לאורך כל ההיסטוריה ייחסו היהודים חשיבות רבה לשמותיהם והקפידו לקרוא לעצמם ולילדיהם בשמות יהודים מובהקים. חז"ל אף מספרים לנו שהעובדה הזו הייתה בין הזכויות הבודדות שהצדיקו את גאולת עם ישראל ממצריים, למרות שמבחינה חברתית וגם התנהגותית כמעט ולא ניכר שום הבדל בין עם ישראל לעם המצרי1.

בדרך כלל, שמות יהודיים הם בעברית, או תרגום של שמות עבריים בשפות יהודיות מוקמיות כמו יידיש או לאדינו.

יוצא דופן בעניין זה הוא השם אלכסדנר. מקורו של השם הוא המלך והמצביא היווני בן המאה ה-4 לפני הספירה, אלכסנדר מוקדון, הידוע בכינויו "אלכסנדר הגדול", שהקים את האימפריה הגדולה ביותר שראה העולם הקדום. כלומר, אין ספק שמדובר בשם ממקור נוכרי ולא בשם יהודי.

מה שמעניין במיוחד הוא צורת הכתיבה של אלכסנדר בעברית. בדרך כלל, כשכותבים באותיות עבריות שם שמקורו בשפה לועזית משתמשים בכללי כתיבה ייחודיים שנועדו ליצור התאמה בין המילה בשפת המקור לצורת ההגייה העברית שלה (למשל, השם "זליג" ביידיש, נכתב בעברית "זעליג"). השם אלכסנדר הוא חריג בכך שצורת הכתיבה שלו היא כמו של שם עברי מקורי, ללא תוספת של אותיות כלשהן2.

כיצד, ומדוע, הפך אפוא השם היווני המובהק לשם יהודי קלאסי?!

את התשובה לשאלה המרתקת הזו אפשר למצוא בסיפור על המפגש ההיסטורי בין חכמי ישראל לאלכסדר מוקדון.

אלכסנדר עולה לירושלים

במקורות התורניים3 מופיע הסיפור הבא:

בכ"א בכסלו4 בשנת ג'תמ"ח (313 לפנה"ס), אלכסנדר הגדול הביא לסיום השלטון הפרסי, וערך צעדת נצחון בארץ ישראל. ה"כותיים", אויביו המרים של העם היהודי, שכנעו את אלכסנדר שהיהודים מורדים בו, ושעליו להחריב את בית המקדש שלהם בירושלים.

אלכסנדר השתכנע מעלילת השקר והחל להתקדם בראש חַיִל גדול לכיוון ירושלים, יחד עם הכותיים, זוממי העלילה. למשמע הדברים, שמעון הצדיק שהיה הכהן הגדול באותם ימים ואחד השרידים האחרונים של אנשי כנסת הגדולה, לבש את הבגדים המיוחדים של הכהן הגדול ויצא לערוך קבלת פנים למלך אלכסנדר כשהוא מלווה במשלחת מכובדת של חכמי ישראל שנשאו לפידים בידיהם לכבוד המעמד.

במשך כל הלילה התקדמו שתי הקבוצות זו לקראת זו. עם שחר, שאל אלכסנדר את הכותים "מי אלו האנשים שהולכים לקראתנו?", ענו לו הכותיים: "אלה הם היהודים שמרדו בך!"

נקודת המפגש הייתה באנטיפטריס (כיום זהו אתר ארכאולוגי ליד פתח תקווה, בשם 'תל אפק'). כשראה אלכסנדר את שמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו.

לפליאתם של אנשיו לכבוד הבלתי סביר שמעניק המלך הגדול למנהיג היהודים, הסביר אלכסנדר: "אני משתחווה בפניו כי מראה פניו של האיש הזה הופיע לי בשדה הקרב והוא מוביל אותי בניצחונותיי".

לאחר מכן שאל אלכסנדר את המשלחת היהודית לסיבת בואם. ענו לו היהודים "עובדי כוכבים משכנעים אותך להחריב את בית המקדש בו אנו מתפללים למענך ולשלום מלכותך. האם נוכל לשתוק על כך ולא נספר לך?!"

שאל אותם אלכסנדר "מי אלו האנשים שרוצים בכך?"

"הכותיים הללו שעומדים לפניך" השיבו היהודים.

"אם כן," אמר המלך, "הם נתונים בידיכם, לעשות בהם כרצונכם".

נקמו היהודים באויביהם הכותיים והחריבו את היישוב השומרוני בהר גריזים ואת אדמתו חרשו וזרעו בכל שהטח כרשינה (לוף) כאות להרס מוחלט. בדיוק כפי שביקשו הכותים לעשות לבית המקדש בירושלים.

שם במקום פסל

במקורות התלמודיים תיאור המפגש מסתיים כאן. אולם בספר יוסיפון5 מובא סופו המרתק של הסיפור:

שמעון הצדיק לקח את אלכסנדר הגדול לסיור בבית המקדש. אלכסנדר, שהתרשם מאוד מהפאר וההדר, רצה לתרום זהב רב לבית המקדש בתמורה להצבת פסל בדמותו במרכז בית המקדש. שמעון הצדיק הסביר לאלכסנדר כי התורה היהודית שמתנגדת באופן מוחלט לעבודה זרה רואה בפיסול דמויות מעשה אסור, בכל מקום, ובפרט בבית המקדש. "במקום זאת", הציע שמעון הצדיק, "תן את הזהב לעניים".

ובאשר להנצחת דמותו, הציע שמעון הצדיק חלופה מקורית: כל הכהנים הזכרים שיוולדו בשנה הקרובה, ייקראו בשמו: אלכסנדר.

הרעיון מצא חן בעיניו של המצביא המפורסם, והיהודים שהכירו תודה לאלכסנדר על כל מה שעשה למענם, כולל הצלת בית המקדש מחורבן, קראו לילדיהם בשמו. כך הפך השם אלכסנדר לשם יהודי רווח עד עצם היום הזה.

• ראו גם: אלכסדנר מוקדון והגולגולת מגן-עדן