מתוך רב המכר "עידן השוקולד – איך מחנכים ילדים שהכול מגיע להם?"

בחופשת הקיץ רעייתי ואני יצאנו עם הילדים לבילוי בפארק שעשועים. נפרדנו מכמות שטרות מכובדת, בילינו שעות בהמתנה למתקנים, ובקיצור, נהנינו. הבעיה התחילה ביציאה מהפארק. בדרך לאוטו חלפנו על פני חנות המזכרות, ויוסי בן השבע התעקש שנקנה לו צעצוע למזכרת. ניסינו להסביר לו שכבר השקענו סכום לא מבוטל בבילוי, שהמחירים כאן גבוהים פי שלושה מבכל חנות אחרת, אבל הוא התעקש.

כמחווה של רצון טוב הסכמנו לרכוש לו כובע מצחייה ממותג, אבל יוסי השליך אותו בזעם והחל לצרוח: "אני רוצה את המצלמה!". הוא תפס בה בכל הכוח וסירב לוותר.

הטונים עלו ומצאנו את עצמנו צועקים עליו שיפסיק לקטר ויגיד יפה תודה על מה שקיבל, אבל יוסי לא התכוון להרפות. הוא השתטח על הרצפה וחסם את המעבר הצר בחנות. נוצר פקק של הורים וילדים עצבניים, שהסתכלו בנו בעיניים מאשימות.

מתישהו איבדתי עשתונות ותלשתי אותו מהרצפה, החזקתי בו חזק ויצאנו. כל מה שרצינו היה שהאדמה תבלע אותנו.

בדרך הביתה, כשיוסי סוף סוף נרדם בספסל האחורי של המכונית מותש מהבכיות, התחלנו לייסר את עצמנו: למה סירבנו? הרי גם ככה שרפנו כל כך הרבה כסף על הבילוי כדי ליצור חוויה משפחתית נעימה ומה היה קורה אם היינו משקיעים עוד כמה שקלים? עכשיו, כל מה שיישאר מהטיול זה הטעם המר של הסירוב לרכוש את המצלמה. והאמת? אנחנו צריכים מצלמה בבית...

*

הסיטואציה הזו ומיליונים כמותה מתרחשות בכל מקום בו מתקבצים הורים וילדים, וגורמות לבטנם של ההורים להתהפך. הם נקרעים בין הרצון לספק לילדים הכול, לגדל אותם בנדיבות, לבין האינטואיציה ההורית ההפוכה שמבינה שילדים לא יכולים לקבל הכול.

אז איך מחליטים? איפה משיגים את המצפן ההורי שיעזור לנו לנווט בהצלחה בין הרצונות הסותרים?

ברוכים הבאים אל ליבת הסוגיה ששמה: "חינוך".

מה הציפיות שלכם?

פתגם חכם אומר: "כדי להגיע ליעד שלך, עליך לדעת תחילה מהו"... על מנת שיוזמה כלשהי תצליח, חייבים לעמוד בבסיסה חזון ויעדים ברורים ומוגדרים, ובדרך עלינו לבחון את עצמנו שוב ושוב כדי לוודא שאיננו תועים וסוטים מהיעד. בדיוק כך, על מנת להצליח במשימה ההורית עלינו להתחיל מנקודת הבסיס ולהפנות לעצמנו את השאלה היסודית:

מה מטרות ההורות שלנו? מה היינו רוצים שהילד יגדל להיות?

אל תמהרו להתקדם הלאה ואל תמעיטו בערכה של השאלה. היא מסוגלת לנבא את העתיד שלכם ושלהם. התשובה לשאלה הזו עשויה להיות זו שתקבע איפה הילד שלכם יהיה בעוד עשור או שניים.

בואו נעשה תרגיל קצר.

קחו עט ודף, והשלימו לעצמכם את המשפט הבא:

היעדים המרכזיים שלי כהורה הם לראות את הילד הופך בבגרותו ל___,___,___.

סביר להניח כי נקטתם באחד או יותר מהיעדים הבאים, או דומים להם: אדם גאה ביהדותו, מוסרי, חברותי, מגשים את עצמו, שמח, עשיר, נשוי באושר, פרודוקטיבי, מצליח.

כעת נחשוב, מהן תכונות האופי הנדרשות מהילד על מנת לעמוד ביעדים שהצבנו?

