיון להניח תפילין ולהתפלל, ואם החוק ירשה לתת לי אוכל ויומסר לי שלא ע"י אמצעית (באמצעות) איש זולת אנשי ביתי".

"אתם" — חוזר נחמן-סאָהן על דברי — "מבקשים לתת לכם הרשיון להתפלל, הנני אומר לכם כי יכולים אתם לקחת תפילין ספרים נייר ועט עופרת (עפרון) ומבטיח אתכם נאמנה כי איש לא יפריע אתכם מלהתפלל, לקרוא ולכתוב, עוד היום תשובו הביתה כי בבואכם יחכה עליכם מנהל הפקידות וישאלכם איזה שאלות ותוכלו לחזור הביתה".