ילד הולך למקום שיספק לו ריגוש, אבל חוזר למקום שיספק לו חוֹם

מתוך רב המכר "עידן השוקולד – איך מחנכים ילדים שהכול מגיע להם?"

יצרנית המקררים האמריקאית "פריג'ידר" קיבלה החלטה לפרוץ לשווקים חדשים בהם לא פעלה עד כה. היא שלחה שני אנשי מכירות שאפתניים אל השבטים הפרימיטיביים באפריקה, במטרה לשווק ולמכור להם את המקררים.

כעבור חודש התקבלו במשרדי החברה עדכונים משני הסוכנים. הראשון כתב: "אין מה לעשות כאן, אני חוזר הביתה. הילידים הפרימיטיביים לא ראו מעולם מקרר חשמלי, הם מתעקשים להמשיך לסחוב על הגב בלוקי קרח ולא ישלמו פרוטה עבור המוצר האידיוטי מבחינתם". השני כתב: "תעבירו הזמנה דחופה למחלקת הייצור להכין כמות ענקית של מקררים. בכל האזור אין אפילו מקרר אחד. יש כאן פוטנציאל שוק אדיר למכירות מסיביות"...

*

מיליארדים של אנשים מסתובבים בעולם ומנסים לפלס דרכם אל ההצלחה והאושר. הם חולמים לצמוח ולהתקדם, ללמוד ולדעת, לקנות ולמכור, ובדרך הם משננים את הכללים שלמדו בספרי ההעצמה השונים: "לנצל את הכישרון שקיבלת מאלוקים, לעבוד קשה, להפגין משמעת עצמית ולדחות סיפוקים".

הכול נכון, אבל בדיוק כמו בסיפור המקררים, מה שבאמת מכתיב את נתיב החיים הוא משהו אחר: צורת החשיבה.

– האם אנחנו רואים בחיים הזדמנות קסומה שמייצרת טוב ועוד טוב, או שמא איום מלחיץ שאין דרך להצליח בו.

אדם אופטימי מאמין כי כל יום הוא הזדמנות חדשה, ולכן מזנק בבוקר מהמיטה ומחפש אתגרים והזדמנויות. הוא לא נרתע מהתמודדויות וקשיים ומלמידת חומרים לא מוכרים. ואם הוא נכשל? לא נורא, כל כישלון הוא רק אירוע זמני שמוביל להצלחה.

הטיפוס הפסימי, לעומתו, חושב בדיוק אותו דבר, רק הפוך: אין הרבה מה לעשות עם החיים, הכול נועד לכישלון. העתיד הוא מסלול אתגרים מאיים. פעם קוראים למשוכה מבחני בגרות, פעם נישואים, פעם עבודה ופעם מאבקים עם הדחפים מבפנים. מה שבטוח, שכל החיים הם מסלול מכשולים אחד ארוך. וכמובן, רוב הסיכויים שאכשל או אפסיד בדרך ללא מוצא הזו, ולכן אין ממש טעם להתאמץ ולהשקיע.

צורת החשיבה הזו כל כך משמעותית ודרמטית, שלפני שמתחילים לדבר על החינוך, אתגריו ויעדיו, חובה להקדים ולעסוק באימון לאופטימיות. זה המצע עליו גדלים ילדים בריאים בנפשם שמאמינים שאפשר לשנות ולתקן, הן את עצמם והן את העולם. רק ילדים שמרכיבים משקפיים אופטימיים מוכנים לנסות שוב ושוב ובסופו של דבר להגיע להישגים גדולים.

יש מבוגר בסביבה?

אבל, האם אפשר בכלל לחנך לאופטימיות? האם צורת החשיבה שלנו איננה מולדת ובלתי ניתנת לשינוי – כמו הגובה, צבע העיניים ועובי המותניים? היהפוך פסימיסט עורו?

התשובה הברורה היא: כן. מוחלט. גם הגישה היהודית לאורך אלפי שנים וגם הגישה המדעית המודרנית מסכימות שלמרות שבסיס האופי הוא גנטי, המוח גמיש כמו ברבצק – ובשלבי החיים המוקדמים ניתן לעצב את הדרך שבה נתפוס את המציאות. הילד מתבונן במבוגרים סביבו, ובעקבות ההשראה שהוא מקבל מהם הוא רוכש תבניות חשיבה חדשות או מעצים תבניות קיימות.

