ערב רגיל בבית משפחת כדורי: לאה מסיימת לפנות את ארוחת הערב, מארגנת את הבית ויושבת עם ילדיה למילוי שיעורי הבית, אבל בעיקר היא אוספת. אוספת מקרים של חוסר רצון מצדם לשתף פעולה.

היא מבקשת להוריד את הצלחות מהשולחן, והם לא מורידים. היא מבקשת לא להסתובב עם הקרטיב ולטפטף בכל הבית, והם מתרווחים אתו על ספת השמנת. היא אוסרת לגעת בטלפון שלה, והם שולחים אצבעות דביקות למסך המגע. היא קוראת לאסוף את המשחקים מהשטיח כי כואב לה הגב מלהתכופף כל היום, והם בתגובה צולפים אותם אחד על השני.

כמו הרבה אימהות טובות, לאה לא רוצה להיות קשה איתם, ולכן היא מדברת, ומדברת, ומדברת: "אבל אימא אמרה שזה אסור... לא נעים לי לחזור שוב... אני מבקשת, יותר נעים לחיות בבית בו ילדים מקשיבים בפעם הראשונה... למה אתה לא מתחשב באחותך?... אני אצטרך לנקות אחריכם כל הלילה כשהגב שלי כואב...".

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. הגב של לאה רק כאב יותר, הגרון שלה התייבש מרוב דיבורים, והילדים – לא רוצים לשמוע עוד מילה אחת.

*

התקשורת הכי עמוסה בין הורים לילדיהם נעה סביב הרצון לגייס אותם למה שחשוב בעיני ההורים. אבל, באופן מפתיע, ככל שאנחנו מתאמצים יותר, ההתנגדות שלהם גוברת. מהר מאד הדיאלוג הופך למונולוג דו-צדדי. הוא או היא אומרים: "אתם תעשו מה שאני אומר/ת לכם", והם אומרים: "לא בא לי".

המצב מחמיר ככל שמתקרב גיל ההתבגרות, התקופה שבה הילדים נאבקים על העצמאות שלהם והזכות לנתב את חייהם כרצונם. אז, הניסיון לגייס אותם ככוח עזר הופך להיות חזית רועשת שמטריפה את הבית, לא פחות.

האם המצב אבוד? יש בכלל דרך לגייס קשב, שיתוף פעולה?

מה השיטה שלך?

לפני שמתקדמים לעבר הפתרון, בואו נבחן תחילה כמה משיטות ההורות הנפוצות להשגת שיתוף פעולה. תוכלו לבחור את זו שאהובה עליכם במיוחד...

איומים: אניסופר עד שלוש ואם אתה לא מוכן, אנחנו יוצאים בלעדיך. אחת, שתיים ו... / אני מזהיר אותך: תעזי לגעת עוד פעם אחת בטלפון ותחטפי סטירה. / אם אתה לא נרגע עכשיו, אני קמה והולכת ולא מעניין אותי כלום ויותר לא נחזור לכאן אף פעם!

ביקורת: תמיד צריך לבדוק אחרייך,לעולם לא תעשי משהו כמו שצריך. / אולי תפסיק כבר להרביץ לו? לרגע שכחתי איזה בנאדם אתה... / יצאת בקור הזה עם חולצה דקה? תגיד לי, אתה שפוי?!

השוואות: למה אתה לא יכול ללמוד מאחיך להכין את השיעורים בזמן? / ראית את המחברות של חברה שלך תהילה? כל כך נקיות ומסודרות, פשוט כיף לדפדף בהן! / תסתכל איך מויש אוכל. פירור לא נופל אצלו...

הטפות מוסר: זה יפה לשתות את טיפות החלב האחרונות במקרר? חשבת על זה שאולי עוד מישהו ירצה? / הלל הזקן אמר: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". את חייבת להבין שמה שאת עושה לאחרים יחזור אלייך בהפוכה. אף אחד לא ירצה להיות חבר שלך, או להתחתן אתך, או לתת לך עבודה...

מה משותף לכל התמסורות ההוריות הללו? כוחניות, סגנון של "זבנג וגמרנו". אנחנו לחוצים להתקדם לאלף משימות אחרות, ולכן ברירת המחדל שאנו נוטים לנקוט בה היא זו שתשיג עבורנו את התוצאות כאן ועכשיו, כמה שיותר מהר. אפשר להבין את ההורים – הם לא רעים, הם נואשים. אף אחד לא לימד אותם דרך טובה יותר לגרום לזאטוט בן עשר להוציא את הראש מהמסך או לנער מתבגר לחזור הביתה בזמן.

