הוא צריך את התודה שלנו?
מורה לספרות הטיל מטלה על התלמידים: לכתוב עבודה בבית על הערך של אמירת תודה. למחרת הגיש אחד התלמידים עבודה בת שורה אחת: "לומר תודה זה כמו לכתוב שיעורי בית".
"למה אתה מתכוון?", שאל המורה, והתלמיד השיב: "לומר תודה זה כמו שיעורי בית. את שניהם אני לא עושה"...
פרשת צו מדברת על סוג ייחודי של קרבנות: "קרבן תודה". אדם שחווה מצב סכנה ויצא ממנו בשלום, מצוּוֶה לעלות לבית המקדש בירושלים ולהקריב קרבן תודה על החסד שנעשה עמו. כיום, כשאין לנו בית המקדש להקריב בו קרבנות, אנו ממשיכים את המסורת הזו ובאים לבית הכנסת לברך ברכת "הגומל" על שיצאנו בשלום ממצב הסכנה1.
וכאן עולה שאלה פשוטה: למה להביא קרבן כשקרה משהו טוב? מילא כשאדם נכשל וחוטא, מובן שהוא צריך להביא קרבן כדי לבקש כפרה ולהתעורר בתשובה; אך כשאדם חווה שמחה והצלחה, למה עליו לעלות לבית המקדש ולהקריב תודה?
מה גם שאנחנו מדברים על הקדוש ברוך הוא. מדוע הוא תובע מאתנו לעצור ולהביע את התודה שלנו אליו? הוא צריך התודה שלנו בכלל?!
השאלה גדולה עוד יותר, כשמבחינים בזה שבעצם, זה מה שאנו עושים כל יום כל היום. הדבר שיהודי עושה הכי הרבה הוא לומר תודה לאלוקים. המילה הראשונה שיהודי אומר עם פתיחת העיניים היא "מודה אני", ואחר כך כל רצף היום היהודי בברכות ובתפילות הוא אמירת תודה חוזרת ונשנית. אז בשביל מה?
לחגוג את החיים
אחד מגאוני הדור הקודם היה הרב ישראל גוסטמן, ראש ישיבת נצח ישראל בירושלים. כבר בגיל עשרים נבחר לכהן כדיין בבית הדין של הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי בווילנה, ובעקבות מלחמת העולם השנייה הוא היגר לארצות הברית שם כיהן כראש ישיבת חב"ד המרכזית בניו יורק.
פעם ראה אותו תלמיד כשהוא עומד בחצר ביתו בירושלים, מחזיק צינור ומשקה את הדשא. התלמיד ראה בכך פגיעה בכבוד הרב, ולא הבין מדוע הרב לא מבקש מאחד התלמידים שיעשה זאת.
"אסביר לך", אמר הרב. "בזמן מלחמת העולם השנייה ברחתי מווילנה והתחבאתי ביערות. היו ימים שבהם לא מצאתי פרוסת לחם להכניס לפה, וכדי להתקיים מצצתי עשבים. אני לא שוכח זאת לעולם. החיים החדשים שלי הם לא מובנים מאליהם, ואני זוכר כל הזמן את החובה שלי לדשא"...
אמירת תודה לא נועדה עבור האלוקים, היא נועדה במידה רבה עבור האדם עצמו. היא מעניקה לו את המתנה הגדולה ביותר שהוא יכול לקבל: הערכה על מה שיש לו, על מה שהשם העניק לו.
אנו חיים בעולם שכל הזמן חיפש את הדבר הבא. כל הפרסומות מסביב מציעות לנו לשפר את החיים – לצאת לחופש, לקנות בית חדש, רכב יוקרתי – ומי שלא עושה זאת פשוט לא חי. החיים שלו לא שווים ואין בהם ערך. הכול זמין, הכול קרוב, ומי שלא שם – פשוט לא קיים.
וכאן באה התורה ומייצרת תמונה חדשה של החיים שלנו. יש רגע נדיר בו נפתחות לאדם העיניים והוא מקבל פרופורציות. הוא מבין שיש לו כל מה שהוא זקוק לו, והוא תופס עד כמה עליו להודות לאלוקים על מה שהעניק לו.
