ילד שלא מקבל אהבה, לא יוכל לאהוב שום דבר

מתוך רב המכר "עידן השוקולד – איך מחנכים ילדים שהכול מגיע להם?"

קרה לכם שראיתם אימא מרימה את תינוקה בגינה ומחייכת אליו, ולפתע חשתם צביטה בלב ללא סיבה נראית לעין? אירע שצפיתם באבא פושט את זרועותיו סביב ילדו ומחבק אותו בחום, ולפתע חשתם דחף לפרוץ בבכי ללא הסבר הגיוני?

קרה לכם שהתנסיתם בבגרותכם ברגע ממשי של הצלחה, כזה שבו אנשים מכל הכיוונים מחאו לכם כף – ורק אתם התקשיתם להשתכנע בגדולתכם? כולם הביטו אליכם בהערכה, ובתוך תוככם הרגשתם כמו מתחזה שעוד רגע יתגלה בקלונו לעיני הציבור?

ובכן, החדשות הטובות הן שאתם לא לבד.

אנשים רבים בתוכנו מתהלכים עם סדק בתוך הלב, עם חֶסֶר באהבה וערך עצמי. זאת הרגשה שמתלווה כמו צל אל החיים, קול פנימי שאי אפשר להשתיק שאומר: "אני לא מספיק טוב / חכם / יפה / הגון כדי להיות ראוי לאהבה ולהצליח בחיים".

הכאב הזה אינו מרפה. הוא דומה לדלי מחורר שאינו מתמלא לעולם – כל ניסיון למלא אותו נידון מראש לכישלון וייגמר באכזבה. הוא שם גם אם כבר הוכחת את עצמך. אפילו אם סיימת ללמוד את כל התלמוד, או להבדיל, השלמת תואר או שניים והנפקת את הסטארט-אפ שלך באקזיט ענק – משהו בך מרגיש ש"זה לא אני".

איפה נזרעו השורשים של הדימוי העצמי הנמוך? מדוע זה כה כואב ומתמשך? ואיך נהפוך ונתקן את המצב בקרב הדור הבא ונעניק לילדינו את מה שהם כה זקוקים לו?

אני חשוב משמע אני קיים

בבסיס ההתנהגות האנושית עומד הצורך להיות בעל ערך – להרגיש אהוב ומוערך, ולהשתמש בחומרים האנושיים האלה כמצע לפרודוקטיביות, צמיחה והגשמה עצמית. זהו הדחף שמדרבן את האדם לרוץ קדימה, לפרוץ גבולות ולהגיע להישגים, כי הם בסופו של דבר מעצימים את הערך האישי שלו בעיני עצמו.

המפתח הבסיסי ביותר לתחושת ערך עצמי קשור לתקופת הילדות. היא מותנית בקבלת אהבה ללא תנאי, שמקנה תחושת שווי וחשיבות עצמית. האהבה היא הביטוי הראשון לכך שהילד חשוב, שמישהו רואה בו עתיד ושלמישהו אכפת ממנו. האהבה היא קרני השמש שמאירות על הצמח ואומרות לו: "רואים אותך ורוצים בצמיחתך". לעומת זאת, ילד שאינו מקבל אהבה, גדל בסביבה חשוכה, הוא מסתובב בעולם רעב למינרל הנפשי החיוני ביותר: להיות חשוב, להיות משהו בעיני מישהו. אכזרי ככל שזה נשמע, ילד כזה צומח למבוגר שהולך עם חור בלב שמשדר לו שקיומו מיותר, חסר ערך.

אני מאמין בעצמי

החשיבות של העצמת הערך האישי גדולה עוד יותר, משום שהיא יוצרת תחושת מסוגלות להצלחה בחיים. לילד שמרגיש טוב עם עצמו יש מנוע בעירה לשעוט קדימה ולהתחרות מול אחרים. האהבה היא המים שמצמיחים את הילד לגובה ונותנים לו את החוסן להצליח באתגרים שנועדו לו.