משלמים על זה ביוקר

ובכן, הטרגדיה הגדולה היא שלאסטרטגיית ההפעלה הכוחנית יש מחיר. גם אם הילדים יעשו את מה שנבקש מהם, יותר נכון: נדרוש מהם – על הורות כזו משלמים במזומן, טבין ותקילין:

השיטה הזו יוצרת אצל הילדים, קודם כל, עוינות. בית שנע סביב איומים וביקורת הופך להיות מקום שלא נעים לחיות בו. הגערות והצעקות מצטלצלות באוזני הילד לכל מקום שאליו הוא הולך. כדי לברוח מהקולות שרודפים אותו, הוא יחפש מקומות אחרים, שקטים יותר, בהם ידרשו ממנו פחות ויקבלו אותו בטבעיות כפי שהוא. וזו עלולה להיות סכנה ממשית, משום שילד שלא מרגיש אהוב ומוערך בבית עלול לחפש את האהבה במקום אחר, סימפטי הרבה פחות.

שנית, הסגנון הזה מעודד פסיביות. ביקורת והטפות מוסר אינן מקדמות אותנו לעבר המטרה הרצויה. הן ממש לא סוחפות את הילד לשתף פעולה, בדיוק להיפך: סגנון הדיבור הזה פוצע את נפשו של הילד ומייאש אותו. הילד אומר לעצמו "בין כך אחטוף על הראש, אז בשביל מה לנסות בכלל?".

תחשבו על ילד שקם בבוקר וזה מה שהוא שומע: "קום כבר, עודד, אתה שוב תאחר לבית הספר. כולם מחכים רק לך". עודד קם, מתלבש קומפלט חוץ מהנעליים ונכנס למטבח. במקום לקבל אותו בחיוך, אימא פותחת את הפה וזה מה שיוצא: "אתה מתכוון ללכת יחף לבית הספר?! ומה עשית למכנסיים שלך? שוב קרעת אותם במשחקי החצר שלך? תחליף אותם מיד! ותיזהר כשאתה מוזג את השוקו, לא לשפוך אותו כמו כל בוקר"... עודד מסיים את ארוחת הבוקר בשתיקה ויוצא לבית הספר, אבל אימא קוראת אחריו: "שוב שכחת את ארוחת הצהריים שלך, מה יהיה אתך?"... נראה למישהו שסדרת החינוך הזו על הבוקר עושה לעודד חשק להתאמץ ולשתף פעולה? הוא יעדיף להשתבלל לתוך עצמו ולא לנסות כלום, אף פעם.

נסו לשים את עצמכם במקומם של הילדים, בהשוואה לסיטואציות שדורשות מכם שיתוף פעולה: אם הבוס בעבודה היה מוצא כל הזמן חסרונות בעבודתכם ולא מעריך את המאמצים שלכם, זה היה הופך אתכם לאקטיביים יותר או דווקא להיפך?

שלישית, כך נוצר נזק חמור של התרוקנות רגשית. מלחמת התשה היא בעיקר שוחקת, וקרבות ביתיים סוחטים את האנרגיה של ההורים. כשהלילה ירד והילדים יבקשו מכם מעט תשומת לב, יתחננו לפיסת קשב שלכם למה שעבר עליהם היום או לקריאת סיפור ביחד, אתם כבר תהיו מרוקנים מכל גרם של רצון להיות ביחד ולבלות אתם את הרגע. אתם תפטירו בתסכול: "עזבו אותי, אין לי כוח לאף אחד עכשיו".

הנה ציטוט מפיו של האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד, בו הוא מתאר את חוסר היעילות בדברי ביקורת קשים (כללי החינוך וההדרכה, פרק ה): "רבים מהמחנכים והמדריכים טועים במה שחושבים אשר בהתרגשות בקול רעם ורעש, יגיעו למטרתם בחינוך והדרכה. יש מהם מתנפלים על המחונך בדברי רוגז בדברים קשים כְּגִידִים ויחרפנו ויגדפנו. ובאמת, גם אם לשעה מתרגש המחונך והמודרך מלפידי אש אמרי פי המחנך והמדריך, ולבבו מתכווץ מצער, ולפעמים יבכה במר נפשו – הנה חינוך והדרכה זו לא יביאו שום תועלת, וכחלום יחלפו".

