מה כל כך מכובד במצורע?
בערב פסח 1911 נמצאה בפרבר סמוך לקייב גופת ילד נוצרי בן שתים עשרה ועליה סימני אלימות קשים. אף שהשלטונות ידעו את זהות הרוצחת, אישה שעסקה בגניבה וחששה שהנער נחשף לסודות שלה, הם האשימו ברצח יהודי בשם מענדל בייליס. זו הייתה עלילת דם קלסית, שטענה כי בייליס התכוון לערבב את דם הילד במצות לפסח.
התביעה התכוננה למשפט במשך שלוש שנים ושאפה להפוך אותו למשפט ראווה כנגד כל יהודי האימפריה הרוסית. מנגד, גדולי ישראל נחלצו לעזרתו של בייליס וגייסו את הפרקליט היהודי אוסקר גרוזנברג לעמוד בראש צוות ההגנה.
העד הראשי מטעם התביעה היה כומר קתולי מטשקנט, שהוצג כמומחה ליהדות. הוא היה אמור להוכיח על פי המקורות היהודיים שישנה מצווה לערב דם במצות. באחד הדיונים במשפט שלף הכומר מקור תלמודי שהדהים את צוות ההגנה היהודי. הכומר ציטט את דברי הגמרא: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" – והוכיח מהדברים שהיהודים אינם רואים בגויים בני אדם ולחייהם אין שום ערך בעיני היהודים.
ההגנה התקשתה להתמודד עם הטיעון. הסנגורים התייעצו עם רבנים וחכמים, וקיבלו הסבר מבריק מהרב מאיר שפירא מלובלין: "אדם" הוא הכינוי היחיד שמתאר גם אדם יחיד וגם קבוצה חברתית. וזו המשמעות של האמרה שרק עם ישראל נקראים "אדם": עם ישראל הוא העם היחיד בעולם שאצלו יש זיהוי מוחלט בין היחיד לרבים.
"הנה", הרעים הפרקליט המזהיר בקולו: "כאשר יהודי אחד רוצח, מה טוענת התביעה? לא אומרים 'מענדל בייליס רצח', אלא 'העם היהודי רצח'...".
אפשר להרוג אדם במילה אחת. יש לנו שפע של כינויים ותארים, שמאפשר לתאר במילה אחת אישיות שלמה מהראש עד הרגליים. למשל: אפשר לומר על מישהו שהוא "טיפוס", שזה בעצם לומר משהו כמו "הוא סובל ממצבי רוח משתנים בקיצוניות, קשה לצפות את התגובות שלו"; או "הוא איש קטן", כלומר: הוא אדם פגיע וילדותי; ומצד שני אפשר לבחור מילה חיובית כמו "הוא מֶנְטְשְׁ", כדי לתאר אדם הגון, אמין ואמפתי.
גם התנ"ך עושה שימוש בשפת הכינויים. לאדם יש ארבעה תארים שונים בתנ"ך1: אֶנוֹשׁ, גבר, איש ואדם. לפי תורת הסוד, כל תואר כזה מבטא יחס שונה לאדם, בהתאם למהות החיובית או השלילית שלו.
כאשר השם מתייעץ עם המלאכים בעת בריאת העולם האם לברוא את האדם, הם אומרים בזלזול: "מה אנוש כי תזכרנו?". "אנוש" כמו "אָנוּשׁ", חלש, נסחף. למה לברוא את הטיפוס חלש האופי הזה? טוענים המלאכים; כאשר ירמיהו הנביא מבכה את חורבן ירושלים, הוא אומר: "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו?". כלומר, האדם שאמור להיות גבר ולהתגבר על יצרו, הפך להיות גבר הולל שמעדיף תענוגים והנאות חומריים; הכינוי המצוי בתנ"ך לתיאור האדם הוא "איש", שבדרך כלל מקושר לחוזקה ויכולת שליטה. זה תואר שמדגיש את הצדדים החזקים והחיוביים באופי האנושי; והתואר הנעלה ביותר הוא: "אדם". עליו אומר אלוקים: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". זה האיש בעל השכל והדמיון, היצור התבוני שמסוגל להתבונן בעולם ולקלוט גם מהות רוחנית.
