כשאני פוגשת חברים חדשים, הם נבוכים, אפילו נפחדים, כשהם שומעים על הדרך בה אני שומרת שבת. הם מופתעים לשמוע שאינני כותבת, אינני מדליקה אור ומכשירי חשמל, אינני משתמשת בטלפון, אינני מבשלת ועוד פעולות יומיומיות רבות ומגוונות – כל זאת למשך 25 שעות כל שבוע, החל משקיעת השמש ביום שישי ועד לצאת הכוכבים של יום השבת.

לאחר פסק הזמן הזה אני שוב חוזרת לקצב פעילות מסחרר ולמסלול עבודתי החד-גונית. מי שרואה אותי בשיגרת חיי הקדחתניים לא יאמין שאני לוקחת לעצמי הפסקה כל כך ארוכה ועל בסיס כה קבוע. "איך את יכולה להרשות זאת לעצמך?" הם שואלים. וכשהם שומעים ששמירת השבת שלי כוללת גם הימנעות מקניות, תיאטרון והיקף רחב של פעילויות פנאי, הם מרימים גבה ושואלים: "למה שתרצי לעשות דבר כזה?"

תגובה זו אינה מפתיעה כלל וכלל. היא נובעת מן ההנחה המקובלת שקשה – אם לא בלתי אפשרי – להפסיק את המרדף היומיומי שלנו אחרי הגשמיות. חשבו על הפרסומות בסגנון של מטפס הרים העומד בצורה מסוכנת על ראש ההר, הנכנס למחשב הנייד שלו כדי לבדוק את האימייל; או אותה מטיילת באי רחוק אי-שם, הסוגרת עיסקה תוך כדי "חופשה".

"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. וביום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה..." (שמות כ' ח-י).

נראה שכולם מתייחסים ברצינות לדיבר הרביעי בעשרת הדברות. ליתר דיוק אל החלק הראשון של הדיבר "ששת ימים תעבוד". ציווי זה מקובל על כולם. אך עם זאת, ברור שהמצווה כולה היא רלוונטית: השבת מקבלת משמעות בשל העבודה במשך ששת ימי השבוע, ואילו ימות החול מרוממים באמצעות השבת.

לומר שאינני מבשלת, קונה, או מפקססת בשבת, איננה רק הצהרה אלא דרך חיים

הקבלה מלמדת אותנו, שהקב"ה במשך שישה ימים ברא מעין במה, שעליה כולנו שחקנים. הוא עשה זאת על ידי כיווץ האנרגיה האלוקית ולאחר מכן נסיגה, ועל ידי כך יצר "מקום ריק" – מקום לו אנו קוראים בשם "עולם". ה' נשאר מוסתר על מנת לאפשר לנו חופש בחירה. השם מקווה שאנו נבחר לתקן את העולם, להשלים את העולם שברא. הוא מקווה שניתן תוקף לתוכניתו, על ידי כך שבששת ימי השבוע נרומם את העולם הזה ונחשוף את האלוקות הקיימת בכל חומר, ונגלה את הניצוץ האלוקי של אנרגיה הנותן חיים לכל דבר עלי אדמות.

ככל שאנו עוסקים בעבודה זו יותר ויותר, היא הופכת למלחמת הישרדות. במאבק בין הרוחני והגשמי – הגשמי הכבד יותר עלול לנצח. קל לשכוח את המקור שלנו, את הסיבה לקיומנו, את נקודת המוצא למסע זה שאנו קוראים לו חיים. שבת היא תזכורת חזקה הלוקחת אותנו חזרה אל ההתחלה. זוהי אחדות עם האני הפנימי שלנו; חזרה לאחדות הראשונית של הנשמה עם בוראה, לפני שנשלחה לחיות בגוף בקיומה הנוכחי. זוהי חזרה למושלמות שהיתה קיימת לאחר ששת ימי הבריאה, לפני החטא.

לומר שאינני מבשלת, קונה, או מפקססת בשבת, איננה רק הצהרה אלא דרך חיים. בשבת אני מפסיקה לרתום את האנרגיות והכוחות של העולם הזה. אני משהה את מאמציי לשלוט ולחולל שינויים. בשיקוף תוכניתו המקורית של השם - הפסקה אחרי שישה ימים של המצאות וחידושים, אני מרימה את המסווה ועומדת פנים אל פנים עם עצמי ועם אלוקיי.

אז חשבו עוד פעם על אותן פרסומות לחופשה נפלאה באיים אקזוטיים שטופי שמש, וההבטחה לברוח מכל הרעש והתכונה היומיומיים. לא רק שאתם תימָצאו מאות ואלפי קילומטרים רחוק מן הבית אלא גם ללא טלפון, פקס או מייל. איזו הקלה! וזה מה שאני חווה כל שבוע, כאשר ביום שישי, בדיוק לפני שקיעת השמש, אני מנתקת את עצמי מדרישות היומיום, מדליקה את נרות השבת, ומשהו משתנה כשאני מנקה את ראשי ולוקחת נשימה עמוקה, ביודעי שאני נמצאת במקום שאליו לעולם לא הייתי מגיעה בעצמי.