סוויצ' בראש

אחרי שהבנו שכוחנות והפגנת שליטה לא יעזרו כאן, ושהמחיר שנשלם על טקטיקות כאלה יעלה לנו ביוקר לטווח הארוך ובנזקים ממשיים לבריאות הנפשית של הילדים ולאווירה הטובה בבית – ננסה למצוא את השיטה הנכונה והטובה ליצירת שיתוף פעולה פורה וחדוותי עם הילדים.

לפני הכול, הדבר הבסיסי ביותר הוא לסלק את העוינות מהשיח. וכדי לסלק את רכיב העוינות, עלינו לעשות תחילה שינוי בראש, שלנו, ולהבין: הילדים אינם נגדנו.

אם הילד ממשיך להביט במסך בעיניים קרועות, למרות שביקשנו ממנו עשרים פעם לבוא לארוחת ערב – זה לא משום שהוא מרדן, חצוף או אגואיסט. הוא פשוט שקוע בתוך המשחק ולא השתכנע שארוחת הערב חשובה יותר. למעשה, הסיבה עשויה להיות אפילו פרוזאית עוד יותר: ייתכן שהוא בכלל לא שמע שקראנו לו, או לא הצליח לעבד את המידע בדרכו מהאוזניים אל מרכז המוח...

אם הגיע זמן מיטה והילדים לא מתלהבים לקום ולאסוף את המשחקים מהרצפה, תחשבו על זה כך: תארו לכם שיבקשו מכם במקום העבודה לעשות משימה שנתפסת בעיניכם כחסרת תועלת, משהו כמו שאומרים בצבא: "לסייד עצים" – רק כי אין משהו אחר לעשות אתכם. האם הייתם קמים ורצים לעשות את המשימה? שאלה מיותרת. כעת, תחשבו על כך שילד שנדרש לעזוב את המסך הממכר לטובת איסוף המשחקים מהרצפה מרגיש בדיוק אותו דבר. הוא באמת לא מבין מדוע המשחקים צריכים לחזור עכשיו לארון, למה הם לא יכולים להישאר על הרצפה עד מחר...

גם הילדה ששוב שפכה את קנקן המיץ איננה שלימזלית ולא לכלוכית, היא לכל היותר מרוכזת במשהו אחר, או, גרוע מכך, מוטרדת ממשהו. אולי הייתה לה מריבה עם חברה מהכיתה בבית הספר והיא שבה הביתה לחוצה ומבולבלת?

גישה סנגורית כזו תסייע לנו להפחית את העוינות, להכיל ולאמוד בצורה נכונה יותר את הפער, ובעיקר להבין שהם לא כאן כדי לעשות לנו דווקא, הם ממש לא מפלצות קטנות.

משת"פים עם חיוך

אחרי שעשינו את השינוי בראש וסילקנו מהשולחן את העוינות והפגיעות האישיות, נעבור לגישת שיתוף פעולה מתוקנת, כזו שמטפחת ומעצימה את התכונות הטובות ביותר של הילדים: האחריות, היוזמה וחוש ההומור.

איך? ככה:

הציעו הדרכה ברורה ותמציתית: ילדים, חלב מחמיץ כשמשאירים אותו מחוץ למקרר. נא להחזיר אותו לאחר השימוש / מקומם של תפוחים רקובים בפח. נשארו לך שאריות מארוחת הבוקר בתיק? אנא פנה אותן לאשפה / אנחנו רוצים לצאת מהבית בדיוק בארבע, אז בבקשה תהיו מוכנים ליד הדלת / השעה שסיכמנו עליה הגיעה, קום בבקשה ותעשה את שיעורי הבית שלך.

היו אותנטיים ודברו על הרגשות שלכם: במידה שההכרזות הקודמות לא גרמו להם אפילו להפנות את הראש, אפשר לעלות רמה ולתת ביטוי לרגשות הגואים בתוכנו: "נועה, לא נעים לי להסתובב במטבח כשקליפות תפוח מפוזרות בכל פינה". אם היא לא זזה ואתם מתחילים להתעצבן, אפשר להגביר את עוצמת הקול ולומר משהו כמו "הסבלנות שלי אוזלת, עכשיו יהיה לך אבא כועס".