נחשוב על ילד בכיתה א' שיושב בין שלושים וחמישה כיסאות קטנים מלאים בילדים. המורה מעלה שאלה לחלל האוויר. האצבע הקטנה שלו עולה ויורדת בחשש, הוא פוחד להסתכן ולהניף אצבע לגובה. הוא כנראה יודע את התשובה, אבל חושש לטעות ולצאת 'אידיוט' בעיני כולם. ההחלטה הסופית האם להעז או לא, תלויה במידה רבה בבוקר שפתח לו את היום. ילד שיצא מהבית עם נשיקה חמה מאבא או חיבוק של אימא, שאותתו לו: "לך, בן שלי, ותצליח בלימודים" – מתייחס לעצמו בצורה חיובית וגם חושש פחות לטעות. הוא מאמין בעצמו, ויודע שגם אם יטעה לא יקרה שום דבר. החיים טובים ומגוננים ואף אחד לא מחכה לו בפינה.

הזמן עובר, ואותו ילד מוסיף לגילו עשר שנים. עכשיו הוא כבר נער. הוא מגיע לישיבה או לבית הספר התיכון, ונתקל בעומס המבחנים המלחיץ של שנות הבגרות. הוא מוצא סביבו נערים מוכשרים שלהוטים להצליח, הם לומדים בהתמדה אל תוך הלילה ואפילו מוותרים על ארוחת הצהריים כדי לשפר את ההישגים שלהם. והוא עומד מבוהל ותוהה: האם 'לקפוץ לים' או לוותר מראש? האם לאתגר את עצמו כמו 'התותחים' של הכיתה או לבחור בחיים הקלים? התשובה תלויה מאד בבית שממנו הוא בא: ילד שמקבל בערב טלפון מאבא - "מה נשמע? אוהבים אותך ומחכים שתבוא הביתה לשבת" – יפתח גישה חיובית לעצמו וישאף להצליח. יש לו בשביל מי להשקיע, יש עבור מי להתאמץ; ובתרחיש הגרוע, הוא ייכשל, אז מה? הוא לא מתמוטט. הוא יודע שלא חייבים להיות מושלמים כדי להיות אהובים.

ועוד לא הגענו להתמודדויות המשמעותיות באמת של החיים, שדורשות מידה גבוהה עוד יותר של ערך עצמי: ראיון העבודה שמצריך אותך לגלות מידה גדולה של שכנוע ביתרונות שלך, המפגש הראשון והמרגש עם בן או בת הזוג לצורך הקמת בית בישראל, בו אתם חייבים להיות מעניינים ובוטחים בעצמכם כדי לזכות גם למפגש השני. אלו אתגרים שמחזירים אותנו תמיד אל האווירה בה גדלנו ושואבים ממנה את הכוח להצליח.

מנגד, ילד שאינו מקבל חיזוקים של אהבה, מוצף בתחושה קודרת ומצמיתה של חוסר ערך, הוא מרגיש מיותר, וכשזו ההרגשה המתיישבת בלב, אין בשביל מה להתייצב מול המתחרה שבחוץ או שבפנים, ואין מה להרוויח או להפסיד. למה בכלל לנסות אם הכול חסר ערך. וכשלא מנסים, בטח שלא משיגים.

היא לא באמת מלכה

התוצאה של חוסר בהערכה עצמית עלולה להיות אפילו גרועה יותר. היא מעלה את הסיכון להתנהגות תוקפנית, כוחנית ומזלזלת בסביבה – אוסף של התנהגויות ותכונות שמתמצות במילה אחת רעה: בריונות.

ילד שאינו מקבל מהוריו תשומת לב חיובית, ייאבק להשיג מהם התייחסות כלשהי, אפילו שלילית. הוא מוכרח לקבל את המסר: "אני קיים! תוכיחו לי שאתם רואים אותי!".