קחו שוב את העט וכתבו:

כדי לעמוד ביעדים שמצופים ממנו, הילד שלי צריך להיות: ___,___,___.

התשובות הצפויות הן, פחות או יותר, אלו: מאמין, מחונך, ממושמע, רגיש, מלומד, חרוץ, פועל מהראש, שולט בדחפים, דוחה סיפוקים.

התרגיל הזה ממחיש לנו עובדה פשוטה: ההצלחה בחיים לא קורית בחלל ריק, היא מותנית בנתונים מקדימים רבים. ילד שיגדל להיות גאה ביהדותו, צריך קודם להיות בקי באידיאלים היהודיים ולשלוט בעצמו ובדחפיו; ילד שיצמח להיות נשוי באושר, צריך להצטייד ברגישות חברתית, אמפתיה ויכולת הכלה של האחר; וילד יצרני שמשיג הצלחה כלכלית וחיי רווחה, חייב להיות מחונן בחריצות, יכולת למידה, קבלת החלטות מושכלת ומשמעת עצמית.

מה שנועדנו ומה שנולדנו

עד כאן האידיאל, והוא נהדר. אנחנו מדמיינים אותם בוגרים ומוצלחים, ואנחנו יודעים מה צריך להיות בתרמיל שאתו הם יוצאים לדרך כדי שהם אכן יהיו כאלה. אם כך, איפה הבעיה? אם כולנו רוצים את הטוב המשותף ויודעים מה נדרש בכדי להגיע אליו – למה המציאות הקשה היא שהרבה מאד אנשים מסתובבים בעולם למודי אכזבה?

משום שאנחנו לא כאלה מוכשרים. התכונות הטובות שמובילות להצלחה נמצאות בעיקר בספרי ההדרכה להורים, אבל אינן מופיעות בטבעיות אצל רוב בני האדם. אם כבר, הטבע האנושי הפוך לגמרי: האדם איננו ממושמע, אינו רגיש ואינו שולט בדחפים. במקביל להיותו יצור תבוני ומצפוני, פועלים בו כוחות סותרים שגורמים לו לדאוג נטו לעצמו, באנוכיות כמעט אכזרית.

לא מאמינים? תפתחו עיתון: כותרות העיתונים בכל בוקר מספקות דוגמאות למכביר על אנשים שנגעו בזוהר ובפסגה – בפוליטיקה, בצבא או בעולם העסקי – אבל ברגע האמת קרסו מול הדחף הרגשי ואיבדו את עולמם.

הבעיה הגדולה יותר היא שבשלב הראשון והמוקדם של החיים, זה שמהווה את נקודת הזינוק הראשונית לקראת העתיד, דווקא אותם צדדים שליליים שעלולים בעתיד למוטט אותנו הם הדומיננטיים יותר. ילד נולד מלא חן וקסם וכולם רוצים לחבק אותו, אבל מבחינה רגשית הוא פראי. בעולם שלו יש רק "אני", וכל היתר ניצבים בהצגה ששמה "החיים שלי". הוא המרכז והעולם אינו אלא כלי שרת שנועד למלא את רצונותיו. הוא צועק, בוכה, מטיח את רגליו בקרקע וחושב שהכול מגיע לו. לא משנה אם זה בקבוק, צעצוע או תשומת לב הורית של "תרימו אותי על הידיים".

אם נטיח באדם בוגר: "אתה מתנהג כמו ילד", הוא ייעלב, ובצדק. הילדים הם יצורים מתוקים ומלאכיים, אבל מתחת למתיקות שלהם מסתתרות התנהגויות פרימיטיביות שאינן מתאימות לאדם בוגר ובשל לחיים.

אם לסכם את הדברים, נראה שיש דיסוננס עצום בין מה שנועדנו להיות כאנשים בוגרים ובין איך שנולדנו. נועדנו לשלוט בדחפים – אבל נולדנו כנועים להם; נועדנו למלא שליחות רוחנית – אבל נולדנו משתוקקים להנאות חומריות; נועדנו להכיר ולהתחשב ברגשות הזולת – אבל נולדנו מרוכזים בעצמנו.

אז איך בכלל מתקדמים בחיים עם כאלו נתוני פתיחה?