היו יצירתיים ושלבו הומור וקלילות: נסו להיכנס לראש שלהם ולהימנע מלהיתפס כמנחיתים פקודות מהשמיים. למשל, אם הילדים משחקים במרוץ מכוניות או קרבות מטוסים במחשב, אמרו בקול מתכתי-מחשבי: "קדקוד אלפא, כאן קדקוד. שומע-שומע? עבור. שימו לב, מדבר המפקד שלכם. המשימה להיום היא: חדר נקי ומסודר". בזמן התארגנות לשינה, כתבו פתק על הדלת: "שעת סיפור הערב בשמונה בדיוק, ממש כאן מאחורי הדלת. כל הילדים שיצחצחו שיניים ויהיו לבושים בפיג'מות בזמן – מוזמנים. בואו בהמוניכם".

תנו חיזוק חיובי לילד שהתגייס: אם הצלחתם ואתם מזהים ילד שמתגייס ומשתף פעולה, חבקו את הרגע הזה והעצימו אותו. למשל, חכו שבן הזוג יגיע הביתה, וכשהילד נמצא בטווח שמיעה אמרו לו בקול: "גילי, ראית מה יוסי הגדול שלנו עשה? לקראת ארוחת הערב הוא ביוזמתו ערך את השולחן. הוא הוציא את המפיות, הצלחות, קערת הסלט והסכו"ם – ואפילו לא הייתי צריכה לבקש. זה באמת נקרא לקחת אחריות". תהיו בטוחים שהילד יבוא גם מחר לסדר את השולחן לארוחת הערב, כבר בשעה ארבע...

אם בשיטה המוכרת 'חגגנו' את חוסר שיתוף הפעולה שלהם, המטרה היא לעשות בדיוק את ההיפך: לעטוף ולחבק את הרגעים הטובים ולעשות מהם סיבה למסיבה, לציין אותם לשבח בצורה מודגשת בליווי תיאור הרגשות החיוביים שלנו כלפי ההתנהגות הטובה. כך נטפח את ההערכה העצמית של הילדים ונחזק את התכונות הטובות שבהם.

לא עונש, מחיר

ומה עושים אם ניסינו הכול ובכל זאת הילד עדיין לא מגיב ולא משתף פעולה? במקרים כאלה ניתן לשלב חיזוק שלילי שיגרום לילד להכיר בכך שהוא יידרש לשלם מחיר על אי הציות שלו. כמובן, מוטב לשמור את נושא החיזוקים השליליים כאפשרות אחרונה במחסנית, לאחר שמוצו כל האפשרויות החיוביות ששומרות על האווירה הטובה בבית.

שימו לב: גם במקרים של שימוש בתמריץ שלילי, לא נשתמש בביטוי עונש, כי זו לא סנקציה שרירותית אלא מחיר עם הקשר סיבתי מובהק להתנהגות השלילית. למשל, ילד שממשיך לשחק במחשב למרות שההורה ביקש לעזוב את המחשב וללכת לעשות שיעורי בית, לא יוכל לחזור למחשב לפני שיסיים להכין את שיעורי הבית, או שמחר תקוצץ לו חצי שעת מחשב על חשבון זמן המשחק החורג היום. כך הילד מפנים את ההבנה שיש כללים שצריך לעמוד בהם, ולאי עמידה בהם יש השלכות.

בכל מקרה, כדי למנוע תסכולים, חשוב לזכור ולדעת מראש: זה לא מטה קסמים. מדובר בתהליך שלוקח זמן. כדי לחולל שינוי, נצטרך לנשום עמוק, לאגור כוחות ולפנות אליהם שוב ושוב ברוגע ובכבוד, בלי לאבד את העשתונות. גם אם זה לא יקרה מיד, כעבור כמה ימים לפתע נשים לב כי רמת הדציבלים בבית ירדה פלאים. כולנו נתרגל להתייצב ולהיות נכונים לשתף פעולה ולסייע אחד לשני בשמחה ובחשק.

גיל ההתבגרות, שלהם ושלנו

ככל שישנה חשיבות לשיתוף פעולה בריא בגיל צעיר, הנושא הופך להיות קריטי בגיל ההתבגרות. הגיל הזה מסמל את המעבר של הילד לעצמאות, מה שיוצר פער קוטבי בין הראייה שלו את עצמו לבין ההתייחסות של ההורים אליו, שרואים בו, ודי בצדק, "עדיין ילד". הם מזהים אותו כילד הצעיר שמגשש את דרכו וזקוק להדרכה ותיווך של המבוגר, ואילו הוא להוט להוכיח לעצמו ולעולם כולו שהוא יודע טוב מכולם מה טוב לו.

