"מר שטיינמץ, יש לך טלפון מניו יורק"

אפרים שטיינמץ הוא איש עסקים מקראקס, ונצאולה. הוא מספר את הסיפור הבא:

בכל פעם שהייתי מבקר בארצות הברית, הייתי מתקשר למזכירות של הרבי וקובע זמן להיכנס ל'יחידות'. פעם אחת, בשנות השבעים, התקשרתי כהרגלי למזכירות אבל המזכיר הראשי הרב חדקוב ביקש ממני לוותר הפעם על הזכות. "אנשים רבים מחכים להיפגש עם הרבי, והרבי עייף" הוא אמר. "אני יודע שאתה אוהב אותו ולא רוצה להטריח אותו"...

"כמובן שאני לא רוצה להטריח" אמרתי, "אבל אני נוסע בעוד שבוע ליפן, אנא בקש את ברכתו של הרבי". הרב חדקוב לקח את פרטי הטיסה שלי והבטיח לבקש את ברכתו של הרבי. הייתי אמור לנסוע קודם להוריי לשבת, משם להמשיך לסן פרנסיסקו ואז להחליף מטוס ליפן.

כשהגעתי לשדה התעופה בסן פרנסיסקו, רגעים ספורים לפני שעליתי על המטוס, שמעתי במערכת הכריזה של שדה התעופה: "מר שטיינמץ, יש לך שיחת טלפון". מופתע ניגשתי אל הטלפון ושם שמעתי את... הרב חדקוב.

"איך אתה יודע שאני כאן?" התפלאתי. הרב חדקוב הסביר שהוא ידע שהייתי אצל הוריי, הוא התקשר לשיקגו ואבי מסר לו שאני בדרך ליפן.

"תן לי בבקשה את הכתובת בה תשהה ביפן" ביקש הרב חדקוב. "יש לי חבילה בשבילך".

נתתי לו את הכתובת והוא אמר: "יש לך את ברכתו של הרבי, שתהיה לך נסיעה טובה והרבה הצלחה."

כשהגעתי לקובה שביפן החבילה כבר חיכתה עבורי. זו הייתה חבילה מהרבי ובתוכה היה סידור תפילה וספר התניא, עם פתק שעליי לתת זאת למישהו שיצטרך אותם. אז מה עושים עם סידור ותניא בעיר היפנית? לקחתי אותם לבית הכנסת.

בבית הכנסת פגשתי ידיד טוב אותו הכרתי מונצאולה. שמו הוא בן דוד; הוא היה סוחר פנינים והגיע ליפן לרכוש פנינים. הוא שמח לפגוש אותי.

ואז הוא שאל: "מה יש לך ביד?"

פתחתי את החבילה והראיתי לו, והוא התחיל לבכות.

מסתבר שיש לו מנהג קבוע, עוד מגיל צעיר, ללמוד בכל יום את השיעור היומי של ספר התניא. הוא נמצא בעיר כבר שישה שבועות אבל את התניא הוא שכח בונצאולה. "התקשרתי לבני, הוא הבטיח לשלוח לי את הספר אבל החבילה עדיין לא הגיעה.

"הרבי ראה את צערי ושלח לי ספר תניא!" הוא אמר.