וכאן עולה תמיהה מעניינת: פרשת המצורע, שמתארת את האיש השפל שדיבר לשון הרע על אנשים, גרם לסכסוך ומחלוקת ונענש באחד העונשים החמורים ביותר, בוחרת דווקא בתואר המכובד: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת", כאילו המצורע הוא אדם גדול שראוי ליחס מכבד.
והאמת היא שזה לא רק עניין של סמנטיקה ושמות. גם שני המצורעים שעליהם מסופר בתורה, הם הדמויות הגדולות ביותר: משה רבינו לקה בצרעת בהתגלות האלוקית בסנה לאחר שפקפק בכך שעם ישראל יאמין לבשורת היציאה ממצרים, ומרים הנביאה חלתה כשדיברה על אשתו של משה.
והשאלה המתבקשת היא: מה מלמדת התורה בכך שהצרעת מופיעה דווקא אצל אנשים גדולים, וכך גם המצורע עצמו מתואר בכינוי המכובד "אדם"?
אנשים גדולים נהיים קטנים
הרבי מליובאוויטש2 מוצא כאן מסר חשוב: התורה רוצה לחדד את הסכנה בדיבורי פטפטת והבל, ולומר שדיבורי סרק ולשון הרע הופכים אנשים גדולים לאנשים קטנים.
הבעיה האמיתית בלשון הרע ופטפטת בכלל היא לא הנזק החמור שנגרם למי שמדברים עליו אלא למי שמדבר. דיבור הוא כוח שממלא את האדם. זה לא כוח חיצוני וחסר חשיבות באישיות שלנו, אלא זה המבער של הרגשות. כשאדם מדבר על משהו, זה מציף אותו ומתחיל להעסיק אותו ולבעור בו. פתאום זה מציק לו, מרגיז אותו או מכאיב לו. וכך הוא עוסק בזה עוד ועוד, ואם הנושא הוא שלילי ורע או אפילו סתם חסר ערך – זה מדרון חלקלק לנפילה.
אצל יהודים יש מושג של 'חרדת אמירה'. גם אם חושבים על משהו שלילי, לא אומרים אותו ולא מדברים עליו. כי יש הבדל מהותי בין חשיבה לבין דיבור. הדיבור יוצר רמת הזדהות עמוקה עם הדברים. הוא מעורר רגשות חזקים כלפי הנושא ומעמיד אותו במרכז חיינו.
אפשר לראות את זה גם בסדר הופעת הצרעת, כפי שמתאר הרמב"ם – במדרג שהולך ומתקרב אל האדם. בתחילה הצרעת הייתה מופיעה בקירות הבית. אם האדם לא שינה את דרכיו, היא הייתה מתקרבת ומופיעה על הבגד. ואם האדם עדיין לא שינה את דרכיו, היא הייתה מתקרבת יותר ומופיעה על העור. כי זו הבעיה בדיבור רע: הוא מציף ומעצים בהדרגה את הרע בתוכנו.
לכן המצורע מתואר בשם "אדם", לומר שדיבורי ההבל מסוכנים דווקא לאדם גדול. הם פוגעים בו במיוחד, עוד יותר מאשר באדם רגיל שגם כך סובל מחולשות אנושיות. זה בדיוק מה שקרה למרים הנביאה. השם החמיר איתה בצורה בולטת ומכאיבה מאד, למרות שהיא לא גרמה שום נזק ממשי למשה רבינו. הבעיה האמיתית בדברים שלה הייתה הנזק שגרמה לעצמה. היא הציפה נושאים רכילותיים אישיים על משפחתו של משה, ובכך פגמה ברמה הרוחנית שלה עצמה.
כתוב תגובה