לא פעם אפשר לראות ילד משתולל ומפריע לסובבים אותו, והוריו עומדים מולו חסרי אונים ומתוסכלים. בתגובה להתנהגות השלילית מוסיפים גערות, נזיפות ועונשים. אפשר בהחלט להבין אותם: הם נואשים, הם לא יודעים איך לבלום אותו. אבל יתכן שהוא בסך הכול זועק לתשומת לב. "אבא ואימא, תתייחסו אליי!". הוא יודע שבסופו של דבר ייענש, אבל מבחינתו הכול כדאי על מנת שאבא ואימא יבחינו בקיומו.

בסיטואציות דומות נראה ילד בן שש שחוטף בכוח את המשחק מידי אחותו בת הארבע, שוב ושוב; או בת שתים עשרה שמשפילה ללא הרף את חברותיה לכיתה וזורעת אווירה של פחד ודיכוי במעגלים החברתיים סביבה. לא את המשחק הוא רוצה לחטוף, זו לא החבֵרה שאשמה. הם רוצים לחטוף את השליטה, הם שואפים להפגין כוח ועליונות. אבל האמת היא שהילדים האלה אינם כה חזקים כפי שהם מציגים את עצמם, להיפך, הם חלשים ומלאי פחד, ומה שהם באמת מחפשים הוא להגדיל את הערך העצמי שלהם, להראות לעצמם שהם שווים יותר מאחרים. השליטה באחות הקטנה או ההעלבה של חברות הכיתה הן טקטיקות של האנשים הסובלים הללו להשיג בצורה מלאכותית את הכתר.

קודם לאהוב, אחר כך לקרב

אז מה עושים? הפתרון לכל הבעיות הללו הוא אהבה, אהבה ועוד אהבה.

זוכרים את פרשיית רמדיה – חמישה תינוקות נפטרו, ועשרות רבות נזקקו לטיפול רפואי וחלקם סובלים עד היום מנזקים רפואיים? ובגלל מה? 'בסך הכול' מחסור בוויטמין אחד, B1. מה כבר קרה? אבל זו טעות פטלית. ילדים שלא מקבלים שלל ויטמינים ותוספות בשנים הראשונות לחייהם, עתידים לסבול מבעיות רפואיות חמורות שילוו אותם בעתיד.

ומה שנכון לגוף, נכון גם לנפש. ילד מוכרח לקבל באופן קבוע מנות במינון גבוה של 'ויטמין א' – אהבה. זה אפילו לא תוסף, אלא ממש אחד מאבות המזון. אהבה היא המינרל שמגדל ילד שמסוגל להתייצב מול האתגרים הגדולים בחיים: להתפתח מבחינה רוחנית, לעבוד ולאהוב. היא המסד שעליה נבנית כל העשייה החינוכית שלנו כהורים.

הרבי מליובאוויטש מוצא לכך תקדים בדרך הפעולה של האלוקים בכבודו ובעצמו (ביאורים לפרקי אבות, חלק א, עמוד 65):

הדבר הראשון שחולל האלוקים לאבותינו במצרים היה גילוי אהבה: בתחילה הוא הושיע אותם מצרות פרעה וחילץ אותם מאכזריות המצרים, ורק לאחר גילויי האהבה פנה לקרב אותם להר סיני ולתת להם את התורה.

כך נאמר במשנה (מסכת אבות, פרק א, משנה יב) אודות אהרן הכהן, שהיה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". בתחילה צריך להיות 'אוהב את הבריות' ורק אחר כך אפשר 'לקרבן לתורה'. מי שמבקש את ההיפך – בתחילה 'לקרבן לתורה', ורק אם הצליח בכך יאהב – לא יצליח במלאכת הקירוב.