אם כן, אפשר להקנות ולסגל השקפת עולם חיובית וחייכנית, וזה כבר משמח. ועכשיו השאלה היא: איך עושים את זה?

ובכן, אם להתחיל מהסוף, נסכם את המסקנה במשפט אחד: כדי לגדל ילד אופטימי – חובה לנהל חיים כאלה.

כדי לייצר תמונה שמשדרת שהחיים טובים ושווים לחיות אותם, על ההורים עצמםלנהל שגרת חיים המתמקדת בטוב וחוגגת את ההצלחות. מי שבעצמו חי חיי אומללות וקיטורים, לא יוכל לשכנע את ילדיו שהעולם נפלא.

העניין הוא שאין מקום לזיופים. בעניין הזה אי אפשר לשקר אף אחד. לילדים יש חיישני מציאות רגישים מאד, והם סופגים, במודע או שלא, את התגובות של המבוגרים סביבם. אתה במצב רוח רע? הילד קולט את זה; את קוטרית? גם את זה הילד קולט; שניכם מיואשים לגמרי? אל תצפו למשהו אחר מהילד. אם לא ניקח אחריות על הגישה שלנו לחיים, נעביר במו התנהגותנו את שרביט הדכדוך והאומללות לדור הבא. אין כאן אופציה להיות מהאו"ם ולתת לזמן לעשות את שלו, שכן במקרה הזה, לא לעשות שום דבר פירושו לעשות ועוד איך - ולייצר דור נוסף שאינו כשיר לחיים.

כללים לחיים שמחים

בשורות הבאות נציע כמה צעדים פשוטים שיכולים לשנות את החיים בבית מהקצה אל הקצה ולהשרות בבית אווירה אופטימית. נכון, לכל בית הדינמיקה שלו, שמתגבשת לאורך השנים, אבל לא חייבים להיוולד מחדש כדי לאמץ את הכללים לחיים אופטימיים. כל מה שצריך זה לפתוח את הראש ולהיות מוכנים ללמוד תוך כדי תנועה.

נתייחס לארבעה תחומים: א. ראיית הטוב בעולם ובתוך המשפחה. ב. ראיית הטוב האישי של הילד והעצמת ההצלחות שלו. ג. התמודדות עם אכזבה מבני המשפחה. ד. והתמודדות עם כישלונות ומצבים של עגמת נפש.

הכול טוב

הצעד הראשון הוא: ראיית הטוב – לשים לב לטוב הטמון בחיינו ולהתמקד בו באופן קבוע.

בתקופתנו, העולם אינו יוצא מגדרו כדי להכיר תודה. כנראה ששום נהג לא אמר לך מעולם: "אני מעריך את העובדה שתפסת רק מקום חנייה אחד, עכשיו גם אני יכול לחנות". אבל אם תפסתם מקום כפול – השמיים ייפלו... אפילו בינינו, בשיחה על הספסל בגינה הציבורית, הביקורת והתלונות מציפות את השיחה, בעוד שהמילים הטובות לא ממהרות לצאת מהפה. עד היום לא הוקמה אף ועדה פרלמנטרית במטרה לחקור את הדברים הטובים שנעשו, פשוט כי הטוב נתפס בעינינו כמשהו מובן מאליו, אוטומטי.

וזה מצע גרוע לגדל עליו ילדים. ילד שגדל באווירה בה מופרחות ומושמעות רק תלונות – אבא רוטן על אימא, אימא עצבנית על אבא, אבא ואימא מאוכזבים מהמורים בבית הספר וכולם ביחד עייפים מטיפול בילדים – מגיע למסקנה שהעולם הוא מקום בעייתי שרק רוצה לעשות לו רע. ואנחנו רוצים להוביל למסקנה הפוכה, לפיה העולם הוא מקום נפלא לחיות בו.

היהדות פיתחה כלי רב עוצמה שמסייע לאדם להבחין בטוב המקיף אותו. הטכניקה הזו נקראת "מודה אני". כשיהודי פוקח את העיניים בבוקר, מיד עם אור ראשון, המילים הראשונות שהוא מוציא מהפה הן: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". במקום לקטר על עוד יום שמתחיל, פותחים באמירת תודה לאלוקים על העולם הנפלא שברא עבורנו.