מבחן המרשמלו

המסקנה הבעייתית הזו עלתה באופן חד משמעי מאחד הניסויים המפורסמים ביותר שנערכו בנושא ההתנהגות: "מבחן המרשמלו", שנערך בשנות השישים באוניברסיטת סטנפורד שבארצות הברית.

החוקר וולטר מיצ'ל אסף קבוצת ילדים בני שנתיים עד ארבע ומסר להם הוראה פשוטה: כל ילד נכנס בתורו לחדר ריק, מתיישב על כיסא, ועל השולחן מולו מונח מרשמלו בודד. הילד רשאי לאכול את המרשמלו מתי שירצה, אולם אם יתאפק וימתין עשרים דקות, יזכה לקבל מנה כפולה של מרשמלו.

החוקר עזב את החדר ושב אליו כעבור עשרים דקות: התברר כי שניים מתוך כל שלושה ילדים, שני שלישים מהמשתתפים בניסוי, לא הצליחו לעמוד בפיתוי וטרפו מיד את המרשמלו הבודד. רק אחד מכל שלושה הצליח לדחות את הסיפוק ולא לאכול. זה לא היה קל. מצלמות הניסוי תיעדו את הילדים שהצליחו להתאפק, ובתיעוד נראה המאמץ העצום, כמעט מעל לכוחותיהם: הילד מריח את המרשמלו, ממשש אותו ובוהה בו, כשהוא מגייס את כל כוח האיפוק שלו ולא אוכל אותו.

ארבע עשרה שנה מאוחר יותר נערך מחקר המשך. החוקרים חזרו לאותם ילדים, שהספיקו בינתיים לגדול ועמדו לקראת סיום הלימודים בבית הספר התיכון, ובדקו לפי שלל פרמטרים את הישגיהם בחיים.

התוצאות היו מרתקות: מתוך קבוצת הילדים שהצליחו לשלוט בדחף המרשמלו בהיותם בני שנתיים עד ארבע, אחוזים גבוהים מאד גדלו להיות בוגרים שהתמודדו טוב יותר עם תסכול ולחץ, ידעו להפגין יכולות חברתיות גבוהות והגיעו להישגים לימודיים מעולים. בקבוצת הניסוי המקבילה התוצאות היו הפוכות בדיוק.

הניסוי הזה מלמד אותנו כמה מסקנות:

אחת, אחד מסודות ההצלחה הכי חשובים בחיים הוא איפוק ושליטה בדחפים. אלו שהתברכו בתכונה המעולה הזו עתידים להגיע רחוק;

שתיים, מעט מאד אנשים נולדו עם יכולת טבעית כזו;

שלוש, המסוגלות לשלוט בדחפים ולדחות סיפוקים בילדות היא מנבא אמין מאד להצלחה בחיים בתקופת הבגרות.

אז מה עושים עם רוב בני האדם שנועדו בלתי מוכנים לחיים האמתיים?

באנו לשנות

זו בדיוק תכליתו של החינוך. אומנות החינוך היא לבנות לילד את הגשר בין מה שהוא בטבעו לבין מה שהוא מסוגל להיות, לתת לו את הכלים לחוות את החיים במלואם ולמקסם את הפוטנציאל האנושי שלו.

התפקיד של ההורים הוא לפתח בילדים את מה שלא נולד יחד אתם: להרגיל אותם לא להיסחף אחרי מצבי רוח שליליים ולהתקדם אל מעבר למה שבא להם בטבעיות; ללמד אותם להכיר ברגשות הזולת ולדעת לוותר; להציב גבולות ולהיות מסוגל להגיד "לא" בפני פיתויים וסכנות; ומעל הכול – לחבר אותם לעוגן של משמעות, להטמיע בהם את האמונה והמורשת היהודית שברוחה מתחנכים בני עמנו כבר אלפי שנים.

זה לא פשוט, מעולם לא היה, ואיש לא משלה את עצמו שזו מלאכה קלה – אבל זו תמצית חובתנו כהורים. חינוך הוא לא מותרות, הוא לא משהו שעושים כשאין משהו טוב יותר לעשות, כשמשעמם ואין במה לצפות או מה לקרוא. לחנך את הילדים לא להיכנע לעצמם ולאמץ לעצמם ערכים גדולים מהם, עוגנים שיהפכו אותם לאנשים שמגשימים את הייעוד שלהם בעולם – זו חובה הורית כלפי הילדים, לא פחות מאשר לספק להם צרכים בסיסיים כמו מזון ובגדים.

