מתן תורה: המתנה שממשיכה לתת

חג מתן תורה אולי "נבלע" בלוח השנה, אולם הוא במיוחד מבטא את מהות הייחוד היהודי. הוא לא רק יום זיכרון לאירוע המכונן והחשוב ביותר בחיי האומה, הוא גם ביטוי לנצחיותה ולעכשוויותה של נתינת התורה מזה, וקבלתה – מזה

מתן תורה, ציורה של שרה סלדוביץ

שבועות: חשוב פחות מכולם?

גם אם בימינו, כשבית המקדש אינו קיים, חג השבועות הוא קצר יותר ומשום כך נוכחותו בלוח השנה כמעט ו"נבלעת לה"; וגם אם בניגוד לשני החגים האחרים המקבילים לו (פסח וסוכות) הוא כמעט אינו דורש מאמצי הכנה רבים כדי לקיימו כהלכתו, הרי שמבחינת משמעותו הפנימית, ומבחינת הרלוונטיות של משמעות זו בכל יום מימות השנה של היהודי, עצומה וכבירה היא החשיבות שנודעת לחג השבועות, חג מתן תורה.

חג הפסח וחג סוכות נקבעו כזכר ליציאת מצרים. יציאה זו, היא כמובן התרחשות מרכזית ביותר בהוויתו של עם ישראל, בשל היותה השחרור הלאומי של עמנו מתוך גלותו בסביבה רודנית ומשעבדת שביקשה וניסתה להשמיד את אבותינו.

היציאה ממצרים הייתה שלב הכרחי בהתהוותו של העם היהודי, אין בכך כל ספק. אלמלא היא – אנה אנו באים? היינו נותרים משועבדים לפרעה במצרים, כדברי ה"הגדה של פסח". אולם היה זה אמנם צעד הכרחי אבל לא העיקרי.

"העיקר והסיבה", כפי שכותב בעל ספר-החינוך (מצוה שו), "ש[בגינם] נגאלו ויצאו ממצרים [הם:] כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה... שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים, והיא תכלית הטובה שלהם, ועניין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות". לכן, מיד אחרי יציאתם ממצרים, החלו בני ישראל לספור בציפייה את הימים עד למועד המתוכנן של מעמד הר סיני, כי זה היה היעד המרכזי והמהותי: לקבל את התורה.

מבחינת התפיסה היהודית, אפוא, כל מעמדה וכל הדרה של יציאת מצרים, אינם אלא בהיותה האמצעי והפרוזדור שהביא אותנו להר סיני, למתן תורה, למהות הייחוד היהודי. זהו הארוע המכונן שאיפשר – בעצם מה שנתן לבני ישראל את זכות ההגדרה העצמית – את מתן תורה. "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג:יב).

מבחינה זו, חג השבועות, יום מתן תורה, הוא ה"לב" והמהות גם של חגי פסח וסוכות. משום שחג זה, אולי יותר מכל, מציין את היעד הסופי במסעם של בני ישראל: קבלת התורה והמצוות.

אבל למה באמת? מדוע מתן תורה מבטא את מהות הייחוד היהודי?

בתמצית, התשובה לשאלה זו כרוכה בכך שמתן תורה לא היה אירוע שהתרחש וחדל אלא הוא ממשיך ומתהווה גם עתה. נכון, "מתן תורה" הוא מעמד שהתרחש בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה, במקום מסוים על פני הגלובוס ולקיבוץ אנושי מסוים, אבל הוא הולך ומתמשך, עודנו מתהווה, עד לימים אלו!

מכאן, שחג מתן תורה הוא לא רק חג חשוב, חג שמבטא את הארוע המכונן של המהות הייהודית, אלא הוא גם חג רלוונטי מפני שהוא מציין גם את תהליך "נתינת" ו"קבלת" התורה שעדיין לא פסק ומתקיים גם כעת.

ומתוך שנבין את רעיון ההתמשכות של מתן תורה, נבין גם מדוע הוא מבטא את המהות היהודית.

פלפול תלמודי. ציורו של אדוארד גורביץ'

לא רק פעם אחת

כדי לצקת מובן במילים הללו האומרות ש"מתן תורה עדיין ממשיך", "שהוא מעולם לא חדל", כדאי לפתוח בנקודת ההתחלה.