אנחנו לא מודים על נסים כמו שיחה מאראלה ממפעל הפיס, אלא דווקא על הדברים השגרתיים, היומיומיים. על הבוקר החדש. כי עם כל הכאב, יש כאלו שהתעוררו הבוקר עם גב כואב או לחץ בחזה, יש כאלו שלא נרדמו כל הלילה, ויש גם, לצערנו, כאלו שלא פתחו את העיניים בכלל. אנחנו יָשַנוּ, התעוררנו, כולם בריאים ושלמים – וזה כבר שווה תודה גדולה.

אם נעתיק את הגישה הזו לחיי המשפחה שלנו, נגלה שהסוד לאופטימיות טמון במילה אחת: להודות. פשוט לנהל שגרת חיים של הכרת הטוב. לעצור, לשים לב לטוב שמקיף אותנו ופשוט לומר "תודה".

זה מתחיל מההורים, בינם לבין עצמם: אשתך טרחה והכינה ארוחת ערב חמה, בעלך עצר בדרך מהעבודה וקנה משהו נחמד לכולם – כל אלו הן פעולות שדורשות מאמץ, מחשבה, ואף אחת מהן לא מובנת מאליה. מישהו עשה את זה בשבילך, במיוחד בשבילך. נעצור רגע, נוציא את הראש מהנייד ונאמר לו או לה בלב אוהב: "תודה לך. אני כל כך מעריך/כה את המאמץ שעשית עבורי".

אחרי שההורים מסגלים גישה כזו בתוך התא הזוגי, חשוב להעביר אותה גם לילדים: כשכולנו שבים ביחד מבילוי משפחתי משותף – טיול, ביקור אצל סבתא או אפילו קניות באיקאה – זה הזמן של אחד מההורים לפנות אל בן הזוג ולומר תודה על כל הטרחה לקראת היציאה מהבית, על הסבלנות ועל החוויה. ההמשך יבוא לכם טבעי: עודדו גם את הילדים להצטרף להבעת ההערכה.

אם הילדים יוצאים מהבית למחנה קיץ בן כמה ימים, והאימא טרחה במשך חצי לילה להכין להם את המזוודה, זה הזמן של האבא לעודד את הילדים לכתוב פתק תודה לאימא.

כך הילדים ילמדו להעריך את מה שקיבלו, ולא פחות חשוב, יגלו את העובדה המופלאה: באמת, החיים טובים ואנחנו מוקפים באנשים נפלאים שרק רוצים לעשות לנו טוב.

לדעת לפרגן

היבט נוסף שקשור לזווית ראייה חיובית על החיים נוגע להתייחסות שלנו להצלחות של אחרים.

הישראלי המצוי אינו מרבה לפרגן להצלחות של אחרים. פשוט, הרבה יותר קל לשמוח לאידם של נכשלים. לא סתם המילה "פרגון" איננה מילה עברית, היא תוצרת חוץ בייבוא משפת האידיש שצמחה באירופה – אולי כי בעברית לא מפרגנים...

אבל כשהורים לא מפרגנים לאנשים מצליחים, ואף מזלזלים בהם ובהצלחתם, הילדים לומדים שהצלחה היא דבר רע, שלא שווה להצליח, כי בכל מקרה יזלזלו בך ויקטינו אותך. הילדים מסגלים לעצמם התנהגות דומה: הם לומדים לזלזל בהצלחות של חברים, ובעצמם לא מעוניינים להעמיד את עצמם במקום של הצלחה, כדי לא להיות קרבן לזלזול ופגיעה.

לכן, אנחנו צריכים ללמוד לראות את הטוב גם באחרים, וליישם זאת בצורה הפרקטית ביותר. בכל פעם שאתם רואים או שומעים על אנשים שהצליחו, פרגנו להם בנוכחות הילדים. פרגנו לחבר שלכם שהצליח, לחבר של הילדים שהצליח, ואפילו ליריב אישי או מקצועי – כך הילדים ילמדו את הערך הטוב של ההצלחה.

לחגוג מחמאות

הצעד השני הוא: למקד את המבט בטוב שבילדים.