הנה ציטוט מדברים שאמר הרבי מליובאוויטש ביחס לתכלית החינוך (ספר השיחות, תשמ"ז, חלק א, עמוד 74): "כל עניינו של חינוך הוא לשנות את ההרגל הטבעי: ילד בטבעו עושה ככל העולה על רוחו, בהתאם לדחפים הפנימיים שבוערים בו, ככתוב: 'יצר לב האדם רע מנעוריו'. תכלית החינוך היא ללמד אותו להשיג שליטה עצמית בצורה מושכלת ולהגביר את המוח על הלב".

בנחישות וברגישות

כעת נחזור לדילמת המצלמה, ונבדוק: כיצד היינו אמורים להגיב על ההיסטריה של יוסי בחנות המזכרות בפארק השעשועים?

כאמור, המשמעות המדויקת של חינוך היא רבת אחריות, משום שהיא מאותתת לנו שאנחנו כהורים קובעים את עתידו של הילד. לכן, אין לנו את הפריבילגיה 'לזרום' עם החיים ולהאמין שיהיה בסדר, ובמקרה הזה – לוותר לילד כי "זה מה שבא לו".

מה שבאמת עומד כאן על הפרק הוא לא המצלמה. השאלה האמתית היא האם ההורים רוצים לגדל יצור רגשי שמוכרח לספק כאן ועכשיו כל דחף שעולה בו או אדם הגיוני ששולט בדחפיו בצורה מושכלת. אם נימנע מללמד את ילדינו שליטה עצמית ורגשית, זה יהיה גרוע כמו למנוע מציפור לפרוש כנפיים ולעוף – היא תאבד את תכונת החיים הבסיסית ביותר שלה.

עם זאת, הדרך הנכונה לחנך איננה להתעלם מרגשותיו של הילד, או אף גרוע מכך, לדכא אותם בגסות. נדרש מאתנו למצוא את האיזון הנכון בין הצבת גבולות לבין מתן כבוד והבנה לרגשותיו של הילד, לכן:

הכלל הראשון: בלי לחץ. כמו תמיד בחיים, לא להיכנס לפאניקה. תבהלה לא תעזור כאן. אל מול הצעקות ואווירת ההיסטריה שהילד יוצר, חשוב לזכור שאנחנו המבוגרים כאן ועלינו לפעול במתינות ובשיקול דעת ולשמור על קור רוח.

הכלל השני: לא לדרוך. למרות שהוא באמת מנדנד ו'עולה על העצבים', עומד לפנינו יצור אנושי שזכאי ליחס הגון ומכבד. אסור בשום אופן להשפיל אותו. לא להרים את הקול על הילד, לאיים עליו או לכנות אותו בכינויי גנאי כמו "נודניק, כפוי טובה, הורס תכניות" וכדומה.

מה כן נכון לעשות?

במקום לצאת מהכלים ולכעוס, היו ברורים. על ההורה להסביר בקול רגוע: "אני מבין שאתה מאד רוצה את המצלמה, זה באמת נחמד שתהיה מצלמה בבית, אבל היום כבר הגענו לתקרת ההוצאה הכספית ולא נוכל לרכוש אותה".

אם זה לא עוזר לסיים את הסצנה, נושיט לו יד וניקח אותו בעדינות מהמקום.

הכלל השלישי: מוצר אחד בכל קנייה. אם ההתנהגות הזו איננה חד פעמית אלא חוזרת על עצמה בכל כניסה למכולת או לחנות צעצועים, נשוחח אתו בבית ונסביר ברוגע שהוא לא יוכל להצטרף אלינו בפעם הבאה שנצא לקניות, כי הוא מקשה עלינו את הסיטואציה.

לאחר פעם או פעמיים של סירוב ועמידה על שלנו, לפני היציאה לקניות בפעם הבאה ניתן לו דף ועט ורגע לחשוב, ונבקש ממנו לרשום מוצר אחד בלבד שאותו הוא רוצה שנקנה לו. את הפתק הוא ישים בכיס וייקח אותו אתו לסיבוב הקניות. כך הוא ירגיש טוב עם עצמו וחוויית הקנייה תחזור להיות רגועה ומשמחת.

