שאלה:

הרב פרימן היקר,

ישנו ציטוט של הנרי בסטון החי בלבי. אלוקים חי בלבי אף הוא, אך נראה כי השניים אינם עולים בקנה אחד.

הציטוט הוא כדלקמן: "אנו מתייחסים אליהם בפטרונות כיוון שאינם מושלמים, בשל גורלם הטראגי הם קיבלו צורה הנחותה כל כך מזו שלנו. וכאן אנו שוגים, שוגים מאוד. שכן אין האדם מסוגל למדוד את בעל-החיים ולשפוט אותו. בעולם עתיק ושלם יותר מזה שלנו, נעו בעלי החיים שלמים ומושלמים, מחוננים בחושים חדים יותר משנזכה לכך אנו אי-פעם, חיים על-פי קולות שאף פעם לא נשמע. אין הם אחינו, אין הם פקודינו; הם עמים אחרים, שנתפסו יחד עמנו ברשת החיים והזמן, שבויים כמותנו בעמל האדמה ובתפארתה".

תורתנו מעודדת הריגת בעלי חיים ואכילת בשרם. היא אפילו מתירה הקרבת קורבנות לאלוקים המורכבים מבעלי חיים. כיצד אוכל להאמין בדבריו של הנרי בסטון וגם באמונתנו ודתנו?

הרי אנו אכן מתייחסים לבעלי-חיים באדנות ובפטרונות, אין כל ספק בכך. ולעתים קרובות אנו מתאכזרים אליהם. מן האדם אני מצפה לטוב ולרע. מאלוקים ציפיתי רק טוב, עד שלפני זמן רב למדתי על הקורבנות בבית המקדש. למדתי שאלוקים רוצה בהם. לא איכפת לו מן הפחד של בעל-החיים התמים, מן השחיטה והדם על המזבח. אני שמחה שבית-המקדש נחרב, ואני חרדה למחשבה שיום אחד הוא ייבנה שוב. תאר לך, מקום המוקדש במיוחד לפחד, לכאב ולשחיטה – וכל זאת בתוך מקדש!

(אינני יכולה שלא לתהות אם אתה מחייך ברגע זה, כמו שתכופות מחייך מבוגר אל ילד כשהוא לוקח ברצינות דברים שעבור "מבוגרים" לא נחשבים לרציניים. זהו חיוך שאני מכירה היטב והוא לא בדיוק עוזר לי לרצות להאזין למי שמחייך... או שאולי אתה מזעיף פנים בגלל האופן שבו דיברתי על בית המקדש... גם פנים זועפות כאלה אני מכירה היטב).

ולכן התרחקתי מאלוקים זה זמן רב. אולם כל הזמן הזה לא איבדתי את כמיהתי אליו. את כמיהתי לאלוקים שאוהב כל אחד מיציריו וברואיו, ושלא ירצה לגרום להם כאב. אפילו לא רגע של כאב או של פחד, אם ניתן למנוע זאת.

תשובה:

שלום לך סוזי,

בואי נלך אחורה לרגע. כיצד קרה שאהבת כל כך את אלוקים עד שגילית את הקרבת הקורבנות בבית המקדש? האם לא ידעת שאריות אוכלים זברות, צ'יטות אוכלות אנטילופות, ונמרים – כל חיה שהם מצליחים להרוג? לעתים קרובות, החיות שנהרגות הן הצעירות חסרות הישע, הזקנות והחולות. אם כן, מי יצר את היצורים הללו ואת סדרי הטבע הללו? מה עושה את הזבחים בבית המקדש לאכזריים עוד יותר?

האמת היא, שאכזריות הג'ונגל היא אכזרית בעינינו בלבד. מבחינת החיות עצמן, אין היא קיימת כלל. כפי שאמרה הצפרדע לדוד המלך (מדרש, פרק שירה): "אני עוסקת במצוה גדולה וזו היא המצוה – יש בשפת הים בריה אחת שאין פרנסתו אלא מן המים ובשעה שהוא רעב נוטלני ואוכלני."

עבור החיות, להיאכל פירוש רק לעבור טרנספורמציה, להשתנות מישות אחת לאחרת במחזור מטמורפוזה אינסופי. העלים הופכים לאיילה, האיילה הופכת לפומה – או לבן-אדם, הפומה או בן-האדם שב לעפר ומזין את העצים המייצרים עלים. וזוהי הגשמתם, מצוות חייהם.

