בשנות העשרה המאוחרות שלי נקלעתי לדילמה רצינית. תכף אני מסיימת את לימודי התיכון ועדיין לא ידעתי לאן אני ממשיכה מכאן. הרגשתי קרועה בין הרצון שלי להתקדם ביהדות, לבין הציפייה שלי מעצמי לקריירה אקדמית מכובדת.

את חסידות חב"ד הכרתי דרך 'ספר הזכרונות' של רבי יוסף יצחק, (הרבי הריי"ץ) הרבי השישי של חב"ד. התיאור החי והספרותי של תולדות החסידות שהספר מציג שבה את ליבי. קסם לי הרעיון שלימוד התורה לעומק והשכלה בפילוסופיה של החסידות משתלבים עם החיבור לטבע. מאז התחלתי לחוש קשר אישי עמוק לדרכה של חסידות חב"ד.

וכך מצאתי את עצמי יושבת לכתוב את מכתבי הראשון לרבי מלובביץ'.

מכתב התשובה מהרבי לא איחר לבוא, והתשובה עצמה די הפתיעה אותי. אני ציפיתי שהרבי יאמר לי לא ללכת לאוניברסיטה, כשלמעשה הרבי יעץ לי לדחות את הלימודים באוניברסיטה לשנה-שנתיים, שבהם אתמקד בלימוד יהדות, ואז, כשאבוא עם רקע דתי ותורני יותר חזק, אדע לקחת את הלימודים האקדמיים בפרופורציה הנכונה.

קיבלתי את עצתו של הרבי ואחרי סיום התיכון התחלתי ללמוד ב'סמינר למורות – בית יעקב' בוויליאמסבורג. מכללה לחינוך הנחשבת ביותר באותה תקופה עבור בנות יהודיות.

כל יום אחרי הלימודים הייתי הולכת לעבוד כמטפלת ילדים במשרה חלקית בביתו של רב ומחנך ידוע. מסתבר שמבלי שהתכוונתי משכתי את תשומת ליבם של זוג מבוגר שהתגורר בסמוך לביתו של הרב. בני הזוג פנו אלי ואמרו לי שהבחינו באהבת התורה שלי והם מציעים לי לטוס לישראל על חשבונם בשביל להיפגש עם בחור צעיר שעומד בראש בית מדרש לקבלה. הם האמינו שיש סיכוי ממש טוב שתצא חתונה מהשידוך הזה.

לא היה לי עם מי להתייעץ. מצד אחד, ההצעה נשמעה לי מאוד מפתה ולא רציתי לדחות אותה על הסף; מצד שני, בני הזוג האלה הרי לא באמת הכירו אותי והם לא אמורים לדעת מה אני מחפשת בבן זוגי לחיים. למה שהם יצליחו למצוא עבורי את הנפש התאומה שלי?

הייתי בודדה ואובדת עצות. חשתי צורך עז לנסוע למרכז חב"ד, לבית המדרש של הרבי.

כשהגעתי לשם, ל-770 "איסטערן פארקווי", הייתי כה מוצפת רגשות שפשוט התיישבתי מחוץ לבניין ובכיתי.

יהודי מבוגר אחד עם זקן מדובלל שראה אותי מתייפחת ניגש אלי ושאל אותי מה לא בסדר אצלי. הסברתי לו שלפני כמה שנים כתבתי כמה מכתבים לרבי והפעם אני ממש רוצה לדבר איתו. הוא אמר לי "חכי כאן רגע" ונכנס לתוך הבניין.

מאוחר יותר נודע לי שזה מזכירו האישי הבכיר של הרבי, הרב חדקוב. כעבור זמן מה הוא חזר והודיע לי שנקבעה לי למחר פגישה עם הרבי. לא ידעתי אז שזה חורג מכל הנהלים של הגשת בקשה לפגישה אישית עם הרבי ושבדרך כלל הפגישות האלה נקבעות כמה חודשים מראש.