אהבה בעיניים שלהם

אחרי כל המילים היפות, כיצד גורמים לילד להרגיש אהוב? איך בתוך כל העומס, הקריירה, ההודעות שלא נקראו ותקתוק המשימות, מוצאים כוחות וסבלנות לייצר אווירה של חום וקרבה?

התשובה פשוטה: הענקת אהבה יכולה להתבטא באקטים פשוטים וקטנים. פשוט גלו אהבה לילדים מחוץ לסדר היום ההורי, תנו להם את המחוות הקטנות שמיועדות רק עבור ההרגשה הטובה של הילד. נטו הוא או היא. גילויי האהבה האלו הם שמעבירים בצורה החזקה ביותר את התחושה: "אבא ואימא מעריכים אותך, הנוכחות שלך ממלאת אותנו אושר".

ההבהרה הזו חשובה, משום שילד מפרש אהבה בדרך אחרת מזו שמפרשים אותה ההורים. מה שבעיני ההורים נחשב להקרבה, התמסרות וויתור על עצמם לטובת ילדיהם, נתפס בעיני הילד כאלמנטרי, מתבקש, משהו שההורים עושים מתוקף תפקידם וחובתם כהורים.

זה אולי מפתיע ואפילו מקומם, אבל העובדה שההורים קונים עבור הילד חדר שינה יוקרתי באלפי שקלים, ממלאים את חדרו במשחקים שהוזמנו מחוץ לארץ או רושמים אותו לחוגים האיכותיים ביותר בעיר – אינה גורמת לו תחושת סיפוק ונאהבות. הילד פשוט אומר לעצמו: "הם ההורים שלי, ולכן הם חייבים לדאוג לי". שמיכה, חוג כדורגל ודמי כיס הם חלק מהחבילה. בלי זה, אתם לא אבא ואימא.

ילד מבחין ומתייג אהבה רק אם מדובר במשהו שמבוצע אך ורק לכבודו, שממוען אך ורק אליו. אקסטרה.

נסו לדמיין חגיגת יום הולדת לבן או בת הזוג: יום מיוחד ומרגש, יום שבו הוא או היא במרכז תשומת הלב. את/ה באמת רוצה להרעיף רק טוב ולכן עורך/ת חגיגת יום הולדת ולא חושב/ת פעמיים אם להזמין גם קינוח שוקולדי יוקרתי שיסיים את הארוחה בטעם טוב. האם בן או בת הזוג יידעו להעריך את הקינוח היקר? בוודאי שלא. "מגיע לי, זה יום ההולדת שלי היום". לעומת זאת, שתי קוביות של שוקולד מריר שינחתו על שולחנו/ה בסתם יום סגריר, בצירוף שתיים או שלוש מילים שמביעות רגש, פשוט וישיר, יגרמו לתחושת נאהבות גדולה יותר. כי זה היה "אקסטרה", נטו בשבילו או בשבילה.

תראי מה ציירתי

כך עם הילדים, וזה מתחיל מהדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר:

ילד חוזר הביתה ובידו ציור שצייר בשעת יצירה בגן. הוא רץ לאימא ואומר: "אימא, תראי מה ציירתי בגן". האימא העייפה שנכנסה הביתה עשר דקות לפניו מיום עבודה מתיש וצריכה עכשיו להתחיל מרתון של ארוחות, השכבות וסידור הבית – מעיפה, בקושי, חצי מבט ואומרת: "איזה יופי".

מבחינת האימא, היא העניקה לו תשומת לב מעל ומעבר לכוחותיה, ורק על זה מגיעה לה מדבקת "אם השנה". אבל הילד מאוכזב עמוקות. הוא מרגיש שהוא לא מספיק חשוב לה. "אפילו לא ראית כמה עבדתי קשה על המלאכה", "לא שמת לב בכלל איך צבעתי מהמם את הבית".