התורה מוסיפה לסדרי הטבע ממד נוסף, ממד על-טבעי: הדשא הופך לפרה, הפרה הופכת לאדם והאדם עושה מעשים אלוקיים ונבלע לתוך עולם האלוקות. יתר על כן, הפרה יכולה להיכנס ישירות לעולם האלוקי, לאחר שנבלעה על ידי אש המזבח ונאכלה על ידי המלאכים ממעל, שלפי הקבלה אוכלים מן הזבחים שבבית-המקדש. ואז, אותן ישויות מלאכיות מגיבות בהשבת חיים וקדושה לכל הפרות שבעולם הזה, כאן למטה.

אף על פי כן, סוזי, יש מקום לזעמך, וזהו חלק מן הפרדוקס של היות יהודי: אנו אוהבים את אלוקים והוא מכעיס אותנו בעת ובעונה אחת. וזה מה שהוא מצפה מאתנו.

כדי להבהיר זאת הבה נראה את הסיפור הבא המופיע במסכת בבא מציעא דף פה:

רבי יהודה הנשיא סבל יסורים רבים. הם נגרמו כאשר פעם, כאשר עגל שהובל לשחיטה רץ תחת כנפי בגדיו של רבי יהודה, גירש אותו הרב ואמר לו: "לך, כי לכך נוצרת!" כאשר שמעו את הדברים בשמיים אמרו: הואיל והוא לא ריחם על העגל, יבואו עליו יסורים.

היסורים הסתלקו כאשר עוזרת הבית ניקתה את הבית וסילקה גורי חולדה שהיו שם. אמר לה רבי יהודה: "הניחי להם, שכן כתוב 'ורחמיו על כל מעשיו.'" כששמעו זאת בשמיים אמרו: מכיוון שהוא מרחם על אחרים, נרחם עליו גם כן.

איננו אמורים להבין מדוע בורא העולם מאפשר את סבלם של צער בעלי החיים, שכן אי-הבנה זו היא זו שמאפשרת לנו לרחם עליהם.

הבעל שם-טוב, בשנים בהם היה צדיק נסתר, היה מתפרנס משחיטה. כאשר עזב את מלאכת השחיטה הגיע במקומו שוחט חדש. יום אחד הביא עוזרו הגוי של אחד הכפריים היהודיים תרנגולת לשוחט החדש. בעוד זה מתחיל להשחיז את סכינו, ראה הגוי והחל לצחוק. "אתה מרטיב את סכינך במים לפני שאתה משחיז אותו, ורק אז אתה מתחיל לשחוט?!" קרא.

"וכי איך אנהג אחרת?" שאל השוחט.

"ישראליק (הבעש"ט) היה בוכה עד שירדו לו די דמעות להרטיב את הסכין. לאחר מכן הוא היה משחיז את הסכין בדמעותיו. ורק אז הוא היה שוחט!"

התורה מצווה עלינו שלא לגרום כאב שלא לצורך ליצור חי כלשהו. ובכך אין הבדל בין פרה, לטאה או זבוב. רבי שלום דוב-בער מליובאוויטש גער פעם בבנו על כך שקרע עלה מעץ, באומרו: "למה אתה חושב שה"אני" של העלה פחות-ערך מן ה"אני" שלך?"

אפילו כשנחשב הדבר להכרחי לצרוך את חייו של יצור אחר, ישנם הלכות העוסקות בנושא. חכמינו זכרונם לברכה אמרו, למשל, כי לאדם בור ועם הארץ אסור לאכול בשר. הם גם אמרו לעולם לא לאכול בשר מתוך רעב – תמיד יש להשביע תחילה את הרעב בלחם. אדם האוכל בשר אך ורק למען יערב לחיכו וכדי למלא את קיבתו, משפיל הן את עצמו והן את בעל החיים. אך אם הוא אוכל "אכילה מודעת" – כלומר, אם הוא אוכל כדי לרתום את אנרגיות בעל-החיים למעשים טובים – אכילה המרוממת את בעל-החיים למישור הוויה חדש; - אם הוא אוכל על מנת לתת לבעל-החיים לפחות באותה מידה שהוא נותן לנו – או-אז הופכת אכילת הבשר לדרך שבה אנו יכולים להתחבר ליסוד האלוקי ולרומם את היקום.

באשר למלאכים ולחלקם בעיסקה, הרי אומר לנו התלמוד, "מרגע שחרב בית המקדש, שולחנו של כל אדם מכפר בעבורו". שולחנך הוא מזבח. המלאכים מוזמנים אליו. אכלי בענווה ומתוך חמלה ומודעות. ובכך תמלאי את חלקך במחזור החיים האלוקי הנצחי.