איך מחכנים את הילד לבחור בערכים בריאים?

מתוך רב המכר "עידן השוקולד – איך מחנכים ילדים שהכול מגיע להם?"

בישיבה בה הוא לומד, איתן נחשב לתלמיד טוב. הוא שומר על לוח הזמנים ומתפלל ברצינות, מילה במילה. אבל מה שטוב לישיבה לא מועתק משום מה לימי החופש וכשהוא בבית, ברשות עצמו, איתן נמרח במיטה עד שעה מאוחרת ומאחר בקביעות לתפילה בבית הכנסת. אפילו כשהוא כבר פותח את הסידור, נראה שיש לו גרסה מקוצרת ומהירה יותר שמאפשרת לו לדלג על חצי מהתפילה.

גם ההורים של אמיר אינם יודעים את נפשם. הבן שלהם אינו מזכיר בכלום את הקצין המצטיין שהיה. אם אמיר היה פעם מילה נרדפת לעמידה בזמנים, תקתוק משימות ונטילת אחריות – חניך מצטיין של בה"ד 1 – עכשיו, כשהוא בן עשרים וארבע, יש להם ילד שלא עושה כלום עם עצמו. הוא מעביר ימים שלמים באפס מעש, אלא אם כן נחשיב גלישה באינטרנט שש שעות ברצף ומגשי פיצה זרוקים על הרצפה. השעון מתקדם בצעדי ענק, אבל הוא כאילו נתקע באמצע הדרך.

המקרה של איתן כמו המקרה של אמיר, מציפים את אחד האתגרים הגדולים בחינוך, אולי החשוב והמשמעותי מכולם: הטמעת המסר.

איך מגדלים ילדים שממשיכים הלאה עם המסרים עליהם הם חונכו?איך גורמים לכך שהילדים ייקחו אתם את הערכים שהקנינו להם לכל מקום ולכל סיטואציה? איך עושים שהם יהיו הילדים המחונכים שאנחנו רוצים שיהיו, גם כשהשעון הביולוגי שלהם כבר מורה על שעת בגרות?

לא חוזרים לחיתולים

שלמה המלך, מי שזכה לכינוי "החכם מכל אדם", תמצת את המודל החינוכי בשורה מפורסמת (משלי, פרק כב, פסוק ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". כלומר: היעד של העשייה החינוכית הוא יצירת שינוי מהותי וארוך טווח באישיותו של הילד, כזה שיחזיק מעמד עד שנות הבגרות והזִקְנַה.

כשהילדים קטנים יחסית, אנחנו יכולים להכריח אותם להתנהג על פי מפת הערכים שלנו. אבל זה לא מספיק, משום שלא תמיד נשגיח עליהם בשבע עיניים. מתישהו, הם ייצאו מחוץ לתחום השפיטה שלנו ויסללו לעצמם את הדרך. וזה בדיוק היעד החינוכי: ליצור שינוי מהותי בחיי הילד, שינוי שיעמוד בזכות עצמו ויוטמע בהם לכל החיים.

זה לא אידיאל מופרך, זו מציאות בת השגה. קחו דוגמה פשוטה: תינוקות רגילים לחיתולים, עד שאנחנו עוזרים להם להיגמל ומלמדים אותם להשתמש בשירותים. האם יש חשש שכאשר נפנה את המבט, ילדינו הבוגרים יעשו סיבוב פרסה התפתחותי ויחזרו לחיתולים? ברור שלא. מדוע? כי הם הפנימו את ערכי ההיגיינה והאסתטיקה, ובעצמם מעדיפים להימנע מחוויה לא נעימה של גוף לא נקי.

זו בדיוק השאיפה ביחס לכל הערכים הרוחניים והחברתיים אליהם חינכנו אותם: שהם יהיו חלק בלתי נפרד מהחבילה שהם נושאים אתם, בכל גיל ובכל מצב. שהמסרים שעמלנו להחדיר בהם ביזע ובדמעות, שהשקענו בהם את הנשמה – יישארו אתם, חלק ממבנה האישיות שלהם.

