כתקנת חכמים וגם המשכיר כו'. משמעות כל הפוסקים דמי שיבדוק הוא יבטלא, כתקנת חז"לב שתקנו לבטל תיכף ומיד אחר בדיקה, כדי שלא ישכח כיון שהוא עסוק בבדיקה בודאי יזכור כדפירש"י דף [ו']ג. וכן מצאתיד בהדיא בתוס'ה שכתבו אין לפרש כיון דחמצו דידיה ואין אדם יכול לבטלו אלא הוא עליו לבדוק כו' ע"ש. וגם במסקנתם סברא זו קיימת, ומה שבי"גו אינו צריך לבדוק היינו משום דהשוכר יכול לבטל כמ"ש האחרוניםז. שאם היתה כוונת התוספות להוכיח דסברא זו ליתא, א"כ משמע דלא ס"ל דהשוכר יכול לבטלו, אלא ודאי דהא דבי"ג אינו צריך היינו משום שהשוכר יכול לבטל, וא"כ סברתם קיימת. אלא דכאןח גם המשכיר יכול לבטל כמו שהוכיחו התוס', והסכימו לזה האחרונים. וזו היא כוונת המ"א בסק"ג דגם המשכיר יכול לבטל וכ"מ בתוס' עכ"ל. ור"ל דאם לא כן היכן מצינו שהמשכיר יבדוק, הלא הוא כבר הפקיר חמצו וזכה בו השוכר ועכשיו אין המשכיר יכול לבטלו אלא השוכר חייב לבטלו, ומשיבטל הוא יבדוק כמו שכתבו התוס', אלא ע"כ דגם המשכיר חייב לחזור ולבטל בפירוש, כתיקון חכמים שתקנו להוציא הביטול בפה, כמ"ש בסי' תל"דט, וכיון ששניהם חייבים לבטל לכן הדבר תלוי במסירת המפתח. זו היא כוונת המ"א. ואף שיש לדחותי, מ"מ יש לפסוק כדבריו, כיון שגם החק יעקביא לא חלק עליו בבירור ע"ש:
הערות שוליים
א.
ולפי"ז אפשר לומר לכאורה דסגי במה שהשוכר מבטל. ומ"מ צריך גם המשכיר לבטל, מטעם שיתבאר בהמשך.
ב.
ו, ב ורש"י שם ד"ה הבודק. וכדלעיל סי' תלד ס"ו.
ג.
סוף ע"ב. וכדלעיל שם סי"ג.
ד.
אוצ"ל: משמע (שמי שמבטל הוא צריך לבדוק).
ה.
ד, א ד"ה על.
ו.
כשהשכיר בי"ג מבואר בתוס' שם שאין המשכיר צריך לבדוק.
ז.
וכדלקמן בסמוך.
ח.
כשהשכיר בי"ד.
ט.
סעיף ז. וכדלעיל בפנים סוף ס"א.
י.
כמבואר באליה רבה ס"ק ב.
יא.
ס"ק ו (שכתב שלא ראה שום משמעות בתוס').

הוסיפו תגובה