אחרי שהגענו למסקנה שהעולם טוב, המשימה היא לקחת את כל הטוב הזה ולהכניס אותו לתוך חולצה במידת אקסטרה-סמול ונעליים במידה 29. ובמילים אחרות, למקד את המבט רואה הטובות בילד עצמו, ולהקנות לו את המבט הזה בתוך החשיבה האישית שלו.

העובדה העצובה היא שאנחנו שמים לב לילד בעיקר כשהוא נכשל. אנחנו תופשים אותו בעיקר כשהוא מאכזב. קשה להודות בכך, אבל המציאות היא שהעומס הנפשי והלחץ בו נמצאים ההורים גורם לכך שהטוב מתקבל כמובן מאליו, גם כשמדובר על הילדים היקרים שלנו.

וזו טרגדיה חינוכית, כי הילד שומע בעיקר על הכשלים שלו. הוא מוצף בגערות שאומרות לו מה לא בסדר אצלוומתרשם שאין בו נקודת חוזק. הוא מקבל את התחושה כאילו ההתנהגויות השליליות הן מרכז החיים, ואילו הטוב הוא רחוק ויוצא דופן.

תפקידנו כהורים הוא להפוך את הגישה: לעטוף אותו בחום. גם כשהעולם כולו יאמר לו בקול רם מה לא בסדר, תפקידנו כהורים הוא להזכיר לו כמה הוא טוב.

איך? במילה אחת: לשבח. ובכמה מילים: להתמקד בהצלחות ולהעצים אותן.

בראש ובראשונה הכוונה היא לאותן הצלחות קטנות ושגרתיות שהילד התאמץ כדי להשיג אותן, אך איש לא נמצא שם בשבילו כדי להבחין בכך. בסתם ערב נחמד, כשהילד ישב במשך חצי שעה והכין שיעורים, נעצור לידו ונאמר: "אתה יושב כל כך הרבה זמן ולומד, זאת נקראת התמדה". הילד הלך לשחק עם חברים ושב הביתה בדיוק בזמן, חשוב לקבל אותו בחיוך ולומר: "אמרת שתהיה בבית בחמש, ועכשיו בדיוק חמש. כל הכבוד, אני יכולה לסמוך עליך". הלכתם לישון בשבת אחרי הצהריים, ולמרבה הפלא הילדים לא העירו אתכם – אל תמשיכו הלאה כאילו זה מובן מאליו. גשו אליהם ובטאו את הערכתכם: "קיימתם מצוות כיבוד הורים. בטח היה לכם קשה לשמור על השקט. אנחנו מעריכים את כוח הרצון שלכם".

אם הילד עשה מעשה מיוחד באמת – הצטיין לאורך זמן, הראה שיפור עקבי בהתנהגות או שב עם תעודה מעולה מבית הספר – זה הזמן לציין את הרגע ולחגוג. להרים טלפון לסבא ולסבתא ולספר על הילד הנפלא שלנו, כמה נחת הוא גורם לנו; לעצור לרגע ולהשקיע ארבעה שקלים בממתק קטן. אירועים כאלו מחזקים את הדימוי החיובי של הילד, מדרבנים אותו להמשיך באותו כיוון ומעצימים את הגישה החיובית שלו לחיים. הם גם אלו שנכנסים לקטגוריית הרגעים ששווה לזכור, לכל החיים.

לא לסרקזם, לא לתיוגים

עד עכשיו הכרנו טכניקות להעצמת התחושה החיובית כלפי החיים. אבל, מה לעשות, המציאות מורכבת והחיים מלאים באכזבה ותסכול מהאנשים שאנו באים איתם במגע. כיצד אפשר להגיב בחיוב כלפי אנשים שאכזבו אותנו?

זה קורה כשאת מסכמת עם בן הזוג לשוב הביתה מוקדם כדי שתוכלי להתפנות ולצאת עם חברות, אבל הערב יורד והוא לא נראה באופק. את מתקשרת ומבקשת: "בוא כבר הביתה, אני מוכרחה לצאת", אבל אז מסתבר שהוא שכח לחלוטין ממה שסיכמתם, או שהוא באמת רצה אבל מוכרח להגיש הלילה דוחות כספיים ואין סיכוי להשתחרר מהמשרד לפני חצות הלילה. את נאלצת לבטל בזעם ולהישאר בבית.