איך עושים חינוך?

כעת נשאלת השאלה: איך עושים את זה? איך מממשים את השאיפה הזו?

התשובה לכך גם היא נמצאת באותו משפט חכמה שטבע שלמה המלך: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". שלמה מעביר לנו מסר מהפכני: חינוך טוב הוא כזה שהולך עם הילד, לא נגדו. חינוך נכון אינו כובל את רצונותיו של הילד ואינו מאלץ אותו לציית רק משום שאבא ואימא חזקים ממנו. חינוך טוב ועמיד לאורך זמן הוא חינוך שסוחף, שגורם לילד לאהוב אתצורת החינוך בה גדל, להזדהות אתה ולרצות בה.

בפרק הקודם הזכרנו את הביטוי אותו אמרו אבותינו למרגלות הר סיני: "נעשה ונשמע". הצהרת הכוונות הזו מורכבת משני חלקים: היא מתחילה בהבעת נכונות לקבל מרות ולציית, "נעשה"; אבל ממשיכה בהפנמה והזדהות, זו המשמעות המדויקת של המילה "נשמע". כלומר: אנחנו לא רק נבצע, אלא נבקש גם להאזין, להפנים ולהזדהות בעומק לבנו עם דרישות האלוקים. כי צייתנות ומשמעת הן רק הקומה הראשונה במבנה החינוכי, אבל אי אפשר בשום אופן להסתפק בה: מעליה חייבת להיבנות קומה נוספת של הפנמה והזדהות.

אם כן, הדרך להקניית ערכים מלידה ועד זקנה היא להדביק את הילדים באהבת המסר, שתביא להפנמה והזדהות, וכך למנוע רגרסיה או נטישת ערכים בהמשך הדרך. ילדים שעושים מה שעושים לא בגלל הפחד מהמורה, המפקד או ההורה, גם לא "כי ככה כולם עושים", אלא באמת, מתוך אהבה והזדהות, ממשיכים לחיות עם המסר גם בבגרותם.

כמובן, זה נשמע כמו פרדוקס: ילד שיאהב להתחנך?! יותר ריאלי לצפות לשלג בתל אביב בחופש הגדול... הרי הטבע האנושי של ילד דומה לציפור דרור: הוא רוצה רק לפרוש כנפיים ולעוף. נכון. אבל כאן בדיוק מונח האתגר המרכזי של החינוך בימינו: להאהיב על הילדים את הטוב. החלק הקל בחינוך הוא להכריח את הילד לציית; אבל החלק החשוב הוא להצית בליבו אהבה למסר, להדביק אותו בלהט המשימה.

לסיכום ביניים, אם נשתמש בפרפרזה על משפט ספרותי מפורסם: "איך מחנכים ילד? לא אומרים לו עשה כך וכך, אלא נוטעים בו אהבה למסר והוא ירצה לעשות כך וכך...".

הנה רבי שניאור זלמן מליאדי, ראשון אדמו"רי חב"ד (מאמרי אדמו"ר הזקן, שנת תקס"ו, עמוד קד): "כתוב 'חנוך לנער על פי דרכו'... שצריך האב למשוך את לב הילד שילך אל הרב ללמוד... וזאת על ידי שמראה לו חיבה יתרה... או נותן לו מעדנים ומיני מתיקה... ועל ידי זה מושך ליבו ללכת לבית הספר ללמוד".

רק מה שטוב לך

איך עושים את זה? איך יוצרים את ההתלהבות העצמונית של הילדים?

כאן עלינו לזכור עובדת חיים פשוטה, שתשמש לנו מפתח לנושא: ילדים מקבלים החלטות בחיים לפי מה שטוב להם, רק להם. לא אכפת להם מהשאלה מה טוב לאחרים, גם לא מה טוב להורים או לשכנים. חינוך שיחזיק מעמד הוא כזה שמצליח לחלחל אל ליבו של הילד ולגרום לו להבין שזה בדיוק מה שטוב לו, רק לו. וזה האתגר שלנו כהורים, לשדר לילדים: "זה מה שטוב לכם".