כך או כך, מה שחשוב לזכור בעת התפרצות היסטרית של ילד זה שההשתוללות שכל כך מפחידה את ההורים תעבור, אם לא עכשיו אז בעוד רבע שעה. ילדים הם עם חכם, הם כל הזמן מנסים את הגבולות שמתחו ההורים. אם הילד יגלה שבידו להשיג את מבוקשו באמצעות הפעלת לחץ, הוא יהפוך להיות עוד יותר צווחן ומניפולטיבי. אולם אם הוא ייווכח לדעת שהוא לא מרוויח דבר מהתנהלות מופרעת, הוא ישנה כיוון ויהפוך להיות נוח ונוטה לשיתוף פעולה.

ומה שחשוב עוד יותר לדעת הוא שבסתר ליבם, ילדים מייחלים לחיות בסביבה יציבה ומוגנת שיודעת להחליט עבורם ולהעמיד אותם על מקומם. למרות שהם מתפרצים מפעם לפעם, הם רוצים הורים חזקים ובוגרים שיודעים מה טוב עבורם. ילד חפץ בהורים שמתפקדים כהורים ולא בהורים שמתפקדים כבני גילו.

הוא רוצה להתנגש מדי פעם במסגרת, רק כדי לוודא שהיא עדיין נמצאת שם עבורו.

חקלאי נוטע עץ

אצל הורים רבים עלולות להבהב כאן בעוצמה נורות הייאוש. "חתיכת מלחמה ה'לגדל ילדים' הזה, אה? מלחמת שלושים השנים היא רק פרק אחד ב"מלחמות הילדים" שצפויות לי כהורה בחינוך ילדיי".

לפני שמרימים ידיים, חלילה, הנה שלוש תזכורות שניקח אתנו תמיד:

הראשונה: זו לא בעיה, זה ייעוד. אנחנו לא 'אשמים' בכך שהילד שלנו אינו מושלם וזקוק להכוונה. הוא לא ילד פגום ולא מקולקל, ואנחנו לא עשינו שום דבר רע. זו דרכו של עולם, ויותר מכך, זאת המשימה הנעלית שהועיד לנו האלוקים: להרים את הילדים אל מעבר לגבולות שלהם עצמם.

השנייה: חינוך מצריך סבלנות. עלינו להיות מוכנים לכך שאת פירות ההשקעה בילדים לא נקצור היום, לא מחר וגם לא בעוד שנה. תהליכים נפשיים הם אירוע שלוקח זמן הבשלה. במקביל למאמצים שאנו עושים בעיצוב המבנה הנפשי של ילדינו, עלינו לזכור כי היום אנו רק שותלים באדמה את הגרעין, ויעברו שנים עד שנוכל להתענג על הפרי המתוק והעסיסי. קחו את זה ככה: חינוך הוא לא פק"מ, הוא השקעה לטווח ארוך.

השלישית: משהו זז. חרף כל הקשיים שבדרך, עלינו להיות בטוחים שהילדים מתקדמים כל הזמן. לאט ובהדרגה, אבל משהו זז. בתוך המאבקים איתם נדמה לנו שאנחנו נתקעים באותו מקום ולא מצליחים לחולל שינוי. אבל זו טעות. אסור לנו להפסיק להאמין בכך: הערכים שאנו נוטעים בהם הולכים ומחלחלים לתוכם, ללב ולנשמה, ומרימים אותם גבוה. גם אם השינוי עשוי להיות מזערי, אבל אף יום לא דומה לאתמול שלו.

הנה משל יפה שהמשיל הרבי מליובאווויטש: אדם ששבר את רגלו יוצא מביקור אצל הרופא כשהוא נעזר להליכה בשני קביים. בדיוק עובר שם אדם נבער שאינו מכיר את תהליך הריפוי, ומתפלא: למה הפציינט הזה מבזבז את כספו אצל האורתופד הזה? הרי הוא לא מצליח לרפא את רגלו השבורה – עובדה, הוא נזקק לקביים כדי ללכת!...

– אולם כל אדם בר דעת מבין שאיחוי שבר הוא תהליך הדרגתי שלוקח זמן, והמטופל מתקדם בוודאי בכל יום, צעד אחר צעד, בדרך לריפוי המושלם.