בניגוד לרושם שמתקבל לעיתים, מעמד מתן תורה לא היה מאורע חד פעמי אלא נקודת שיאו של תהליך ארוך. ברור שמעמד הר סיני, בו נאמרו עשרת הדברות, לא הכיל את מלוא התורה שבכתב אלא רק את יסודי היסודות. ברור גם שהתורה הכתובה ניתנה כשלצידה "תורה שבעל פה", כלומר הרחבות, דינים והוראות נוספים, דרכי הפרשנות וצורת ההתמודדות עם הטקסט הכתוב.

"התורה", שהיא הברית בין ישראל לה', חלקה נכתב על ידי משה מפי הגבורה עלי ספר וחלקה נמסר על ידו לעם ישראל בעל פה והמשיך להימסר בשרשרת הדורות בצורה הזאת. אך שתיהן, גם זו הכתובה וגם זו שנמסרה על פה, הן שלמות הוליסטית אחת. במתן תורה ניתנה תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה, צוו מצוות ונאמרו דברים רבים למשה – על הר סיני במשך ארבעים יום, ובאוהל מועד במשך ארבעים שנה, ובכל הזמן הזה, בעצם, בני ישראל קיבלו תורה.

ואכן, הרמב"ם פותח את ההקדמה לפירושו על המשנה בתיאור נרחב של האופן בו נתקבלה תורה מפי ה' ונמסרה אל העם:

"דע כי כל מצוה שנתן ה' למשה רבנו – נתנה לו עם פירושה. היה ה' אומר לו המקרא ואחר כך אומר לו פירושו, וענינו, ומה שכולל זה המקרא המחוכם...

"היה בא משה אל אהלו, ונכנס אליו תחילה אהרון. והיה קורא לו את המקרא הנתון לו פעם אחת, ומלמדו פירושו. אחר כך מסתלק אהרון, וחוזר לימין משה רבינו. ונכנסים אחרי כן אלעזר ואיתמר בניו... [ו] שבעים זקנים ומלמדם משה גם כן, כמו שלימד [את] אהרון ובניו. ונכנסים אחרי כן המון העם, כל מבקש ה', וקורא גם להם, עד שישמעו הכול ממנו...

אחר כך [אחרי שלמדו מפי משה], יפוצו העם ללמד קצתם לקצתם מה ששמעו מן השליח [ממשה, שליח ה'], ויכתבו המקרא במגילות. ויפוצו ראשי העם בכל ישראל ללמד ולשנן, עד אשר ידעו על פה זה המקרא, וידקדקו בקריאתו, ואחר כך ילמדו גם פירוש זה המקרא, הנתון מאת ה'... והיו כותבים המקרא, ולומדים על פה הקבלה [מה שקיבלו בעל פה]" (הקדמה למשנה).

מתן תורה, אפוא, היה תהליך שמעמד סיני היה שיאו. התורה, הן זו שניתנה כטקסט כתוב והן זו שניתנה במסירה על פה, "ניתנה והלכה": התחולל כאן תהליך ארוך ומתמשך של נתינת ושל קבלת התורה.

לא בכדי הרמב"ם מקדיש שורות לא מעטות לתיאור סדר הלימוד באהלו של משה רבינו. בכך הוא מנסה לתת למושג העליון, המיסתורי, של קבלת תורה מן השמים משמעות ארצית ממשית. התורה שיקבל משה רבנו בסיני היא היא התורה שאנו לומדים בבתי המדרש. משה רבנו, למעשה, היה "ראש בית מדרש" המלמד "שיעורים". על ידו עוזרים מורים מגדולי תלמידיו, העורכים "חזרות" על השיעורים בפני ציבור התלמידים, ואלו מפיצים את התורה בציבור הרחב. המסורת החיה של לימוד התורה, המוכרת לנו מבתי המדרש שבכל הדורות, היא היא הנמשכת והולכת מאהלו של משה רבינו, והיא היא תורה שבעל פה (ראה עוד בביאורו של הר"י שילת, שם, עמ' סו).

אב ובנו לומדים תורה. ציורה של הילה בן יצחק

פוטנציאל שהולך ומתממש

מתוך הדברים הללו אנו לומדים כי מתן תורה, ולא פחות חשוב מזה – קבלתה, היה תהליך מתמשך בדורו של משה. אכן, על פי אופיה של נתינה וקבלה זו לימדונו רבותינו שבכל הדורות, כי התהליך לא הסתיים בדורו של משה, ולמעשה הוא הולך וממשיך, הולך ומתהווה.

זאת כיצד?

בספר דברים (ה:יח) אומר הפסוק:

"את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש, הענן הערפל. קול גדול ולא יסף".