בואו נעצור ונקדיש רגע לחשוב על התובנה החשובה הזו. היא אומרת שעלינו לבדוק את עצמנו שוב ושוב ושוב, ולשאול: האם דרך החינוך בבית כפייתית ומלחיצה, או מלאת שמחה והפנמה? זה מחייב אותנו לבחון את התגובות שלנו לסיטואציות שונות בבית: האם התגובות הללו מובילות את הילד להכרה שצורת החינוך טובה לו או מרחיקות אותו לסלידה ותיעוב, חלילה? – הורים שיעמידו את השאלות הללו מול העיניים, יקבלו החלטות רבות בדרך אחרת.

כמובן, זה מצריך את ההורים לעשות יותר מחלוקת פקודות בנוסח "תסיים לאכול כבר", "תיכנס למיטה" ו"רד להסעה". במקום לְצַווֹת - לְצַוֵות. אבל השינוי הזה ממלא בסיפוק, הוא מציף את הבית באושר של חיים תוססים ובשיתוף פעולה בין ההורים והילדים.

אפשר להגדיר את דרך החינוך הזו במילה אחת: חדווה.

איך באמת הופכים את החינוך לחוויה מלאת חדווה? – נכיר מספר רעיונות שיסייעו לנו להטמיע את המסר בחדווה בלב ילדינו.

שעת סיפור

הרעיון הראשון הוא סיפור ושיח.

דמיינו את הסיטואציה הבאה. עוד יום עבודה הסתיים, והדבר היחיד שההורים מבקשים הוא לתקתק את ארוחת הערב וההשכבה לישון ולהתפנות סוף-סוף לשעת איכות לעצמם. אבל אז יוסי הקטן ניגש לאבא ומבקש: "שב לידי בארוחת ערב ותספר לי סיפור". זה הדבר האחרון שאבא רוצה לעשות, באמת. אבל, חשוב לזכור: סיפור הוא הזדמנות מדהימה לחולל שינוי בלב ילדינו. סיפור הוא אחד הכלים החזקים ביותר להטמעת מסרים. הוא מעורר את המחשבה, מצית את הדמיון ויוצר ממשק בין ההיגיון לרגש. המסר שעולה מהסיפור ילווה את הילד עוד ימים רבים.

רוצים דוגמאות? הנה:

נניח שאנחנו רוצים לחנך את הילדים לערך של כיבוד הורים. האפשרות הקלה והמפתה היא לקרוא בתקיפות: "אתה תדבר אלי בכבוד", אבל הדרך הנכונה היא להתיישב ליד הילד ולספר לו סיפור מעורר השראה על אדם שהקריב הכול כדי לכבד את אביו המבוגר.

סיפור קלאסי שמעביר את הערך של כיבוד הורים מסופר בתלמוד (מסכת קידושין):

הכוהן הגדול בבית המקדש ענד על חזהו את החושן, שהיה משובץ אבנים יקרות נדירות. פעם אבדה אחת מאבני החושן, ולא נמצאה אבן דומה אצל כל סוחרי היהלומים בארץ ישראל. עד ששמעו החכמים כי סוחר אשקלוני בשם דמא בן נתינה מחזיק באבן מתאימה, ויצאו נרגשים מירושלים לאשקלון במטרה לרכוש את האבן היקרה.

אבל כשהגיעו, ציפתה להם אכזבה. "יש לי מה שאתם מחפשים", אמר דמא, "אבל אנא נסו שוב מאוחר יותר. אבי המבוגר ישן, ומפתח הכספת מונח מתחת לראשו. אינני רוצה להעיר אותו".

החכמים נדהמו. הם התקשו להאמין למשמע אוזניהם, והיו בטוחים שהוא רוצה לגרור אותם למשא ומתן ממושך ולהעלות את מחיר העסקה. הם הפצירו בו לבצע את העסקה, ואף הסכימו להכפיל את מחירה של האבן – אך דמא סירב בתוקף. "לא אעיר את אבא משנתו עבור שום סכום בעולם".