תכל'ס: חינוך הוא צו השעה וכורח בסיסי לחיי ילדינו. הורה שלא מקדיש אנרגיה לחינוך ילדיו או נמנע מלהתעמת אתם, חוטא לתפקידו ומסנדל את עתידם.

כשיוצאים עם הילד לקניות, מציבים גבולות ומאפשרים לו לבחור ממתק אחד בלבד. במקרה שיתעקש לקנות עוד ועוד, נגביל אותו מלצאת אתנו שוב, עד שהוא יקלוט את הצורך והמסוגלות שלו לשלוט בדחפים ולהעריך את מה שקיבל.

חשוב להבין: הצבת גבולות היא לא עונש, היא המתכון להגשמת יעדים ולהצלחה בחיים.לכן, רגשות האשם או ייסורי המצפון שמנגנים באוזנינו את המגינה כאילו אנחנו הורים לא טובים הם הדבר הרחוק ביותר מהאמת.

השראה: שלמה אקשטיין הוא כלכלן בעל שם וכיהן כעבר כנשיא אוניברסיטת בר אילן. בשנת 1953 הוא פעל כמדריך מטעם תנועת "בני עקיבא" במקסיקו. במהלך ביקור של צוות המדריכים בניו יורק, הוא נכנס עם חבריו לשיחה אישית עם הרבי מליובאוויטש.

אקשטיין פתח את סגור ליבו ושאל את הרבי שאלה כואבת: "כמדריכי נוער אנו משקיעים את כל הכוחות בנערים ואולם אז הם עוזבים, לא רק את תנועת "בני עקיבא" אלא את הקהילה היהודית. יש גם כאלו שנוטשים לחלוטין את דרך החיים היהודית ובוחרים להקים את ביתם עם בני זוג לא יהודים. איך אפשר לפתוח בהתלהבות שנת חינוך חדשה? מהיכן לוקחים את הכוח?".

"תראה", ענה הרבי, "דוד המלך מבטיח בספר תהלים: 'הזורעים בדמעה ברינה יקצרו'. כלומר: כאשר זורעים עם הלב ומכניסים את הנשמה בתוך העשייה – בוודאי תהיה קצירה. אמנם לא נאמר כמה זמן יחלוף עד הקציר, והאם הזורע יהיה גם זה שיזכה בעצמו לקצור – אבל צמיחה תהיה".

"נניח", המשיך הרבי ואמר, "שאתם יושבים בשבת אחר הצהריים בפעילות תנועתית ומעבירים שיחה לנערים. והנה חולף בסמוך נער יהודי שאיננו מכיר אף אחד ומעולם לא השתתף בפעילות, ובכל זאת רואה קבוצת נערים בני גילו יושבת, ומתיישב בין כולם.

"הוא שומע את המדריך מרצה על כך שאנחנו נמנים על העם העתיק בעולם, בניו של אברהם אבינו שנאבק למען יהדותו, וזה סוד הקיום שלנו ומה ששמר עלינו כבר אלפי שנים. בשלב הזה הילד אינו מוצא עניין בשיחה ומחליט לעזוב.

"השנים חולפות והוא הולך ללמוד באוניברסיטה, שם הוא פוגש נערה מקומית, לא יהודייה, ומחליט להתחתן אתה. ההורים שלה מציבים תנאי: אנו נאפשר את החתונה רק אם ייערך טקס דתי בכנסיה ובהנחיית כומר. הבחור אינו מוצא סיבה לסרב ונותן את הסכמתו. האו מגיע עם משפחתה לכנסיה, ואולם כשהם מתקרבים, הוא מבחין בסמלי הדת הנוצרית. פתאום משהו יתעורר בו. הוא ייזכר כי שמע פעם – לא זוכר איפה וממי – שאנחנו בני העם העתיק בעולם, אנחנו צאצאיו של אברהם אבינו שנאבק על אמונתו הייחודית באלוקים.

"באותו רגע הוא יירתע לאחור ויאמר: 'מצטער, אינני יכול לנטוש את עמי'. הוא יעזוב הכול ויחזור לשורשים היהודיים שלו".

מקורות עיקריים: אגרות קודש, חלק י, עמוד ק. ספר השיחות, תשמ"ז, חלק א, עמוד 74. ליקוטי שיחות, חלק ו, עמוד 263.