התגובה הנכונה היא שהאימא תשתף אותו במצבה. "מתוק שלי, אני מאד רוצה לראות את הציור שציירת, ובטח שמעניינת אותי היצירה שלך. אבל כעת, חמודי, אני עסוקה עם הכנת ארוחת הצהריים. מיד אסיים ונשב יחד לראות מה הבאת. ואני רוצה שתסביר לי הכול על הציור!". היא אכן מזדרזת לסיים, מתיישבת ליד הילד ומתעניינת בפרטי הציור, ואז מגיבה בהתפעלות ובחיבוק חם.

כעת ליבו של הילד מתמלא בהרגשה "אימא אוהבת אותי, אני הדבר הכי יקר בעיניה". זה אקסטרה. זו תשומת לב מיוחדת, ממוענת בדיוק אליו ורק אליו.

מתנות קטנות

רובד נוסף בקשר בין הורים לילדים הוא ביטויי חיבה פיזיים ומילוליים:

הורים לא יכולים לסמוך רק על ההבנה של הילד. עליהם לומר לו, בפה מלא ועל בסיס קבוע: "אנחנו אוהבים אותך. אתה ילד נפלא. אתה ממלא אותנו אושר".

ביטוי מוחשי עוד יותר לאהבה הוא כשהורה חוזר הביתה עם מתנה קטנה ביד ואומר: "ילד שלי, חשבתי עליך היום ותראה מה הבאתי לך". כאן הילד כבר יכול למשש את אהבת ההורה ולחוש אותה בידיו. הוא ינצור בלבו לאורך זמן הן את המתנה והן את המסר הטמון בה.

זמן איכות

ואולי הדבר החשוב ביותר: הורה צריך ליזום זמני איכות קבועים עם הילדים, בהם הם יקלטו את השדר ש"אבא או אימא רק שלנו עכשיו".

אימא צריכה להתיישב עם הילד על הספה ולהתעניין במה שמתרחש אתו בבית הספר ואחרי הצהריים. איך המורים? איך החברים? מה ה'פוליטיקה' של המעמדות בכיתה? מה קורה בהפסקות ובמשחקים?

רק אזהרה אחת: חשוב שהשיחה לא תגלוש לנושאים מלחיצים כמו רמת הציונים במבחנים וקצב ההתקדמות בלימודים, כי אז פגענו בעצמנו. מטרת השיחוח היא רק לשבת לידו, לדבר אתו בגובה העיניים הקטנות שלו ולומר לו בלי מילים: "אבא או אימא פינו את הזמן אך ורק בשבילך". שוב, אקסטרה.

השיחה תהיה עוד יותר מועילה ודו-כיוונית אם ההורה ישתף את הילד בחייו שלו עצמו: במשימות העומדות לפניו, בנושאים שמעסיקים אותו, ברגשותיו וחלומותיו. השיחות הללו ימחישו לילד עד כמה הוא מרכזי בעולמו של ההורה עצמו.

ואי אפשר בלי סיפור נחמד:

ילד ניגש לאבא בסוף יום ושואל: "אבא, כמה אתה מרוויח לשעה?".

האבא: "זה לא עניינך".

הילד מתעקש: "אבל אבא, תגיד לי כמה אתה מרוויח לשעה. זה חשוב לי".

האבא: "אני מרוויח מאתיים שקלים לשעה".

"אז אבא", המשיך הילד, "תוכל להלוות לי מאתיים שקל?".

האבא מגיב בזעם: "שוב אתה רוצה ללוות כסף כדי לקנות צעצוע מטופש?!".

"אבא, אנא, זה באמת חשוב, תלווה לי מאתיים שקל".

האבא פתח את הארנק והעביר לילד את השטר.

הילד הקטן חייך ואמר לאבא: "אבא, יש לי מאתיים שקל. האם אוכל לקנות שעת עבודה שלך? בבקשה, בוא הביתה מחר מוקדם. הייתי רוצה לאכול אתך ארוחת ערב ביחד".

איך נגמר היום?