למחרת, אחרי לילה ללא שינה, הגיע תורי להיכנס למשרדו של הרבי. הברכיים שלי הרגישו כמו ג'לי מרוב התרגשות והייתי צריכה להיתמך בשולחן כדי לא ליפול, אבל כשהבטתי לתוך עיניו הרגועות והצלולות של הרבי הצלחתי להירגע מעט.

ניסיתי להסביר את המצב שלי בצורה הכי מתומצתת שיכולתי. הרבי ענה לי קצר ולעניין: "הוא (כלומר הבחור שהציעו לי) נמצא שם (בישראל) ואת נמצאת כאן. אתם שונים מאוד זה מזו", ואז הוא הוסיף ביידיש (ועד היום אין לי מושג מניין ידע הרבי שאני מבינה יידיש): "הסירי את ההצעה הזו מסדר היום שלך".

יצאתי מהחדר עם תחושת הקלה ושלווה מיוחדת. לא רק בגלל שקיבלתי תשובה כל כך ברורה ממישהו שהאמנתי בו וסמכתי עליו, אלא גם בגלל שלראשונה ידעתי שאני לא לבד בעולם. מצאתי לי מדריך ומורה דרך לחיים.

לא הרבה זמן אחר כך מישהו אחר הציע לי שידוך עם איש עסקים צעיר. נפגשתי איתו כמה פעמים אבל לא הייתי בטוחה אם זה באמת מי שאני מחפשת.

הפעם נכנסתי למשרד המזכירות של הרבי וביקשתי לקבוע פגישה עם הרבי. התור שלי נקבע לעוד שבוע. כמובן, גם הפעם זה היה יוצא דופן לעומת זמני ההמתנה המקובלים.

בפעם הזו הרבי שאל אותי שאלה שבכלל לא התייחסתי אליה: "האם את אוהבת את האיש הזה?"

זו שאלה מאוד פשוטה, אבל מנוקדת מבטי מאוד לא ציפיתי לשמוע את הרבי שואל אותה. היססתי רגע לפני שעניתי "יש לי אהבת ישראל כלפיו".

הרבי חייך מאוזן לאוזן, מין חיוך סודי כזה שמראים רק לבן משפחה קרוב, ואז הוא אמר לי, שוב ביידיש: "כלפי בעל צריכה להיות יותר מאשר סתם אהבת ישראל".

מאותו רגע ידעתי שזכיתי לא רק במדריך ומורה, אלא גם בחבר אוהב ותומך. מישהו שישמש עבורי דמות אב. התייתמתי מאבי כשהייתי בת עשר ולא באמת הכרתי אותו. כששוחחתי עם הרבי חשתי לראשונה מהי אהבה, תמיכה ודאגה של אבא.

יצא לי לשמוע גם מאחרים סיפורים דומים למה שאני חוויתי באופן אישי עם הרבי. כשדיברת עם הרבי ביחידות הרגשת כאילו אתה האדם היחיד בעולם שלו. למרות שהרבי היה כל כך מרומם ורוחני (וזאת עובדה שלקח לי זמן לקלוט) הוא היה מסוגל להעניק תשומת לב מלאה לכל מי שביקר אצלו. להקשיב לכל אדם באמת ולהזדהות בכנות עם הרגשות שלו. הייתי אומרת שהוא הקשיב לי אפילו יותר ממה שאני הקשבתי לעצמי.

מאז, היו לי עוד הרבה פגישות עם הרבי ששינו את חיי. הידיעה שאלפי אנשים מכל העולם חוו גם הם חוויות דומות לשלי מעולם לא גרעה מהתחושה שלי שהייתי יקרה בשביל הרבי כמו בת יחידה.

השנה מלאו לי שישים וחמש שנים ואני עדיין מתקשה להאמין שהאדם שהיה בשבילי הדבר הכי קרוב לאבא, היה גם, לדעת רבים, הרב הקדוש והמשפיע ביותר בדורנו.