החכמים עזבו את הבית מאוכזבים. רק כשאביו של דמא קם משנתו, הוא היה מוכן לבצע את העסקה. החכמים התכוונו לשלם לדמא את המחיר הגבוה עליו הצהירו בפעם השנייה, אך דמא התעקש לקבל את הסכום הראשוני שעליו דיברו ותו לא. "כיבדתי את אבא לשם שמים", הוא אמר, "ולא ארוויח מכך אפילו אגורה אחת"...

אם נבחר באסטרטגיה הזו – נצליח להעביר את המסר. במקום לחוות את החובה לכבד את אבא ואימא כעונש או דיכוי, הוא יזדהה עם הערך. הסיפור יצוף מעצמו בזיכרון של הילד בפעם הבאה שאבא או אימא ילכו לנוח. הוא יזכיר לו מה ההתנהגות המצופה ממנו כשההורים נחים, וסביר להניח שהוא אפילו יגער באחיו הקטן שמרעיש מעט: "תהיה בשקט. אימא נחה! אתה לא זוכר מה קראנו על דמא בן נתינה והיהלום?"...

דוגמה נוספת לעוצמתו של סיפור: חישבו על ילד שמשקר בשיטתיות וממציא דברים שלא היו ולא נבראו.

כעת תחשבו בעצמכם על ההבדל בין שני הורים – הראשון הוא ההורה הזועם שעושה את הדבר הקל וגוער בילד: "אתה שקרן, כשתגדל אף אחד לא יסמוך עליך". השני הוא ההורה שמגלה איפוק, נושך שפתיים עד הערב, ואז מתיישב עם הילד ברוגע על המיטה ומספר לו סיפור:

נער רועה צאן נהנה להזעיק את בני העיר בקריאות "זאב, זאב בא לטרוף את העדר". כשכולם היו באים בריצה עם המקלות כדי להבריח את הזאב, הוא היה פורץ בצחוק ומגלה להם שזו הייתה 'מתיחה'. כך חזר על עצמו התרגיל, עד שפעם אחת באמת באו זאבים, אך הפעם, כשהנער פתח בצעקות "זאב זאב", איש כבר לא בא לעזרתו...

הזמנה לשיחה

ובכלל, שיחה שרואה בילדים בני שיח ומסבירה להם את הערכים בגובה העיניים, תועיל פי אלף מכל נזיפה או סדנת חינוך.

ילדים אוהבים לשאול "למה?", ופעמים רבות התשובה היחידה שההורים עונים היא "ככה!", או בגרסה הממש-ארוכה: "כשתגדל תבין!". אבל האמת היא שזו החמצה נוראית. שיחה עם הילד היא הזדמנות ליצירת קשר של שותפות והבנה. השיח פונה אל ההיגיון של הילד, אל הדמיון שלו, ויכול ליצור קרבה מחשבתית בינו לבין ההורים.

למשל, כשילד שואל "למה להתפלל?" – ההורה יכול להתעצל ולהפטיר "כי ככה כתוב בתורה" או "כי ככה אמרתי", אבל החלופה הנכונה תהיה לגשת לארון הספרים ולשלוף מהמדף ספר שעוסק בהלכות התפילה או במשמעות שלה, ולקרוא יחד עם הילד על המצווה לפנות אל השם בתפילה ועד כמה האלוקים מצפה לפנייה של הילדים והמבוגרים אליו. אם השיח המשותף יתובל גם בסיפור יפה על ילד שאפילו לא ידע לקרוא אבל התעקש למצוא את השפה האישית שלו לפנות אל השם – מה טוב. אחרי שעת איכות כזו, אפשר לתאר שערכה של התפילה בעיני הילד ייתפס בממד אחר.