ומה לעשות בימים עצבניים ומתוחים, כשהבית דומה לשדה קרב ורמת הצעקות מטרידה את השכנים? הרי בחיים האמתיים יש גם ימים של עימות ותסכול. איך משלבים בהם רגעי נחת והרעפת אהבה?

למרות הקושי הברור, חשוב למקד מאמצים בעיקר בשני זמנים שבהם הכרחי לשפר את האווירה בבית: שעת ההשכבה לישון ורגעי הקימה בבוקר.

שעת ההשכבה לישון: ישנה חשיבות רבה לצורה שבה נראית הסיומת של היום. אסור שהיום של הילדים יסתיים בעצב ובדמעות אל תוך הכרית. גם אם קרה ונוצר עימות בין הורה לילד, חייבים להשתדל לסיים אותו לפני שעת לילה טוב. השינה נועדה לספק לילד מנוחת גוף ונפש, הלילה משחרר מהמתח שנוצר במהלך היום הארוך ומכין את הגוף לקראת יום חדש, רענן ורגוע. אבל אם ילד נרדם מתוך מתח, שנתו טרופה ומנוחתו מופרעת בבהלה, ולא רק שהלילה אינו מרגיע אלא שהמתחים מתעצמים בשעת השינה לממדים מוגזמים.

לכן, לאחר שוך הקרבות והתפוגגות אבק המלחמה, יש לגשת אל הילד, לשבת לידו, ללטף ולחבק אותו ולדאוג לכך שיירדם מתוך הרגשת חמימות ושלווה, בתחושה חזקה של ביטחון ויציבות. גם אם זה יהיה מעט מלאכותי, כשהעצבים עדיין לא התקררו לחלוטין ואדי המריבה עוד לא התפוגגו – סגירת היום חשובה במיוחד ומעניקה כוח. היא מחזקת את המסגרת המשפחתית ומעצימה את התחושה כי "זה הבית שלנו, טוב לנו ביחד וכולנו רוצים את הטוב ביותר זה עבור זה".

אה, וילדים לא משכיבים עם סמארטפון ביד או אפילו בכיס. לפחות את הרגעים האחרונים ביום צריך לנקות מהסחות דעת ולהקדיש לחיוך ולחיבוק. זו שעת הנעילה, אם לא ננעל את המכשירים זוללי הקשב האלה – נצטער על כך.

שעת הקימה בבוקר: מועד נוסף שיוצר השפעה ארוכת טווח על סדר יומו של הילד הוא זמן ההתעוררות בבוקר.

באופן פרדוקסלי, השעה הזו מועדת דווקא לפורענות וליצירת מתחים ועימותים – משום שזו שעת לחץ שיא של ההורים עצמם, שצריכים להספיק להתארגן ולצאת לעבודה בזמן. עם זאת, חשוב שההורים ייקחו בחשבון את ההשפעה המכרעת של תחילת היום על כל היום כולו: יומו של ילד שיצא מהבית בשמחה וברוח טובה יהיה מוצלח פי כמה מיומו של ילד שיצא מהבית מתוך לחץ, צעקות, מתח ועימות.

הורים מוכנים להשקיע משאבים יוצאי דופן כדי לקדם את בנם בלימודים, לשכור מורה פרטי או לרשום אותו לחוגי תגבור, אבל עלולים ליצור בתחילת היום אווירת לחץ ואיומים שתוביל אותו לבעיות ריכוז ומתח נפשי לאורך כל שעות הלימודים. מאידך, הורים שעשו מאמצים לשפר את אווירת הבוקר בבית, שגם בשעה 7:27 בבוקר הצליחו להעביר לילד את האמת הפשוטה שהוא כל עולמם והוא חשוב להם מאד – יכולים להעיד כי הדבר הוביל לשיפור מידי במצבו הלימודי של הילד ובהתנהגותו.

תכל'ס

העניקו אהבה, כמה שיותר.