זה מה שקורה כשהילד מצפצף על איסור מפורש שלך ופותח שקית פופקורן במושב האחורי באוטו, האחות שלידו סוחבת את השקית ממנו וכל הגרגרים המתפצפצים נשפכים על הרצפה שרק אתמול הברקת בשטיפת מכוניות. הקטן נכנס הביתה להביא מטאטא כדי לאסוף את הלכלוך, ובדרך הופך את העציץ בכניסה והחול נשפך על כל השביל...

אלו כל הרגעים בהם בא לנו לצרוח, עם אלף סימני קריאה: "טיפש!", "אמרתי לך!", "בחיים לא תלמד!", בתוספת תוויות אופי כמו "שקרן", "חוצפן" או "עצלן". נו, באמת. איך אפשר לאחוז בגישה אופטימית בתוך ים התסכול הזה?

אך האמת היא שאין סתירה בין הדברים. אין כל התנגשות בין גישה חיובית ובין מתן ביקורת על אנשים או אירועים שמאכזבים או מכעיסים אותנו. גם אנשים חיוביים להחריד, מקפידים לבטא את הרגשות שלהם ולהעמיד אחרים במקום כשהם מפשלים. מה שמיותר לחלוטין, והוא זה שמעכיר את האווירה בבית, אלו הכותרות המפוצצות שמשדרות זלזול והשפלה.

מותר וחובה לתת ביקורת, אבל עלינו להוציא מחוץ ללקסיקון את הנטייה להעניק כותרות, להכריז כינויי גנאי ולתבל בעקיצות והערות סרקסטיות מושחזות שגובלות ברשעות. כותרות בסגנון "טיפש" או "עצלן", הכרזות בסגנון "תראי את שאריות התפוח הרקובות בתיק שלך, את הגרביים המלוכלכות תחת המיטה שלך. איזה גועל נפש, את חיה כמו בהמה" או "מזל שהראש השכחן שלך מחובר לגוף, אחרת היית שוכח גם אותו" – כל אלה שייכות לז'אנר עוקצני שמרעיל את האווירה בבית וגורם לאנשים להתהלך בתחושת כישלון מזהיר, מושפלים ופגועים.

אחות תאומה של הסרקזם המשפיל היא ההכללה, האיפיון. גם אם קרה משהו, אפילו חמש פעמים ברצף – אסור לעשות ממנו דפוס, לעטוף את האירוע באריזת נצח ולהצמיד לו תווית: "תמיד את/ה מתנהג/ת ככה".

במקום זה, נחוץ להתייחס למעשה עצמו ולתת הדרכה ישירה לפתרון הבעיה. במקום להכתיר את הבעל ששכח את הסיכומים בתור "אגואיסט עלוב שרואה רק את עצמו", מוטב לעצור את הזעם ולומר "התאכזבתי מההתנהגות שלך, ממך ציפיתי למשהו אחר לחלוטין". במקום לתייג את הילד ששפך שקית פופקורן באוטו כ"לא יוצלח עם שתי ידיים שמאליות", מוטב לומר בקול מעשי: "האוטו מלא פופקורן, צריך להביא שואב אבק מהבית", ואחרי שהוא מסיים לנקות חשוב לציין: "קודם היה פופקורן בכל פינה ועכשיו אין אפילו פופ אחד בכל הסביבה...".

ביקורת חיובית שבאמת תשנה את המצב היא כזאת שמעבירה את המסר: "ביסודך אתה אהוב ומוכשר, אבל כרגע נוצרה בעיה שדורשת תשומת לב. אני בטוח/ה שתדע להגיב לה בצורה אחראית ולפתור אותה". מנגד, הגישה הלא-נכונה, זו שממוטטת מבוגרים וילדים כאחד, היא זו שמעבירה את המסר: "ביסודך אתה מרגיז, תמיד עושה דברים לא נכון, והתקרית האחרונה היא בסך הכול עוד הוכחה לאכזבה שנקראת אתה".

