בקיץ של שנת תש"נ, 1990, שברתי את ידי הימנית בעת ששיחקתי עם החברות. זה היה מאורע די חסר משמעות עבור האנשים סביבי, אבל עבורי, ילדה בת 6, היה מדובר באסון. לא יכולתי לשחות בגלל הגבס, לא יכולתי אפילו לשחק בכדור עם החברות. הרגשתי שהקיץ שלי אבוד.

באחד מימיי ראשון, הוריי לקחו אותי לביקור אצל הרבי, רבי מנחם מענדל שניאורסון זכר צדיק לברכה. מידי יום ראשון הרבי היה עומד ומקבל את פניהם של האלפים שבאו לבקר אותו ולהתברך מפיו. לכל אחד ואחת מהעוברים בתור הארוך היה הרבי מעניק כמה מילות ברכה ונותן שטר של דולר על מנת שיינתן לצדקה, כמו שהרבי אמר פעם "כששני יהודים נפגשים עליהם לוודא שייצא משהו מועיל ליהודי שלישי מהמפגש הזה..."

עמדתי גם אני בתור עם זרועי המגובסת, כשאני מצפה לקבל את הברכה והדולר מידיו של הרבי, בדיוק כמו שאלפי אחרים קיבלו ויקבלו באותו יום. אבל כשהגיע תורי, הרבי הביט בי כאילו אני האדם היחיד בעולם. האדם היחיד שבאמת חשוב. הרבי הושיט לי דולר נוסף ובירך אותי במילים "רפואה שלימה".

זה היה קיץ 1990. מלחמת המפרץ עמדה להיפתח ושאלת ביטחון העם בישראל עמדה בראש כולם. בטח אצל הרבי, שעיני הכול היו נשואות אליו לקבלת עצות וברכות והנחיות. באותו זמן הקומוניזם התפורר והחל גל הגירה עצום מאחורי מסך הברזל של ברית המועצות. הרבי שלח שליחים למדינות הגוש המזרחי כדי להקים מוסדות וארגונים שיציתו מחדש את החיים היהודיים, מה שהפך עם הזמן להיות רשת מוסדות חב"ד-ליובאוויטש במדינות חבר העמים, שעד היום ממשיכה להיות עמוד השדרה של הקהילות היהודיות בכל האזור. מאות אלפי, אם לא מיליוני, יהודים פנו אל הרבי וביקשו הדרכה בשאלות הבוערות.

ובאותו זמן, הרבי הסתכל על ילדה קטנה בת 6 והבין שבעיניה מה שחשוב זה לא גיאופוליטיקה, נפילות משטרים, ביטחון לאומי או שיקום פליטים. מה שחשוב לילדה הזו היה היד השבורה שלה וחוויות הקיץ שנמנעו ממנה. באותו רגע, זה כל מה שהיה חשוב גם לרבי.

כמעט 33 שנים עברו מאז אותו מפגש. היום אני זוכה לנהל את בית חב"ד בהיולט יחד עם בעלי הרב נחם טננבוים. מתחילת הדרך, בסלון הבית שלנו ולאחר מכן בחנות-רחוב קטנה, הקהילה שלנו גדלה בצורה אקספוננציאלית. אך לאורך כל הדרך, הדאגה האנושית האישית שהרבי הפגין כלפיי באותו יום קיץ ממשיכה להיות הכוח המניע מאחורי תפיסת העולם והעשייה שלנו.

כן, זה מדהים להפיק אירועים קהילתיים מפוארים; מחסיר פעימה לברך את הקהל ההולך וגדל בדלת בית הכנסת בשבתות ובחגים; ואנחנו נרגשים לקראת פתיחתו של המרכז הקהילתי החדש והמורחב שלנו, שהולך ונבנה בימים אלו.

אבל מה שהכי חשוב זו הקשישה שחיה לבדה בביתה וצריכה שמישהו יתקשר אליה ויוודא שהיא בסדר; האמא הצעירה שיכולה להיעזר בכמה ארוחות ביתיות חמות בזמן שהיא מתאוששת מהבאת חיים חדשים לעולם; וגם הילד הקטן שזקוק למילות עידוד שיום אחד הכול יהיה טוב יותר.

קל להיקלע לאירועי התמונה הגדולה. אחרי הכול, הרגעים הקטנים של החיים עשויים להחוויר לעומת מלחמה ממושכת, מתיחות עולמית, מחלות ואי וודאות כלכלית. אבל אנחנו לא יכולים לאפשר לזה לקרות. גם כשאנחנו פועלים להפיכת העולם כולו למקום טוב יותר, בריא יותר ושליו יותר, אסור לנו להתעלם מהמצוקות והצרכים של האדם היחיד.

הרבי מעולם לא עשה זאת.