בקריאה פשוטה, פירוש המילים "קול גדול ולא יסף" הוא שהקול הגדול הפסיק, לא הוסיף להשמיע את קולו. אולם תרגום אונקלוס מתרגם זאת אחרת לגמרי:

"קל רב, ולא פסיק", קרי: קולו של נתן תורה לא חדל!

מהי אפוא כוונת הכתוב? "יסף" או "לא יסף"? הפסיק או לא הפסיק?

פרשן המקרא הגדול, רש"י, מסביר זאת במילים ספורות שטומנות בתוכן את הסיפור כולו:

"'ולא יסף' – מתרגמינן [מתורגם בתרגום אונקלוס:] 'ולא פסק', כי קולו חזק וקיים לעולם. דבר אחר, 'לא יסף' [פירושו הוא:] ולא הוסיף להראות באותו פומבי".

מה שרש"י בעצם אומר זה, ששתי המשמעויות בפסוק הן נכונות. אכן, במובן מסוים, כפי הפירוש הפשוט המילולי, מתן תורה הפסיק, "לא הוסיף להראות באותו פומבי", אבל במובן אחר מתן תורה עודו ממשיך וממשיך.

אכן, כל ההסתעפות הגדולה של התורה כפי שאנו מכירים אותה, המצוות מדרבנן, וחומרתן, וסייגיהן, השולחן ערוך, המנהגים, ההקפדות – כל אלו לא נצטוו ישירות מפי הגבורה; אבל לאמיתו של דבר, גם זה כלול בתוך הקבלה הגדולה של התורה. כי הכול "היה כלול בקול ההוא בכוח [בפוטנציה]. אבל לכל זמן ועת, [ובשלב ההוא] לא הגיע עדיין עת שיצא מהכוח אל הפועל" (שני לוחות הברית, בית חכמה תליתאה).

במעמד הר סיני ניתן הגרעין המהותי של התורה, שכולל את הכול. התורה היא מכרה עצום של פוטנציאל שהולך ומתממש בהכוונה אלוקית בתוך התהליך ההיסטורי.

משה היה הראשון שהלך ופיתח את הגרעין הזה, כשהוא מכתיב מפי ה' תורה שבכתב, ומוסר על פה את התורה שבעל פה. אך גם אחריו לא הסתיים התהליך. משה קיבל תורה מסיני – ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסורה לאנשי כנסת הגדולה.

בתוך התורה מצויות אלומות אור – מענות, הדרכות והוראות – והן מיועדות להתגלות כל דבר בזמנו ובעיתו ולהאיר את חייו של היהודי המסוים בנקודת הזמן המסוימת. חכמי התורה, בעלי ההלכה, "קולם הוא הקול הגדול ההוא אשר לא יסף". "כל דברי חכמים שבכל דור ודור ומה שמחדשים וכל פלפולם – הוא מסיני... שהם הוציאו מכוח אל הפועל".

התורה היא כמו קרחון ענק, כל כמה שאנו רואים את החלק העצום הגלוי שלה, הרי יש בה מעמיקים טמירים עד אין קץ, שהם מתגלים לפי תכנון אלוקי, כל דבר בעיתו ובזמנו.

אכן, מי שמגלה אותם אלו הם החכמים, מכוח עיונם ופלפולם בדברי התורה לפי כללי הלימוד המסורים לנו במסורת הדורות שקיבלוה מפי משה. "אבל הכול היה בכוח הקול ההוא [של מתן תורה, אלא שעכשיו] הגיעה העת שהם הוציאו מכוח אל הפועל ב[אמצעות] התבוננותם [בתורה]...".

ברמת המהות, אם כן, ה"קול" ההוא של מתן תורה לא פסק, "כי אין לו מספר ואין לו סוף ותכלית", אלא שבכל דור ודור הוא מתגלה לפי ההתחדשות ומקור הנשמות בכל דור. "נמצא", כך מסכם בעל השל"ה את דבריו שציטוטים חלקיים מהם שולבו לעיל, "הקדוש ברוך נתן התורה, והוא נותן התורה בכל עת ובכל שעה. המעיין הנובע אינו פוסק".

חג מתן תורה הוא אפוא לא רק ציון ועדות למאורע ההיסטורי של מעמד סיני, אלא ביטוי לקבלה העצומה שאנו מקבלים על עצמנו את התורה בכל דור ובכל שעה, מקבלים על עצמנו לקיימה, ומקבלים את אלומת האור שלה, שיודעת להאיר אותנו ולהוליך אותנו, בתוך הקונטקסט ההיסטורי שלנו.

