רשעים בהמתנה

הפרשה הראשונה בספר ויקרא, על מאה ואחד עשר הפסוקים שלה, עלולה להשאיר תחושה קשה אצל כל יהודי שמאזין לה. הפרשה אומרת במשפט אחד כך: לא פשוט לחזור בתשובה. על מנת למחוק חטא ולהתקבל מחדש ברצון לפני השם, יש רק דרך אחת ויחידה: לקנות בהמה, להעלות אותה לירושלים ולהקריב אותה על גבי המזבח. רק אחר כך הופכים להיות מרוצים לפני השם כמו לפני החטא ותפילותינו נענות ברצון.

והשאלה שאמורה לעלות אצל כל אחד היא: מה קורה היום? האם כולנו בחזקת רשעים שלא כיפרו על החטאים שלהם? האם כל אחד מחזיק ערימה של פשעים ועוונות שעומדת לו לרועץ ביום הדין?

למשל, יהודי שלא הניח תפילין. על פי מה שקראנו עכשיו בתורה, עליו להביא קרבן עולה כדי להתקבל מחדש לפני השם. או: מישהו חילל שבת בשגגה. לפי מה שעולה מפרשת ויקרא, עומדת בפניו רק דרך אחת להתכפר – להביא קרבן חטאת ולהקריב אותו על המזבח. ומי לא נכשל פה ושם? אז כולנו רשעים בהמתנה, עד שנוכל להקריב שוב את הקרבנות לכפרה1?

פנקס חטאים

הגמרא במסכת שבת2 מספרת סיפור מעניין:

אחד מהאנשים הגדולים ביותר בקופת המשנה היה התנא רבי ישמעאל בן אלישע, חברו של רבי עקיבא. הייתה לו ישיבה חשובה, והמימרות הרבות שנאמרו בה מובאות בתלמוד בתור "תנא דבי רבי ישמעאל".

פעם ישב רבי ישמעאל ולמד תורה בשעה מאוחרת בליל שבת, ומתוך הריכוז שלו בעומק הלימוד הוא היטה את נר השמן שעמד לידו, כדי לקרוא טוב יותר. לפתע תפס את עצמו והבין שהוא חטא עכשיו בחילול שבת, הוא עשה את המלאכות "מבעיר" ו"מכבה" במשחק עם השמן והאש. בצאת השבת הוא לקח פנקס וכתב עליו: "כשייבנה בית המקדש, אביא חטאת שמנה".

זאת לא הייתה דעת יחיד של רבי ישמעאל. בדור מאוחר יותר, בימי האמוראים והתלמוד, אנו מוצאים הרחבה ופירוט של המנהג להחזיק פנקס שגגות ולכתוב עליו את העוונות. הגמרא3 מביאה את דעת רבי אלעזר, שיורד לרזולוציות גבוהות יותר. הוא אומר שלא מספיק לכתוב "אכלתי שומן חלב ואני חייב קרבן חטאת", אלא לכתוב כמה אכלת. השל"ה הקדוש מביא זאת כנוהג שצריך לנהוג בו להלכה למעשה (אם כי, הדברים לא הובאו להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך ואיש אינו נוהג כן כיום).

מעניין לציין לדברי הגאון רבי חיים פאלאג'י (כיהן לפני כמאה וחמישים שנה כרב הראשי של טורקיה, והיה אחד מגדולי הדורות). הוא כותב חידוש מעניין4: באמת בעתיד נצטרך להביא חטאות על החטאים שלנו כיום, אלא שאיננו צריכים לנהל פנקסנות משום שהמשיח יריח כל אחד ויורה לו כמה קרבנות עליו להביא. כך אומר הנביא ישעיהו: "ויצא חוטר מגזע ישי... והריחו ביראת השם". המשיח לא יצטרך להקשיב ולשאול יותר מדי, אלא ירחרח ויידע מה כל אחד עשה בחייו.

כך או כך, השאלה נשאלת: איך יהודי מכפר על העוונות היום?

האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא נהגו לערוך מסעות 'גלות'. הם היו יוצאים לנדודים ארוכים מחוץ לבית וכל לילה ישנים במקום מזדמן אחר. הטלטול הקשה בדרכים היה עבורם דרך להשיג כפרה ותיקון לנפש.

היה לשניהם אח שלישי, שניהל לפרנסתו פונדק דרכים. במהלך מסע הנדודים, הם עצרו אצלו לביקור. באמצע הלילה הם נדהמו לשמוע קול בכי. זה היה האח שלהם. הם ראו אותו יושב בחדרו על הרצפה, אוחז בידיו פנקס קטן וממרר בבכי.

מאוחר יותר הוא הסביר להם את פשר הבכיות. בכל פעם שהוא חוטא במחשבה או במעשה לא מתאימים בעבודת האירוח בפונדק, הוא מציין זאת בפנקס. בלילה הוא מבקש בדמעות מחילה על חטאיו ולא עולה על מיטתו לפני שהוא חש שהשם מחל לו על כישלונותיו.

"ואיך אתה יכול לדעת אם השם מחל לך?", הם שאלו בפליאה, והוא הצביע על הפנקס ואמר: "כשנמחקות השורות על הדף, יודע אני שעוונותיי נמחקו"...

בואו נדבר על זה

הנביא הושע אומר זאת בכמה מילים: "קחו עמכם דברים ושובו אל השם... ונשלמה פרים שפתנו". בזמן הגלות, כשאיננו יכולים להקריב קרבנות, הקדוש ברוך הוא נתן לנו כלי חדש להתקרב אליו, דרך הפה. כשיהודי אומר בפיו את פרשת הקרבנות ומכוון בליבו לבקש מחילה עמוקה על חטאיו, השם מחשיב את הדיבור הזה כהקרבת קרבן.

זו לא רק סגולה כלשהי שקשורה לדיבור. יש משהו בדיבור שהופך אותו לערוץ התקשורת הכי עמוק של האדם. דיבור ממלא את האדם. הוא מלהיב את הרגש, מעסיק את המחשבה ומעורר את הדמיון.

לכן עיקר מצוות התשובה מהתורה היא אמירת ווידוי בפה, משום שהדיבור מציף את אירוע החטא ומכריח אותנו להתעמת אתו. כל עוד נותרים הדברים בלב או במחשבה, הם שוכבים שם מעומעמים ולא ממש קיימים. הדיבור על החטא מחיה את האירוע ומאלץ אותנו לשוב עליו בתשובה בלב שלם. גם בעולם הרגשות, כשאדם מדבר על משהו שמכעיס אותו, הוא מתרגז פי כמה והופך להיות מוצף בכעס. גם בכיוון השני: כשאדם מדבר דיבורי אהבה, הלב שלו מתמלא ברגשות של אהבה סוחפת.

אז דרך התשובה והתיקון היום היא לדבר. לקרוא את פסוקי הקרבנות, ללמוד עליהם – וכך להציף את המודעות ולחזק את תחושת התשובה. זה מעורר את רחמיו של הקדוש ברוך הוא לכפר לנו על החטאים5.

זה אמור לעורר בנו תשומת לב מיוחדת לחשיבות כוח הדיבור ולצורך להשתמש בו ל"לשון טובה" בין אדם לחברו, ולתורה ולתפילה. וכל זה יקרב את הגאולה האמתית, אז נזכה בוודאי שוב להקריב קרבנות בבית המקדש.