כשאדם יוצא מבית רפואה אחרי ניתוח מעקפים, הכול נראה לו פלא. השמש הזורחת בחוץ, הילדים שממתינים בהתרגשות למטה, הנכדים שמפריחים עבורו בלונים, החברים שהקדישו זמן לבוא ולבקר אותו. לרגע אחד הוא מקבל פרופורציות ומבין שיש לו הכול. החיים שלו הם בעלי ערך ועליו להודות לאלוקים על כל הטוב. זה רגע מכונן שממלא אותנו: כשחיים של אדם ניצלים הוא יודע שזה לא באמת משנה אם ליד הבית חונה אוטו שעלה מאתיים אלף שקל או אלפיים, העיקר שעומדים על הרגליים ויש משפחה שמצפה לנו בבית.
וזה מה שיוצר קרבן התודה: זה מאבק לשמר את הרגע. להנציח את הפרופורציות הנכונות על החיים ולהמשיך להתמקד במה שחשוב. כנגד האכזבה שתתעורר עוד רגע בחזרה לחיים, קרבן התורה מייצר תמונה אמתית ונכוחה של כל מה שזכינו לו.
האברבנאל מסביר כך מדוע התורה הגבילה את זמן אכילת הבשר של קרבן התודה מקסימום עד הבוקר הבא – ליום שבו הקריבו את הקורבן ובלילה הבא. התורה רוצה לחייב את האדם לחגוג עם חברים ולערוך מסיבה. אם צריך לגמור עוד הערב את כל הבשר והלחמים שהוקרבו עם הקורבן, זקוקים לחברים שיעזרו... ככה מרגישים עוד יותר את החסד של אלוקים שמקיף אותנו. במקום להתאסף כדי לקטר, נפגשים כדי לחגוג.
וכך גם כל התודות לאלוקים במהלך היום. זה לא הקדוש ברוך הוא שצריך את זה, אלה אנחנו שזקוקים לזה. כל ברכה ותפילה מאירות את עינינו להסתכל על מה שיש לנו. הנה, הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, דואג לנו לפרנסה ובריאות ולכל מה שאנו צריכים. במקום לבכות – להודות. במקום לקטר – לברך2.
לגלות שהחיים הם פלא
הנה סיפור נפלא מהגמרא3:
האמורא רב חייא סבל מאשתו שהייתה מציקה לו ביום ובלילה. פעם ליווה אותו אחיינו, רב, וראה אותו עוצר בחנות מתנות וקונה מתנה יפה לאשתו. רב חייא גם ביקש לעטוף את המתנה בעטיפה יפה, כדי שיהיה ברור שהוא רוצה להביע הערכה למי שתקבל אותה.
רב היה מופתע: "למה מגיעה לאשתך מתנה?".
רב חייא השיב בפשטות גמורה: "מה זאת אומרת? אני חייב לה תודה עמוקה על כך שהיא מגדלת את ילדינו במסירות ומצילה אותי עצמי מהחטא".
שיטת התודה היא דרך מעולה להשתמש בה גם כלפי האנשים היקרים לנו, וכך להפוך את תפיסת החיים שלנו לחלוטין. בני זוג שמקבלים על עצמם להודות אחד לשני על הדברים הפשוטים שאחד עושה בשביל האחר, ילדים שמחונכים להודות על מה שמקבלים מההורים – הופכים להיות האנשים המאושרים בעולם. פתאום הם שמים לב לכך שהםמוקפים באנשים נפלאים ורק הם לא ידעו מזה... זאת המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים להעניק לעצמנו: לסגל שגרת חיים של הכרת תודה, ובכך לשים לב לכל הטוב שמקיף אותנו.
וזה עובד קסם: כשאדם משתחרר מהתפיסה האנוכית שלו ומודה על חסד וטוב, פתאום הוא מגלה שכל החיים שלו הם פלא, שהוא מוצף בפלאים רבים ושום דבר אינו מובן מאליו.
הוסיפו תגובה