השיטה הזו עובדת בכל תחום. הילד מתחמק מצחצוח שיניים? – אם נגער בו שהוא "מסריח מהפה" או "יהיו לך חורים בשיניים ויכאב לך נורא", זה פשוט לא יועיל, כי מבחינתו הטפות המוסר האלו נשמעות כמו הרצאה בפיזיקה גרעינית. אבל אם ההורה יתיישב בסבלנות ויקרא לילד ספרון ילדים המתאר את יתרונות ההיגיינה והנזק הבריאותי למי שאינו שומר על שיניו, הילד יהפוך ממאזין סביל וסובל לשותף ומאמין במסר.

פעילות בלתי פורמלית

הרעיון השני הוא פעילות בלתי פורמלית.

ילד אוהב פעילות חווייתית לא רשמית. הוא נהנה להשתתף בחוגים אחרי הצהריים, הוא משתוקק ליום בו המורה יוותר על שעה מול הלוח ויעשה משהו שונה, הוא ממתין כל השנה לקייטנת הקיץ בה יוכל לטייל, ליצור מלאכות יד, לצפות בהצגות, להשתתף בתחרויות ולפרוק מתחים.

המשאב הזה הוא הזדמנות נהדרת להטמיע ערכים. נניח שאתם רוצים לחזק את אחוות האחים במשפחה. במקום להסתפק בגערות הרגילות של "אתה הגדול, תוותר לו הפעם", היו יצירתיים יותר והשתמשו ברעיון מחוץ לקופסה: הציעו לילדים להפיק בעצמם הצגה על הנושא שתמחיז אחים שמקנאים ולומדים לוותר ולהסתדר, והבטיחו ניקוד ופרסים לפי איכות הביצוע. הילדים יתכננו סיפור, יחשבו איך לגלם את הדמויות ויגיעו בעצמם למסקנה שמי שמוותר משיג יותר. זאת דרך שמאהיבה את המסר על הילד ומביאה להפנמה והזדהות.

הרבי מליובאוויטש הפעיל את הכלי הזה במטרה לעודד משמעת בקרב ילדים יהודיים. כפי שהרחבנו בפרק הקודם, החינוך המודרני מעודד עצמאות ומרחב של הילד, ומתוך כך הורים עשויים להתקשות לגבש סמכות הורית ולהשיג ציות. במטרה להביא להפנמת ערך המשמעת, הרבי הקים תנועת נוער עולמית בשם "צבאות השם", שפעילה עד היום בארץ ובעולם. הילדים החברים בתנועה מקבלים 'מדים' צבאיים ודרגות, מצטיידים בפנקס משימות שכולל פקודות חינוכיות, והצלחה בביצוע המשימות מקדמת אותם במעלה סולם הדרגות. כך, הסקרנות הטבעית של הילדים והמשיכה שלהם לעולם המושגים הצבאי וכך גם האמביציה להתקדם והשאיפה להצליח, הופכות לכלים שמטמיעים בילדים סט ערכים חשובים, ובראשם ערכי הסמכות והמשמעת.

חוויית הצלחה

הרעיון השלישי הוא חוויית הצלחה.

השאיפה הבסיסית של כל אדם היא לצמוח ולהתפתח ולהשיג הגשמה אישית. זו הסיבה לכך שכל אחד מתחבר לתחומים שהוא חושב שיוכל לצמוח בהם, ומנגד, מואס באותם תחומים שנראים לו קשים לביצוע. ילד מחונן בכדורסל אבל חלש במוטוריקה עדינה, לא זקוק לתחנונים ושכנועים לרדת להתאמן במגרש, אבל ישנא כל פעילות הקשורה במלאכת יד או ציור.

בדיוק כך בחינוך: פעמים רבות אנו מנסים לחנך ילד לערך מסוים, אך הוא מתקשה לבצע אותו. חוויית הקושי והכישלון מרחיקה אותו מהזדהות עם המסר ואף גורמת לו לסלידה מהערך הגלום במשימה ולהחלטה ש"זה לא בשבילי". מנגד, התנסות אישית בה הילד מבצע מעשה טוב ומצליח להגיע להישג היא אירוע שחוקק בליבו הנאה וסיפוק שיניעו אותו לנסות שוב, כדי לחוות שוב את טעמה המתוקה של ההצלחה.