אין מנוס מלקבוע כי תקופת ההתבגרות של הילד היא גם זמן ההתבגרות של ההורים. עליהם להבין כי אף שהם צודקים בחשש שלהם, כעת עליהם לגלות רגישות יתר כלפיו. אם עד היום היה להם מרחב תמרון גדול יותר לשימוש בתגובות בלתי מחושבות מבלי שתגובת הנגד תהיה דרמטית – כעת הנער הבוגר רגיש שבעתיים למעמדו ולזהותו, וכל תגובה שתתפרש כהתערבות בחייו תסתיים בהתנגשות.

מילת המפתח לאופי הקשר עם הנער בתקופה הזו היא כבוד. עלינו כהורים להמשיך לעקוב אחרי התנהגותו של הנער ולצפות ממנו לשמור על הכללים הנהוגים בבית, אך אם תהיה לנו ביקורת, נצטרך לעטוף אותה בשכבות עבות הרבה יותר של כבוד ואהבה.

תנו לו ללמוד, אפשרו לו להתבגר

הנה ארבעה כללים מעשיים לגיוס שיתוף פעולה מנער מתבגר:

הערכה ואמון: נער בגיל ההתבגרות הופך להיות מודע לעצמו ולסביבתו ומנהל שיח עם הסביבה שמתוכו הוא מגבש את אישיותו כאדם בוגר ומגדיר את מקומו בעולם. זה השלב בו הוא מפתח את ההערכה העצמית שלו, והופך להיות מודע למכלול הזהות והמאפיינים שלו: האם הוא חכם, טוב לב, בעל הופעה ראויה וכך הלאה.

כיוון שכך, הוא זקוק פי כמה וכמה לעידודם של ההורים וליחסם המכבד. עליהם לבטא בהזדמנויות קרובות את מעלותיו הטובות ואת שביעות הרצון והנחת שהם חווים ממנו. כאשר ההורה משבח את הילד באוזניו, בוודאי באוזני אחרים בצורה שתגיע לידיעתו של הילד, הוא קולט שדר של בגרות ומסוגלות, שבונה פלאים את בטחונו העצמי ומעודד אותו לשיתוף פעולה.

משפטים שיכולים לחולל פלאות בין ההורים לנער הם כאלו שמבטאים את האמון בו בהיותו בוגר ואחראי. כשהנער מבקש משהו מההורים והם אומרים: "ברור שאתן לך, אני סומך/ת עליך/עלייך לחלוטין" – זאת גישה שפותחת את ליבו ויוצרת גשר של אמון בינו לבינם.

כאשר השיח הזה הופך לשגרתי, נוצר מצע בריא לשיחות עומק שיכולות להכיל גם שיח פתוח על הציפיות ממנו וגם ביקורת בעת הצורך. רק על בסיס הערכה ואמון בלתי מותנים, ההורים יוכלו להציף לשיחה עם הנער גם קונפליקטים וסיטואציות שמטרידים אותם בהתנהגות שלו או בקשר ביניהם.

לעומת זאת, הורה שלא אורג מצע כזה עם הילד וחווה קרירות מרוחקת ממנו, מאבד את המפתחות להעיר לו בביקורת בונה ולא מחריבה. רוב הסיכויים שכאשר יגיע הרגע שבו הוא יזדקק באמת לשיחה כזו, היא לא תתפתח למקום חיובי.

במקרה כזה, על ההורים לשקם תחילה את היחס עם הנער ולעבוד על כך במשך כמה שבועות, מבלי לומר מילה אחת של ביקורת לאורך כל התקופה. רק אחר כך הם יוכלו לדון עמו בנושאים שעל הפרק.

שיחה מכבדת: העימותים הנפוצים והנפיצים ביותר בין הורים לנערים מתבגרים נוגעים בנושאים כמו סגנון הלבוש, שעות החזרה הביתה לאחר בילוי חברתי, או זמן הקימה בחופשות לתפילה או לשעת לימוד.

ובכן, בכל מקרה שבו ההורים חשים צורך לגייס את שיתוף הפעולה של הנער המתבגר בנושא שמציק להם, עליהם לעשות זאת בצורה של שיחה ולא בחלוקת פקודות. הדרך לגעת בתפוחי האדמה הלוהטים האלה היא רק באמצעות שיחה מכבדת בגובה העיניים.