חשוב שנזכור: המילה "משפחה" מורכבת מהמילה "שמחה" בתוספת "פ". אולי יש כאן רמז לכך שמינון השמחה בבית תלוי בעיקר ב'פה'של ההורים. הרבה לפני שאנחנו באים לחנך את הילדים, חובה לחנך את עצמנו ולשים לב לסגנון הגישה שלנו. המילים שאנחנו מוציאים מהפה ותגובות המחץ שאנחנו שולפים במהירות – הן אלו שמעצבות יותר מכל את הגישה של הילדים לחיים. ושוב: לא מדובר על מותרות, אלא על הבסיס לאושר ולהצלחה של הילדים בעתיד, ואין הורה בעולם שמוכן לפגוע בסיכויי ההצלחה של ילדיו.

הנה מכתב מהאדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש (אגרות קודש, חלק ז, עמוד נג): "יחס עדין של האיש והאישה אחד לשני – הנה בנוסף לכך שזו מצווה שהשם יתברך זיכה בנו אותה, זה באופן עקיף גם החינוך הטוב ביותר שמשפיע על הילדים ומשריש בהם מידות טובות. וגם כאשר מוצאים חיסרון כלשהו בהנהגת הבעל, חייבים לתקן זאת רק על ידי דברי נועם ויחס טוב, ובשום אופן לא להשתמש בלשון קשה ויחס רוגז. זאת הדרך הטובה ביותר להצליח".

להרחיב את המבט

תיאורטית אנחנו מבינים את זה, אבל כשהמשבר קורה, ברגעי זעם או אכזבה, קשה לשלוט על הפה. כולנו בני אדם. כדי לסייע לעצמנו לשמור על הלשון רגע לפני שהיא משתחררת, נשתדל לזכור שני דברים:

קודם כל, מבחינה מעשית, כינויי גנאי ועוקצנות אינם מקדמים שום תוצאה טובה. אפשר לקבוע בביטחון כי איש לא השתפר כתוצאה מעלבונות שהוטחו בו.

ושנית, למען האמת, הכותרות המפוצצות בדרך כלל אינן נכונות. הן אמנם משקפות את הזעם שלנו באותו רגע, אך בשום אופן אינן משקפות את מהותו של האדם היקר העומד לפנינו. אותו אדם שכה אכזב עכשיו, הוא אותו בן זוג או ילד שאתמול הרחיב לנו את הלב במילה טובה. הוא לא השתנה כל כך ביממה שחלפה.

דווקא ברגעים שבהם אנו כועסים, חשוב לעצור רגע ולהרחיב את נקודת המבט. כמו שאמרו חכמינו: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (מסכת אבות, פרק א, משנה ו) – עלינו לזכור כי הבסיס של האדם שעומד לפניו הוא בוודאי טוב, הבורא יצר אותו עם נשמה פנימית טהורה שרוצה לעשות טוב לזולת, אלא שכמו כל אדם הוא טועה לפעמים וצריך להסב את תשומת לבו לכך, אבל בלי להפוך את הרגע הקשה למכונן.

לסגת כדי להתקדם

ולבסוף, כמו שכולנו יודעים, לכל מטבע יש שני צדדים ומול כל יום של שמש מגיע יום מעונן. היבט חשוב ומכריע ביצירת גישת חיים אופטימית הוא התמודדות נכונה עם כישלון.

ילדים רבים חרדים מפני הפסד ומתפרקים לרסיסים אם משהו שהם מנסים לא מצליח. הם מפרשים את הכישלון כעדות לכך שהם לא יוצלחים, חסרי סיכוי, ורגע ההפסד עלול להפוך לכדור שלג מתגלגל שיגרום לילד להפסיק בכלל לנסות. לכן, חובה לבלום את הייאוש שעלול להוליד הכישלון.

גם בעניין הזה, הכול מתחיל מאתנו. על ההורים לטפל בעצמם תחילה. לפני שאנחנו פונים לילדינו ומנסים לחזק את רוחם, עלינו לבחון איך אנחנו בעצמנו מתייחסים לכישלונות שלנו. רק אחרי שנאמץ בעצמנו תפיסת חיים בריאה ואופטימית, נוכל להעביר אותה הלאה אליהם ולהפוך את הכישלון לרגע מעצים גם עבורם.

איך נוכל להתמודד נכון עם כישלון?

התפיסה היהודית המסורתית אומרת שלקשיים עצמם ישנה מטרה חיובית. הרי אלוקים הוא רק טוב, והוא רוצה להשפיע בעולם רק חסד וטובה – מה שאומר שגם אם נכשלנו במבחן מסוים, חייבת להיות לו מטרה חיובית, גם אם סמויה.