לכן, הדרך היחידה לתקן את התת-מודע של הילד ולחבר אותו מחדש לערכים החינוכיים היא ליצור אצלו חוויית הצלחה שתשכתב את היחס הרגשי שלו לנושא.

להחמיא בקול ולתת אחריות

איך גורמים לילד לחוות הצלחה?

דרך אחת היא לשבח ולהחמיא.

ילד מתקשה במקצוע מסוים ומחליט לשפר את הישגיו. ואכן, אחרי תקופה של מאמץ הוא מצליח לשפר בעשר נקודות את ממוצע הציונים שלו. זאת ההזדמנות של ההורים לחגוג את ההצלחה ולא לקבל אותה בשום אופן כמובנת מאליה. כשיחזרו מאסיפת ההורים, הם יספרו לכל מי שירצה לשמוע איך המורה שיבח באוזניהם את הילד הנהדר שלהם ואת כוח הרצון שלו, הם ידגישו באוזני הילד עד כמה הם גאים בילד המתוק שלהם וכמה הם מעריכים את המאמץ שהוא עשה כדי להגיע להישג. החגיגה תימשך בשיחת טלפון פומבית לסבא וסבתא שהנושא שלה יהיה הילד החרוץ שעשה מעל ומעבר, ולקינוח הם יקנו לו בהפתעה חטיף אהוב שיבטא את ההערכה שלהם על ההשקעה שלו. כך, הרגשת ההצלחה תגרור סיפוק, שיעודד את הילד להמשיך ולהתאמץ יותר.

הנה סיפור מעורר השראה: נער בכיתה ח התאמץ להגיע להישגים בלימוד הגמרא, אך מידת הכישרון שלו הייתה בינונית, וההישגים – בהתאם. המחנך הרגיש כי הילד סובל משברון לב ומקנא בתלמידים האחרים שמגיעים בקלות להישגים גבוהים יותר.

באחד הימים שאל הילד שאלה בכיתה בנושא הנלמד, והמורה השיב עליה בסבלנות.

בהמשך אותו יום עבר הילד ליד קבוצת מורים במסדרון בית הספר, ופתאום שמע את מחנך הכיתה שלו אומר: "זה הילד!".

"מה עשיתי?", שאל בחשש.

"מה עשית?", אמר המורה בחיוך, "פתחת לי את העיניים! השאלה שלך גרמה לי להבין את הנושא, ובזכותה כל הכיתה למדה טוב יותר. בדיוק הסברתי לעמיתים שלי שאתה שונה מכל הילדים בכיתה. כולם לומדים מהר אבל לעתים זה בא על חשבון יסודיות. ואילו אתה מתאמץ להבין כל שורה, אתה לא מוותר עד שהדברים יושבים בראשך היטב. לכן השאלות שלך עמקניות ויצירתיות ומגלות לנו כיווני חשיבה חדשים ורעיונות מדהימים"...

*

דרך נוספת לעודד תחושת הצלחה היא מתן אחריות לילד, להפקיד בידי הילד משימות שיגרמו לו להרגיש בוגר, אחראי ומוצלח.

במטרה לעודד את הילדים לרגישות ונתינה לזולת, הציע הרבי מליובאוויטש להקים בבתי הספר ארגון של "גמילות חסדים", במסגרתו הילדים ישאילו אחד לשני חפצים שהם זקוקים להם לצורכי הלמידה, כמו ספרי לימוד, מחברות וכלי כתיבה. כוחו של הארגון יהיה בכך שהילדים עצמם ינהלו אותו. הם יקיימו הליך 'בחירות' לתפקידים ומשרות אחריות שונות כמו מנהל הקרן, הגזבר ואחראי הרכש, אחת לתקופה יתחלפו נושאי המשרה, וכך כל התלמידים בכיתה יזכו במינוי ותחום אחריות בארגון – בדרך זו, הילדים יתנסו בעצמם ויחוו בצורה בלתי אמצעית את ערכי האכפתיות והעזרה לזולת.