האבא, לצורך העניין, יישב עם הנער לשיחה על שעת הקימה בימי החופש ויאמר: "אני מבין שאתה רוצה להשתחרר קצת מהלחץ של ימי הלימודים, ובכלל, אתה כבר בוגר וזה הגיל בו מגלים את נפלאות השינה. אבל חשוב לזכור שמידת הדבקות במצוות נמדדת דווקא בימים כאלו, בהם לא מחכה לך בפינה 'שוטר'. אז מה אתה אומר, נעשה מאמץ ביחד? אני מבטיח להקפיץ אותך בבוקר לאן שתצטרך".

אם הילד מאחר לשוב הביתה בלילות, נשב אתו לשיחה רגועה ונסביר כי אנחנו פשוט דואגים לו, הכי פשוט הכי נכון. "אתה מרכז החיים שלנו, איננו מצליחים להירדם לפני שאתה חוזר הביתה בריא ושלם. בוא נחשוב ביחד על פתרון שיהיה טוב לכולנו, ונחליט על שעה סבירה שבה אתה חוזר הביתה וכולנו מרוצים".

לעצום עין אחת: משפט יפה אומר: "הורים מלמדים ילדים לדבר, ילדים מלמדים הורים לשתוק"... אין כמו גיל ההתבגרות להמחיש זאת: זו תקופה שדורשת מההורים רגישות-על, ומצריכה אותם ללמוד לחשוק שפתיים ולשתוק, גם אם מדובר בנושאים שבעיני ההורה נראים חשובים, אפילו קריטיים. אנחנו מוכרחים להבין שאי אפשר להעיר למתבגר ולהלחיץ אותו על כל דבר. אם הנושא לא נופל בקטגוריית "ייהרג ואל יעבור", לעתים מוטב לעצום עין אחת ולהתעלם.

נזכור: הורים שמעירים לילד יותר מדי על זוטות – יצטרכו לומר תודה אם בהמשך הדרך הוא ישמור על הערכים החשובים באמת.

לעבוד עם גורם שלישי: הרבי מליובאוויטש הורה להורים לנערים בגיל ההתבגרותלשלב במערכת היחסים שלהם אדם שלישי שיש לו השפעה על הנער. בשל הרגישות והקושי שיש לילד בגיל כזה לקבל ביקורת מהוריו, הדבר הנכון הוא למצוא אדם קרוב שהנער בוטח בו ובאמצעותו להעביר את המסר. זה יכול להיות איש צוות מהמוסד החינוכי שהנער פיתח עמו קשרי אמון, ידיד המשפחה, או אדם אחר שישמש לו כחונך וידריך אותו במשעולי התהיות של גיל ההתבגרות.

תכל'ס: כדי לגייס שיתוף פעולה של הילדים, העניקו להם הדרכה תמציתית וממוקדת מה לעשות. במקרה שאינם מצייתים, הרימו מעט את הקול או שלבו הומור, אך בשום אופן אל תתקפו את הילדים אישית.

על מנת לגייס שיתוף פעולה של נער מתבגר, חשוב ליצור אתו בסיס מקדים של אמון והערכה. בכל מקרה, אל תלחיצו אותו ואל תעירו על זוטות. קחו בחשבון שהנער זקוק למרחב מחיה ועצמאות.

השראה: מורה נכנסה לכיתה וחילקה לילדים דף עם שמות כל ילדי הכיתה. ליד כל שם השאירה מקום ריק, וביקשה מהתלמידים לכתוב את התכונות הטובות של כל אחד מהחברים במקום המתאים. בערב היא סיכמה את כל התוצאות, ולמחרת העניקה לכל אחד מהתלמידים גיליון שהכיל את כל הדברים הטובים שכתבו עליו חבריו לכיתה. כל תלמיד קרא מה שחבריו כתבו עליו, ולא האמין. ברשימה הופיעו כל כך הרבה תכונות טובות שהוא עצמו לא היה מודע להן או האמין בקיומן.

חלפו שנים, ואחד התלמידים התגייס לצבא ונהרג במלחמה. המורה הגיעה לטקס ההלוויה בבית העלמין, והוריו של התלמיד ניגשו אליה והראו לה דף ישן מקופל. "זה מה שמצאנו אצלו בארנק", הם אמרו, והושיטו לה אותו.

זה היה הדף שהיא נתנה לו לפני שנים, גיליון התכונות הטובות. מסתבר שהילד, שהפך לנער ואחר כך לחייל, לא נפרד ממנו לרגע. הוא תמיד היה אצלו בכיס, מחזק את הדימוי העצמי שלו.

מקורות עיקריים: אגרות קודש, חלק יב, עמוד רסו; חלק יז, עמוד מח. כללי החינוך וההדרכה, פרק ה.