עשו לעצמכם מסגרת קבועה. פעמיים בשבוע אחד ההורים יושב עם כל אחד מהילדים לשיחה בת עשר דקות. השיחה לא חייבת להיות ארוכה, היא כן חייבת להיות קבועה. כך הילד יתרומם מהפוזיציה הקבועה שלו ויחוש שהוא ממלא את עולמו של ההורה.

העניקו לילדים מחוות קטנות של תשומת לב שיזכירו להם כי הם נאהבים, לכל אחד מהם. במילים, במעשים, בחפצים.

הניחו דגש על שיפור האווירה ברגעי הפתיחה והסיום של היום: היפרדו מהילדים בבוקר מתוך חיבוק ואיחול לבבי ליום מוצלח, והשכיבו אותם לישון מתוך הרגשה ש"זה הבית שלנו והוא המקום הכי טוב לכולנו".

השראה

אישה מניו יורק פנתה אל הרבי מליובאוויטש בבקשת עצה. "בני הבכור עזב את הבית בטריקת דלת לאחר חיכוכים ממושכים אתנו, ושכר לעצמו דירה במנהטן עם כמה חברים. החיים שלי הרוסים", קוננה האימא, "הוא בסך הכול נער בן שמונה עשרה, ואני פוחדת לחשוב עם מי הוא מבלה, מה הוא אוכל ואיך מתפרנס. כיצד אוכל להשיב אותו הביתה?".

"תשקיעי כוחות בסעודה המשפחתית בליל שבת, ותהפכי אותה למרכז החיים בבית", ענה לה הרבי.

זאת הייתה תשובה מפתיעה, משום שכזכור, הילד כבר מזמן החליף כתובת. אבל האישה לא התווכחה.

ביום ראשון בבוקר היא פנתה לשלושת הילדים שנותרו בבית ושאלה כל אחד מהם מה הוא הכי אוהב לאכול. הראשון אמר סלט ירק עם אגוזים, השני ביקש שניצל והשלישי רצה דווקא צ'יפס.

בערב שבת שבו האבא והילדים מבית הכנסת וחיכתה להם הפתעה. השולחן היה ערוך בצורה חגיגית במיוחד, ולכל ילד המתינה המנה שהוא הזמין ולידה פתק קטן מאימא: "אוהבת אותך, שבת שלום".

גם האבא הושפע מהמחווה המיוחדת. הוא ניהל את הארוחה המשפחתית בצורה רגועה ושלווה. ראשו לא צנח על השולחן בעייפות, והוא לא התפרץ על הילד שהפך את הגביע של הקידוש והכתים את המפה... האווירה הייתה מושלמת.

המחווה שבה על עצמה גם בשבת הבאה. עכשיו גם האבא רצה להיות שותף. הוא ויתר על חצי שעת עבודה שבועית כדי לפתוח ספר ולהכין מסר כלשהו לסעודת שבת. הסעודה התנהלה כמו חתונה שבה הילדים הם החתן והכלה.

עברו כמה שבועות. באחד הימים התקשר הביתה הנער שיצא לדרך עצמאית. הוא התעניין אצל האחים שלו מה חדש, ואחד מהם סיפר לו בעיניים נוצצות על החוויה שעוברת על הבית. "אל תשאל, אבא ואימא התחילו לאהוב אותנו"...

הנער חש צביטה בלב. חיי הבדידות במנהטן לא היו ממש פסגת אושר. הוא הודיע שיבוא הביתה לסעודה הקרובה רק בשביל לראות. הוא הגיע ואחרי הסעודה עזב וחזר למנהטן, אבל הגיע גם בשבת הבאה, וגם בשבת שלאחריה, עד ששב הביתה.

מקורות עיקריים

כללי החינוך וההדרכה, פרק ה ופרק יד. אגרות קודש, חלק י, עמוד תכד. שיחת הרבי מיום י' שבט תשל"ד.