ושוב סיפור: יום אחר יום, הנער בן השתים-עשרה היה חוצה שני כבישים סואנים בדרכו מביתו לבית הספר. ההורים הבחינו בכך שהוא חוצה את הכבישים בפזיזות נמהרת ומסוכנת, והתמלאו דאגה. כל הניסיונות לשנות את התנהגותו באמצעות הסברים, איומים ופרסים – לא הועילו. הם ביקשו עצה מהמחנך בבית הספר, וזה הבטיח לחשוב על הבעיה ולנסות למצוא פתרון.

ערב אחד שב הילד הביתה וסיפר בגאווה: "המחנך מינה אותי למפקד משמרת זה"ב! אני אחראי כיתתי על הבטיחות בדרכים".

ההורים נדהמו. לתת לחתול לשמור על השמנת?! הבן הפזיז וחסר האחריות שלהם יהיה אחראי בטיחות?!

אבל להפתעתם, לא רק שהילד מילא את תפקידו באופן מושלם ואחראי מאד, אלא שהוא הפך להיות מומחה הבטיחות של בית הספר כולו. הוא הקים פינת זהירות בדרכים, בה הוצגו בצורה מעניינת סיפורים ועצות על חשיבות הנושא, וגייס נערים מהשכבה הבוגרת שיתנדבו ללוות ילדים צעירים בדרכם הביתה.

כששאל האבא את המורה לפשר הסוד, הוא ענה כך: "במקום לחפש את הדרך לאלץ את הילד לשתף פעולה, חשבתי מה יגרום לו לרצות לשתף פעולה. הגעתי למסקנה כי מתן אחריות הוא הדרך שתגרום לו להעריך מחדש את נושא הבטיחות ולהתלהב להצליח בו" (הסיפור מתוך 'אל תחטאו בילד' עמוד 244).

תכל'ס: הורים הם לא כרוז בית המשפט. אל תסתפקו במתן הוראות וצווים לבני הבית, אלא קבעו פעם או פעמיים בשבוע לקריאה משותפת של סיפור ערכי עם הילדים.

חפשו הזדמנות לחגוג הצלחות. כשהילד מבצע בהצלחה משימה, מצאו דרך לציין ולהדגיש זאת בצורה בולטת.

השראה: בישיבה בפתח תקווה היה מתקיים מדי מוצאי שבת סדר לימוד קבוע. פעם הבחינו אנשי צוות הישיבה כי אחד התלמידים נעדר, וכשהתופעה חזרה על עצמה, פקחו עין וגילו שהבחור עוזב את המוסד והולך לצפות בסרט בבית קולנוע בעיר. התנהגות כזו נחשבה הפרה חמורה של התקנון המוסדי ועילה לנקיטת צעדים משמעתיים כלפיו.

במוצאי השבת הבאה נעמד הנער בתור לאשנב מכירת הכרטיסים, ולתבהלתו ראה מולו את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. הוא נתפס על חם.

הם עמדו זה מול זה, וראש הישיבה פשט את מעילו ואמר בעדינות: "איך אתה יוצא בקור כזה בלי מעיל? הנה, קח את המעיל שלי, וכשתחזור לישיבה, תתלה אותו על דלת המשרד". הרב פנה משם ונעלם בחשכת הליל.

התלמיד ישב באולם הקולנוע כשמעילו של הרב עוטף אותו, והיה לו חם. מאד חם. בפעם הראשונה בחייו הוא הרגיש שלמישהו אכפת ממנו. בשבועות הבאים הוא כבר נשאר בישיבה...

מקורות עיקריים: אגרות קודש, חלק יב, עמוד שעח; חלק כא, עמוד רס. מכתב מתאריך כו טבת תשמ"ב (אנגלית).