ומעניין, שלקראת חג השבועות הרבי מליובאוויטש זצ"ל היה מרבה לצטט את איחולו של חמיו, האדמו"ר הקודם, "לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות". כי גם עכשיו, במיוחד בחג מתן תורה, אנו שוב מקבלים את התורה.

אהבת היהודי לתורה. ציורו של אלכס לוין

הייחוד היהודי

התופעה הזאת, כפי שרואים אותה חכמי היהדות, של תהליך נצחי של "נתינת" התורה ו"קבלתה", היא היא המבטאת את מהות הייחוד היהודי בכל הדורות.

דייוויד גודלמן כותב בפתיחה העברית לספרו "ציבילזציות גוועות":

"עובדה פשוטה היא שרוב הציביליזציות גוועות. קרוב ל150 אלף שפות התקיימו על פני כדור הארץ מאז בוא האדם לעולם, ורובן נכחדו. מתוך 6,000 שפות המדוברות כיום, כתשעים אחוז עתידות להיעלם במאה הבאה. מכל שפות העולם העתיד, שרדה רק העברית, אשר לה מורשת ספרותית הנפרשת על יותר מ3,000 שנים".

באחד ממכתביו כתב הרבי מליובאוויטש על מה שעומד מאחורי העובדה ההיסטורית המופלאה שציין גולדמן (כאן בתרגום חופשי לעברית):

"מבט בלתי משוחד, בלי דעה קדומה, על תולדות ישראל הארוכים, חייב להוליך למסקנה המוחלטת, שקיום עַמנו אינו תלוי בשפע חומרי או בכוח גופני... לא השלטון העצמאי ולא השטח הגיאוגרפי הבטיחו את קיומנו, כי ההיסטוריה שלנו כעם בעל מדינה משלו קצרה ביותר לעומת ההיסטוריה של ימי גלותנו, בלי שלטון ובלי ארץ. כמו כן אין לראות בשפה יסוד חיוני לקיומנו, כי עוד בימי קדם שימשה הארמית שפת הדיבור של העם. חלקים רבים בתנ"ך, כמעט כל התלמוד הבבלי, הזוהר הקדוש וכו׳, נכתבו בשפה הארמית. בימי רבי סעדיה גאון והרמב"ם היתה הערבית שפתם של רוב המוני העם, ומאוחר יותר היידיש ושפות אחרות. גם אי-אפשר לומר כי תרבות או מדעים כלליים מסוימים הבטיחו את עמנו, כי אלה השתנו תכלית שינוי מתקופה לתקופה.

נשאר רק דבר אחד שהוא הצד השווה לכל הזמנים, לכל הארצות ולכל התנאים שבדברי ימינו – התורה והמצוות שיהודים שמרו בחיי היום-יום, במסירות הנפש הגדולה ביותר.

אכן, היו מזמן לזמן יחידים או קבוצות שסטו מדרך התורה והמצווה. בימי בית ראשון היו עובדי עבודה זרה של הבעל וכו׳; בימי בית שני – המתייוונים (הלניסטים); המתבוללים באלכסנדריה; הקראים וכיוצא באלה. אולם כל אלה נעלמו כליל מתוך חיי עם ישראל (לאחר שהסבו ייסורים וצרות לא רק לעצמם, אלא גם לכלל ישראל). רק שלשלת הזהב של התורה והמצוות לא נותקה, ועל ידי התורה והמצוות שרד עמנו את הדרך הארוכה מהר סיני ועד ימינו.

כל בעל שכל ישר, המודה על האמת, מוכרח להגיע למסקנה, שקיומו ועצם מהותו של עמנו קשור בחיי תורה ומצוות. כי הם חיינו ואורך ימינו" (מכתב לימי הסליחות, תשי"ז).

בלי קבלתם העצמית את המחויבות המוחלטת לתורה למצוות, מצד אחד, ומצד שני – בהעדר "נתינת התורה" האלוקית המתמשכת, ה"קול גדול ולא יסף"; ללא כושר ההתגלות של התורה בכל דור ודור לתת את המענה לאתגריו ולמצוקותיו – עם ישראל לא היה שורד שרידה מופלאה שכזאת, ומסיבה אחת פשוטה: בזאת, באותה קבלת תורה, עם ישראל הוא עם ישראל!

שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.