ומה המטרה? הכישלון נועד לעזור לאדם לגלות את עצמו ואת כוחותיו. "אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם" – אמרו חז"ל כבר לפני אלפי שנים (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מג, עמוד א). טעות גורמת לעצור, להפיק לקחים, להתאמץ יותר בפעם הבאה ולעשות את הדברים נכון יותר. ההיסטוריה היהודית מוכיחה את תובנת החיים הזו בצורה המוחשית והטובה ביותר: ברוב המקרים, חורבן ושבר הובילו אותנו לתקומה ולשגשוג גדולים משהיו קודם לכן.

מכאן נגזור את ההתייחסות הנכונה לכישלונות ומעידות. ההורים צריכים לשדר אווירה של למידה מטעויות. גם כאשר אנחנו עצמנו נכשלים במשהו, עלינו להפוך את הרגע הזה לכוח מניע ומלמד.

למשל, אם יותר מדי פעמים איחרנו את הרכבת, כדאי לומר בבית כך שהילדים ישמעו: "האמת שזה קרה באשמתי. אבל הפקתי את הלקח, ומעכשיו אצא מהבית הרבה יותר מוקדם כדי שזה לא יקרה שוב". אם התברר לנו שטעינו הלכתית בנוהג מסוים, חשוב לומר בצורה שתגיע לאוזני הילדים: "בסדר, מכל דבר לומדים. אקבע שיעור תורה שבועי כדי לחזק את הידע ההלכתי שלי".

אחר כך, כשהילד ייפול וייכשל בעצמו ויתפתה לראות את העולם כולו במשקפיים שחורים, נוכל לומר לו בביטחון כי הכישלון מלמד לא פחות מההצלחה. ננסה לשבת ולחשוב יחד מה הוא יכול ללמוד מהטעות שקרתה וכיצד הוא יכול לבנות את עצמו ממנה. כך לומד הילד כי הפסד הוא חלק מהמשחק ושאי אפשר להשיג הצלחות בלי לטעות קודם לכן. כאשר נוטעים בילד מגיל צעיר דפוס מחשבה כזה, הוא מגבש בסיס ביטחון מוצק שאינו מתערער בקלות.

תכל'ס: הרגילו את הילדיםלאמירת תודה לאימא ולאבא.

כשחוזרים מטיול או בילוי משותף, עודדו אותם לסכם את הרגעים הטובים שחוו ולהעצים אותם. כך הם ירכשו ראייה חיובית על החיים וילמדו להעריך את האנשים הטובים שמקיפים אותם.

הימנעו לחלוטין מביטויי גנאי משפילים כלפי בן או בת הזוג או הילדים, גם בעקבות מעשה שלילי. עקיצות וסרקזם מושחז הם מכאיבים, מעליבים ומרפי ידיים. במקום זה, התאמצו לשלוט בכעס ובהתייחסות שלכם לאירוע – התמקדו במעשה ולא בעושה. הציעו הדרכה עניינית לפתרון הבעיה והחזרת החיים למסלולם.

השראה: בביתו של רבן גמליאל, ממנהיגי עם ישראל לפני כאלפיים שנה, עבד אדם בשם "טבי". רבן גמליאל נהנה להקשיב לתובנות החיים של טבי, שהיה חכם וזריז, ובנוסף לכך התברך בחכמת חיים טבעית.

פעם שלח רבן גמליאל את טבי לקנות "מאכל טוב" בשוק, וטבי חזר עם לשון של פרה. למחרת הוא נשלח שוב לשוק, הפעם לקנות "מאכל רע" – ושוב הוא חזר עם לשון של פרה.

רבן גמליאל ביקש מטבי הסבר: לשון של פרה היא "מאכל טוב" או "מאכל רע"?

"זה בדיוק המסר", הסביר טבי. "כשהלשון טובה, כשהיא אומרת דברי הערכה ושבח – אין בעולם דבר טוב ממנה; אך כשהיא רעה, כשהיא מבטאת דברי גנאי ועלבון – אין דבר רע ממנה"...

מקורות עיקריים: אגרות קודש, חלק יב, עמוד קנה; חלק טז, עמוד מט. כללי החינוך וההדרכה, פרק ד.